ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
מגזין חיים ברשת 
שואה שלנו: סטטוסים נוגעים בזיכרון 

שואה שלנו: סטטוסים נוגעים בזיכרון

 
מגזין חיים ברשת |
 

זוכרים ברשת: גולשים משתפים בפייסבוק זיכרונות ומחשבות על יום השואה והגבורה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

1. אנחנו האחרונים - Osnat Schnapp Karasso

 

"192,000 ניצולי שואה חיים היום בישראל. למעלה מ 13,000 הולכים לעולמם מדי שנה. כ-37 ניצולים נפטרים מדי יום. אנחנו האחרונים הניתנת להם ההזדמנות לשמוע ממקור ראשון ולהבטיח שנזכור ונספר ושהכל היה אמת, גם שיעבור זמן, גם שיהיה כל כך קל להאמין שטרוף כזה לא היה יכול להתרחש".

 

2. כולם מתו - ‎רינה שינפלד‎

 

אני זוכרת את הבוקר הבהיר ההוא. השמש מכה בחזקה ואמא ואני עולות אל הגג. אני ילדה קטנה ורזה, ראשי בקושי מגיע אל ברכיה. אמא תולה כביסה. רגליה ארוכות ויפות, לראשה זר של צמות ארוכות בצבע ארגמן מגולגלות סביב בשבעה גלגולים זוהרים. היא נעה בתנועות כבדות, תולה את הסדינים הלבנים הארוכים.....ואז משהו נורא ומוזר קורה. אני מרימה את ראשי ומביטה למעלה אל פניה ורואה שדמעות זולגות מעיניה. שאלתי: אמא, למה את בוכה? וכל שאמרה היה: "כולם מתו". לא נשכח ולא נסלח.

 

 
בתמונה: אני עם שני הוריי. רינה שינפלד
 בתמונה: אני עם שני הוריי. רינה שינפלד   צילום: רינה שינפלד 
 

3. יש לך מחבוא? אריאנה מלמד

 

פסח 2013, בית אבות סיעודי, יבנאל, מחלקת תשושי הנפש, חדר אוכל: אני רוכנת אל האשה הקטנה והיפה ומחבקת אותה, והיא מחייכת חיוך ענק ואומרת בגרמנית, בשמחה גדולה: "אנה-ליזה הוכפלד! כמה טוב שהגעת! בואי, הכנתי לנו מחבוא. לא צריך לצאת ליער", והיא אוחזת בכף ידי וממהרת, כמעט רצה, בת 88 וקלת תנועה כנערה, אל החדר שלה. 
אני אחריה. 
היא מראה לי את המרווח בין הארון לקיר. 
"כאן הגסטפו לא ייראו כלום", היא מסבירה. ויש מקום לכולנו". 
מצוין, אני אומרת, מצוין, ועכשיו נלך לשתות קפה, כן?" - גם אני מדברת איתה גרמנית. כך רצתה תמיד, ואף פעם לא הבנתי למה. 
היא מובילה אותי בבטחה אל הקפטריה. "יש לך קפה אמיתי?", היא מתעניינת, "קצת נמאס מהארזאטץ", שהוא התחליף, משהו מבחיל שהיה במלחמה כשנגמר הקפה. "קפוצ'ינו", אני אומרת. והיא שמחה כילדה. 
ואנחנו מתיישבות, אמא שלי באטריס אלברכט מלמד ואני, ושותות קפה. אני מציעה לה סיגריה. היא בוחנת אותה בעניין. " אמריקאית!", היא קובעת לבסוף בסיפוק. 
ואיך אספר לה שאני לא אנה-ליזה הוכפלד, בת 17 עם צמה עבותה, שתמונתה האחרונה לפני שירו בראשה תלויה מעל לשולחן הכתיבה שלי, למען אדע מנין באתי ומדוע אני הולכת. 
לאט לאט אני מספרת לה. שהמלחמה נגמרה, וגם זה משמח אותה. שאנחנו בארץ ישרואל, בהברה אשכנזית כמובן, כדי להקל עליה: חדשות טובות, היא עולצת ומוחאת כפיים. יש עוד? 
לאט לאט אני מדווחת. רק מה שחשוב ורק מה שלא יכאיב. וגם ששמי אריאנה ואני הבת שלה. היחידה. 
"ויש לך מחבוא", היא שואלת. 
ושוב; שהמלחמה נגמרה וארת ישרואל ומשפחה. ושאני בת 55. 
"ויש לך ילדים?" 
יש שניים. הם משחקים בחצר. 
משיחות הטלפון לפני הביקור הזה הבנתי שלא תזהה אותם . הם בני 12. הסברתי: לסבתא יש אלצהיימר, וחלקים גדולים מן הזכרון שלה נמחקו והמוח שלה הוא עכשיו כמו גבינה שוויצרית עם הרבה חורים, אבל היא ראויה לכבוד ולאהבה בדיוק באותה מידה כמו קודם, כשהייתם קטנים. כשהרדימה אתכם בליטופים, כששרה לכם ברוסית. 
הם אנשים טובים, הילדים שלי. זכיתי ובורכתי מאד. הם מחבקים ומנשקים אותה וחולקים עימה את החטיפים שלהם וחוזרים לשחק בחצר. 
"ילדים יפים וחכמים כל כך", היא מתמוגגת. "יש לך מחבוא בשבילם? כי את יודעת, קודם לוקחים את הילדים". 
יש לי מחבוא, אני אומרת, מותשת. 
לא סיפרתי לה שאהוב ליבה, אבא שלי גרישה, מת לפני 21 שנה ושאחותה רותי ז"ק מתה לי בידיים לפני 15 שנה, ולמעשה כולם כבר מתו, והיא לבדה נותרה, והיא שמחה ומאושרת בדרכה בפעם הראשונה מאז המלחמה. 
לא סיפרתי לה שארץ ישרואל דנה אותה ושכמותה לחיים של עוני מנוול, ורק אני ניצבת בינה לבין המדינה ערלת הלב ועושה ככל יכולתי לאפשר לה חיים טובים ככל שניתן. 
הרבה דברים כבר אי אפשר לספר. גם לא איך ירו באנה-ליזה הוכפלד לנגד עיניה של באטריס, חברתה לספסל הלימודים בגימנזיום. מאות פעמים שמעתי את הסיפור הזה. מילדותי המוקדמת אנה-ליזה מלווה אותי כמו צל. 
הילדים שבים מן החצר והגיעה שעת ארוחת הערב שלה. הם אוחזים בשתי ידיה והולכים יחד איתה אל מחלקת תשושי הנפש. אני נפרדת ממנה לפני כן בקפטריה בחיבוק ונשיקה. היא נמוכה ממני בחצי ראש עכשיו. "את בטוחה שיש לך מחבוא", היא מבקשת לוודא.

