ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
בום בלב ודרבוקה ביד 

בום בלב ודרבוקה ביד

 
 
אודליה ברקין

חמושה בכוונות טובות להתחבר לטבע, לאהבה ולרוחניות (וגם לתפוס שיזוף), יצאה אודליה ברקין לפסטיבל בוםבמלה בניצנים, מעין התכנסות שאנטי שנתית ענקית. חול, אומצה אומצה, ורוחניות היו שם בשפע. שקט נפשי, לא ממש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
משפחה טיפוסית בפסטיבל
 משפחה טיפוסית בפסטיבל   
חופשת פסח היא גן עדן של הפסטיבלים אזוטריים יותר ופחות. מפסטיבל המקהלות בעין גב, עד פסטיבל הופעות רוק בים המלח - אורזים המוני בית ישראל את שק"שיהם, שקפקפיהם והדרבוקה, ויוצאים להתאחד עם אמא טבע ולהיזכר שירותי בול פגיעה מהם.

לאור הנסיבות הללו, החליטה גם כותבת שורות אלה שהגיע הזמן לפתוח את הלב, את הארנק, ואת התרמיל ולהדרים לכיוון אשקלון, לחוף ניצנים ליתר דיוק - שם מתקיים זאת השנה השנייה, פסטיבל בוםבמלה, שמארגניו מתגאים בהיותו פסטיבל מלא אהבה, התמזגות עם הטבע, שלווה ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים שמוודסטוק ועד היום לא נס ליחם, לפחות בעיני אנשים שיש להם שיער ארוך ובגדים שנראים תמיד זקוקים לכביסה.

ובכן לאחר שהוסעתי אחר כבוד באוטובוס דחוק ומלא פריקים מזיעים שדי הזכיר אוטובוס בקהיר בשעת לחץ, אל שטח הפסטיבל (אין גישה לרכבים פרטיים), קיבלתי תמורת סכום פעוט של כשמונים וחמישה שקלים , צמיד כתום זוהר ואופטימי שהצהיר כי אני חלק מהפסטיבל. בכניסה נשבעתי להשיל מעליי את הציניות העירונית ולתת צ`אנס, אם לא לשלום אז לפחות למדיטציית ויפאסאנה וסדנת שיחזור הגלגולים, ואם לא זה אז לפחות לתפוס קצת שמש.
 
ואני לתומי חשבתי שהשנה לבן זה פאסה
 ואני לתומי חשבתי שהשנה לבן זה פאסה   
במתחם הפסטיבל, שהשתרע לאורך חמישים דונם בחוף ניצנים, היו המון, אבל ממש המון אנשים. המארגנים טוענים שבארבעת ימי הפסטיבל השתתפו בסביבות ה-35 אלף איש. חלקם נראו כאילו השנייה סיימו את הטיול במזרח ובאו עם המוצ`ילה, השרוואל והרסטות (בלי שהספיקו להתקלח קודם) לחוף. אחרים נראו כבר ותיקים בעסק, אפופים הילה של רוחניות ושביעות רצון כללית, ריחפו ממקום למקום בבגדים לבנים אווריריים ושקופים וחיבקו כל יצור חי או לא שנקרה בדרכם. אני מוכנה להישבע שראיתי ילדת ירח שכזאת מחבקת את עמוד האוהל של השמאן. ואני לתומי חשבתי שהשנה לבן זה פאסה.

האמת שכל תוכניות השיזוף שלי עלו בתוהו כי היה ממש קר. השילוב של רוח, חול וחוטיני הוא לא ממש מנצח, ורוב הפסטיבל נדדתי בין הדיונות כשאני נאבקת בחול טובעני, עטופה בבגדים ארוכים ונעליים גבוהות. ככה וודאי הרגישו בני ישראל כשהם חצו את המדבר.

היצע הסדנאות היה מאוד מרשים. רפיק, הלוא הוא תמיר קמחי, העביר מדיטציות מודרכות וסדנת טנטרה, הוא ופמלייתו התהלכו שם עטויי מחלצות הודיות מפוארות. אופטימיות קוסמית, כמו שאתם וודאי מבינים, הייתה שם בשפע.

