ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
של מי הקובץ הזה? 

של מי הקובץ הזה?

 
 
רובי גורדון

מי קובע מה היא יצירת אומנות אורגינלית בעידן השעתוק הדיגיטלי? האם ניתן לכונן מוסר חדש, בעולם בו חצי עולם גונב, ומשוכנע שהוא צדיק?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
המונה ליזה (איור: לאונרדו דה-וינצ`י)
 המונה ליזה (איור: לאונרדו דה-וינצ`י)   
"מי זאת בתמונה?"

"המונה ליזה".

"האורגינלית?"

"הממ... כן, האורגינלית".

"בטוח?"
 
חיפוש <מונה ליזה> בגוגל
 חיפוש <מונה ליזה> בגוגל   
השאלה עד כמה הגברת בתמונה, או לצורך העניין התמונה עצמה, היא אכן המונה ליזה, נשמעת רוב הזמן כמו עוד פילפול של שבת. השאלה עד כמה זאת המונה ליזה האורגינלית נשמעת, אם כך, כמו פילפול מפולפל וחסר טעם במיוחד.

מצד אחד זה נכון. מצד שני פילפולים כאלה עוזרים לעשות קצת סדר בכאוס התופח של חיינו, או לפחות ליצור כאוס חדש ומעניין יותר. מצד אחד, כשעושים חיפוש תמונות "mona lisa" בגוגל רואים שבאופן יחסי, זאת באמת המונה ליזה האורגינלית. מצד שני, קשה לפספס את השאלה הסמנטית: למי אנחנו קוראים מונה ליזה? (לאוסף הפיקסלים שהועתק מהציור של דה-וינצ'י, לציור עצמו, או אולי רק לגברת שישבה שם – בהנחה שהיתה כזו). במקביל אפשר כמובן לשאול מתי אנחנו קוראים למשהו "אורגינלי"? סקאלת התשובות יכולה למפות שוב את אותן גישות פילוסופיות מהשאלה הקודמת. אגב, אפלטון קשישא היה תולש את שערותיו אפילו למשמע הטענה שהגברת שישבה מול לאונרדו היא האורגינל.

הערה מתודית: אני משתמש בביטוי הלועזי "אורגינלי" כי המילה "מקורי" בעברית היא טעונה יותר בעיני.
 
 
השאלות האלו הן שאלות מהותיות מאוד, כי הן מחביאות את הנחות היסוד למאבק הפילוסופי-תרבותי העיקרי שהתפתח עם מהפכת המידע. מעגל אינסופי של מידע שהופך לסחורה, וסחורה שהופכת למידע מוליד שאלות חשובות שאין להן עדיין תשובה ברורה. השאלות האלו עוסקות בקניין רוחני ובמעמדו של הקובץ הדיגיטלי – זה שיכול לכלול כמעט כל תוכן אפשרי – במוסר, באמנות, ובתרבות העכשווית.
 
 

אמנות?

וולטר בנג`מין, מתוך כריכת האנתולוגיה ``הרהורים``
 וולטר בנג`מין, מתוך כריכת האנתולוגיה ``הרהורים``   
אם נניח רגע בצד את הדיון בנושא מהות ואמיתות הייצוג האמנותי, נישאר עם שתי גישות מרכזיות: האחת טוענת שהמונה ליזה האורגינלית שוכנת במוזיאון הלובר בפריז, וכל השאר הם העתקים, והשניה טוענת שכל העתק נאמן למקור הוא המונה ליזה האורגינלית, וכל מיני יצירי פסטיץ' פוסטמודרניים, עד כמה שיהיו אורגינליים בפני עצמם, רק משתמשים במונה ליזה כעוד מרכיב בתבשיל.

מבחינה מוסרית-תרבותית, הגישה הראשונה אינה חד-משמעית אפילו כשמדובר בהעתק נאמן למקור. אסור לי לגנוב את היצירה ולעשות בה ככל העולה על רוחי, אבל אם אני קונה רפרודוקציה של המונה ליזה כדי לתלות בסלון, הרי שבהיבט המוסרי הכל בסדר, כי התקיימו שני תנאים: (1) ההעתק נעשה ברשות האחראים על המקור (2) נתתי תמורה נאותה ומוסכמת כנדרש ממני (במילים פשוטות: כסף).

בהיבט התרבותי, אפשר לטעון שקניית הרפרודוקציה של המונה ליזה היא נסיון להעביר מסר על עצמי, ובו בזמן היא מחזקת את מעמדה של היצירה המקורית כמשהו בלתי ניתן להשגה, אחד שאין שני לו. גם כאן, שני תנאים מובילים לכך: (1) המקור הוא בבחינת ערך תרבותי מכובד וחובק עולם (2) אין אפשרות זולה ופשוטה לשכפל את המקור לכדי עותק שאינו בר-הבחנה ממנו.
 
וולטר בנג'מין, במסה המכוננת שלו על "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", קרא לזה "אאורה" (Aura): ליצירה המקורית יש משהו שמגדיר אותה כמקורית, ושומר עליה ככזאת. כל שכפול תלוי בקיומו של המקור ומשמר את האותנטיות של האאורה, אבל השעתוק הטכני ההמוני, זה שאינו נופל באיכותו ובתכונותיו הפיזיות מהמקור, מייצר עותקים בלי תלות במקור, ולכן מנחית את ערכו.

בנג'מין כתב את מה שכתב בהקשר של צילום על סרט. העידן הדיגיטלי נתן למאמר שלו משנה תוקף קיצוני. כיום, כשכל דבר, החל מהמונה ליזה ועד למאמר של בנג'מין עצמו, הוא קובץ דיגיטלי, השעתוק הטכני הוא זול ופשוט לביצוע, ובמקרים רבים ומתרבים נעשה ללא רשות, ומופץ ללא תשלום. תוצאה אחת לדוגמה היא אותו חיפוש בגוגל שנתתי כתרגיל בפתיחה. תוצאה נוספת היא קאזה כמשל.
 

מוסר?

 
הגישה השניה שהזכרתי, זאת הטוענת שכל העתק נאמן למקור הוא המונה ליזה האורגינלית, היא הגישה הרווחת אצל דור הגאדג'טים. הפער העצום בין אורכו ומורכבותו של תהליך היצירה לבין המהירות והקלות של השעתוק הטכני-דיגיטלי, יוצרת טשטוש מוסרי שבא לידי ביטוי חסר תקדים במאבק האבסורדי של מחנה "קאזה" מול מחנה "RIAA”.

אין שום אפשרות להצדיק את ההעברה הפיראטית של שירים וסרטים מעל גבי הרשת בכלים מוסריים. ובכל זאת, בעיני רוב הגולשים לא רק שזה בסדר להוריד שירים בפורמט MP3, אלא שהמאבק בתופעה הוא העניין הלא מוסרי, בגלל שהוא מגביל את חופש הפרט וחודר לפרטיות העבריינים. למעשה RIAA קצת אובד עצות: אי אפשר ללמד מוסר על-ידי חוקים וענישה. מול מי שטוען שהחטא הקדמון היה עצם פיתוח הפורמטים הדיגיטליים, והתוכנות המטפלות בהם, יבוא מי שיטען שיש חטא קדמון יותר: פיספוס חסר תקנה את ההשלכות התרבותיות של הטכנולוגיה.
 
על תוכנות, למשל, יש שתי דרכי הגנה משפטיות: זכויות יוצרים ורישום פטנט. שתי הדרכים בעייתיות: זכויות יוצרים הן הגנה על קניין רוחני. בתחום התוכנה מדובר בעצם על הגנה של הטקסט (קוד המקור) מפני העתקה. אבל אם באה חברה פלונית וכותבת מאפס תוכנה שמבצעת בדיוק את מה שמבצעת תוכנה של חברה אחרת, הרי שאין כאן הפרה של זכויות יוצרים, וכך עולה השאלה האם "הלבשת" האתיקה של קניין רוחני על תוכנות היא צעד נכון בכלל. גם פטנט הוא מושג בעייתי בתחום התוכנה. השאלה הנשאלת היא איפה בדיוק נמצא הפטנט הזה? בממשק? בידע הגנרי עליו מבוססת התוכנה? במבני הנתונים? בניגוד לפטנטים של חומרה (והכוונה לא רק לחומרה אלקטרונית, אלא גם לנייק אייר), קשה מאוד להציג בבקשת הפטנט שרטוטים או הסברים שיהיו שונים במהותם משרטוטים והסברים של תוכנות אחרות.