 
חיבה וחיבוקים לכל דורש
 חיבה וחיבוקים לכל דורש   
הבעיה בכל הסדנאות והמדיטציות הייתה שהן נערכו בצמוד לאוהלי המגורים ולאוהל הדאנס, ששלח אומצה אומצה ומגוון בומים לראש ללא הפסק. די קשה להיכנס למדיטציה כשברקע שומעים ביטים וילדים קטנים והיפראקטיבים, שצוחקים וצועקים לידך, מעיפים עליך חול. גם מקומו של הארס החכמולוג לא נעדר - זה שצפה בסוכת המדיטציה ובדיוק ברגע בו כולם איכשהו עוד הצליחו להתרכז בנשימות שלהם ולהתנתק טיפה מכל ההמולה מסביב, היה צועק לחברה שלו: אורטל, בואי בואי תראי איך אני מעיר את כל הג`מעה מהמדיטנציה שלהם. באמת תודה.

מדריך הויפסאנה השותק והקדורני, שדווקא החליט להתרחק מכל הרעש, הצעיד אותנו במעין מיני מסע כומתה בדיונות שמקיפות את מתחם הפסטיבל, אבל שם למרבה הזוועה בחרו גם כל אורחי הפסטיבל לעשות את צורכיהם. עד שהגענו למקום שקט ומבודד, כבר עבר כל החשק להתנסות בויפסאנה.

בכלל הגעתי למסקנה שכמו בכל תחום, בחיים חוקי מרפי פועלים גם על מדיטציה. דווקא כשאתה כבר חצי רפוי ומנסה להתבונן לתוך עצמך ולהרגיש, או אז מתחילים להירדם לך איברים שונים בגוף והגב מתחיל לכאוב, שלא לדבר על הצורך הבלתי נשלט להתעטש, אותו אתה מדחיק בכל הכוח כדי לא להעיר את כולם מהחוויה הרוחנית שלהם.

כמו כן, תמיד זה נדמה כאילו כל האחרים חווים רוחניות ומתחברים למדיטציות ורק אתה עסוק כל הזמן בלחשוב על החול שנכנס לך לתחת ועל כמה בעצם אתה רוצה לגרד בראש.

 
 
אהבה, אני חייבת להודות, הייתה באוויר. באחת הסדנאות נדרשנו לחבק אחד את השני להסתכל בעיניים ולהגיד לכל מי שאנחנו פוגשים, אני אוהב/ת אותך. הגברים שבחבורה פשוט ניצלו את ההזדמנות לחפון מכל הבא ליד, היטיבה לנסח את זה מישהי שטענה שמעולם לא הרגישה כל כך הרבה איברים מזדקרים ברבע שעה.

כדי להרגיע את עצמי, מכל המולת האהבה החופשית, המוסיקה הרועמת והשמחה הגדולה באוויר, הלכתי לעשות קניות. אל תתנו לחול ולג`יפה להטעות אתכם, כל הבגדים עלו לפחות כאילו היינו בכיכר המדינה.

חוץ מאהבה, סדנאות וחיוכים היה גם המון אוכל יקר. על מחצלות כריות ומזרונים מאולתרים יכולת לבחור בין ג`חנון, לקרפ, לפלאפל, לתבשילים הודים ותאילנדים, לפיצה, לאבטיח לפסטה ועוד. מה שלא יהיה, בכל מנה שלא בחרת, יכולת תמיד למצוא שערה - לפעמים של אדם, לפעמים של הכלב שבא איתו ולפעמים של ישות לא ברורה. זה בהחלט הוסיף עניין ומשחק ``מצא את השערה``, העביר לנו את הארוחות בנעימים.

טוב, אבל אני לא אתבכיין יותר מדי. בסך הכל, היה נחמד למדי לצאת מהעיר למקומות אקזוטיים כמו סביבת אשדוד, לפגוש אנשים במיטב אופנת הודו וסביבותיה ולהתנסות ברוחניות. כל האהבה ותחושת השחרור הכללית, נדבקת אליך בסופו של דבר כמו חול ים וגורמת להאמין, אפילו לשבריר שנייה שהעולם הוא מקום טוב ושבסוף יהיה בסדר - או שלא. בשנה הבאה בכל מקרה, גם אני מביאה דרבוקה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by