העתקה פיראטית של תוכנות והחלפה פיראטית של שירים הן שני צדדים של אותו מטבע. הטכנולוגיה המתקדמת רמסה את כל המודלים הידועים, ומישהו נרדם בשמירה. ההשלכות התרבותיות של טכנולוגיות השעתוק הטכני-דיגיטלי (בשילוב עם טכנולוגיות החלפת מידע מהירה ויעילה) עלולות להוציא את העוקץ מכל העניין של האמנות והתרבות. מיטב ההוגים עומדים בפה פעור מול התופעה, שהרי התרבות הדיגיטלית אינה רוצה להיתפס כאנרכיה אנטי-תרבותית, ומיטב המשפטנים מחפשים דרכים להחיל את החוק המיושן על אלה שמעמידים לצידם משפטנים מתוחכמים יותר. אבל אם המוסר והחוק הקיימים אינם המוצא, אז מה כן?
 

תרבות?

העתק דיגיטלי של צילום של רובי גורדון
 העתק דיגיטלי של צילום של רובי גורדון   
יש שתי אפשרויות. האחת היא לפתח חוקים חדשים, ובעקבותם מוסר מודרני שיקח בחשבון את האינטרסים של כל הצדדים, ולקוות שעדיין לא מאוחר מדי, והשניה היא לפתח מודלים מסחריים שיגרמו לשיר הבודד להיות זניח בהשוואה למוצר שעליו נדרשת תמורה כספית. אין שום אפשרות לחסל את הפיראטיות לחלוטין. היא תמיד היתה ותמיד תהיה, אבל המטרה שצריכה להיות ניצבת מול עיני כל המעורבים בדבר, היא מזעור התופעה, תוך בניית אלטרנטיבה תרבותית, חוקית, מסחרית ומוסרית שמתאימה לעידן השעתוק הדיגיטלי.

מהותה של מהפכת המידע – שהשאלה אם עברנו אותה או שאנחנו עדיין במהלכה היא שאלה פתוחה שתלויה בהשקפות השונות על המושג "מהפכה" – היא זמינות (Availability), ניידות (Portability), וקישוריות (Connectivity) של מידע ושל אנשים. תופעת הלוואי של אלה היא הפיכתו של המידע מכח חשוב אך ערטילאי לסחורה של ממש. זוהי תופעת לוואי מתחייבת מעצם התכונות הבסיסיות של מהפכת המידע (הפוטנציאל להגיע לקהל רב באופן מיידי וחוצה גבולות). לצרכי מסחר ושיווק זהו גן עדן.
 
אלא שבתכונות הבסיסיות האלו של מהפכת המידע מסתתר עוד אידאל: חופש המידע וקלות ההשגה שלו. לעניינינו, כל דבר שאפשר להפוך לקובץ הוא מידע – כל תמונה, כל שיר, כל ספר וכל סרט. אם אני רואה חולצה למשל, אני חייב לקנות אותה כדי שתהיה שלי. אני לא יכול לשכפל אותה ולהפיץ אותה חינם. אני יכול אמנם להעתיק באמצעים דיגיטליים את ההדפס שלה ולהדפיס אותו על חולצה ריקה שאקנה בזול, וזה אפילו יהיה די איכותי – אבל פה בדיוק נעוץ ההבדל. שיר אפשר לשכפל, מוצר שלם, שהשיר הוא רק חלק ממנו (גם אם חלק מהותי) הוא כבר משהו שאפשר למכור גם בעידן הדיגיטלי. יותר ויותר נעשה קשה למכור קבצים, קל (אפילו קל יותר מבעבר) למכור חומרה.

בכל מהפכה התקופה שבין ההאצה של הפיתוח הטכנולוגי לבין ההסתגלות התרבותית של החברה לאורח החיים החדש היא כר פורה לרווחים ולניצול הזדמנויות. לכל מהפכה יש את "תקופת הבועה" שלה, והזריזים, ביניהם גם פורעי החוק, יודעים לנצל זאת עד שמתעשתת החברה כולה, בדרך-כלל עם חלוף דור.

למרות שכל מהפכה משרתת בסופו של דבר את הציבור בכללותו, הנקודה המעניינת במהפכת המידע היא שהמרוויחים הזריזים אינם יחידי סגולה מעטים, אלא ציבור הרבה יותר רחב ועממי מראש. עובדה זו מקשה על ריסון "תקופת הבועה" ועל פיתוח נורמות חברתיות חדשות. במובן זה, יתכן שמהפכת המידע לא תהיה המהפכה המהירה ביותר, אלא דווקא האיטית ביותר, כי מהפכות מגיעות לנקודת רוויה רק כשמתיצבת התרבות חדשה, ולתרבות הדיגיטלית ידרש זמן רב יותר כדי להתיצב.
 
המאמר התפרסם לראשונה באתרו האישי של רובי גורדון, Crop Marks.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by