לפוסט.

 
 

4. "לא באמת היינו שם" / אור שנאפי

 

הבעיה היא לא במה שאנחנו יכולים לכתוב על השואה, במה שאנחנו יודעים, בתמונות שדרכן נזכרים או מבינים והבעיה היא לא בשירים או בסיפורים שאנו שומעים ממי שעדיין נשאר לספר אותם ממקור ראשון, שני או שלישי. גם הבעיה היא לא בעובדה שאנחנו מקדישים יום וחצי בשנה בכדי לנסות לזכור שנים ארוכות של סבל תהומי שבכלל לא חווינו בעצמינו. אלו הן לא בעיות - אבל אלו הן הברירות היחידות שיש לנו בכדי לנסות ולהבין משהו בפועל לעולם לא נבין.

פעם בשנה אני מרגישה עוול ולא על הדברים שאני יודעת ועל מה ששמעתי על השואה אלא בגלל שאני יודעת שאני לא מרגישה באמת את הסבל הזה. אנחנו יודעים רק על חלק ותמיד נדע רק על חלק. וגם החלק שאנחנו יודעים.... ידע הוא לא זיכרון מוחשי.

לעולם לא נרגיש את עצמינו נדחסים אחד על השנייה ברכבות משא במשך ימים שלמים ולא נישן בפיפי וקקי ובמחלות ולעולם אנשים לא פשוט יפלו וימותו עלינו ולא נרגיש איך זה כשמפרידים בינינו לבין אח, אחות, אבא, אמא וההפרדה הזו לעולם לא תחרוט זיכרון רגשי כל כך גדול אצלנו עד שהלב לא באמת יוכל להכיל את הכאב שבפרידה שכזו ולא נרגיש גם איך מטביעים על גופינו סימן שמקטין את קיומנו למספר סדרתי ולא משנה כמה רעבים נהיה, לא נגיע למקום שהרעב כבר לא מרגיש כרעב יותר אלא ככאב חותך שלא נגמר בכל תא בגוף והקיבה שלנו לעולם לא תצטמק למימדים שכבר לא באמת תוכל להכיל אוכל מרוב גוויעה ולעולם לא נראה את התקווה הופכת למשהו מוחשי שיוצא מגופינו ושלא משנה כמה נרצה לאחוז בה כבר לא נרגיש שהיא אמיתית והתקווה הזו לעולם לא תשאב מגופינו כמו ששואבים אבק.

לעולם לא נרגיש איך זה שמגלחים לנו את הראש או פושטים מעלינו את הבגדים וזאת לאחר שהרעב, המחלות וחוסר התקווה אולי לקחו מאיתנו את היכולת או הרצון להרגיש בכלל משהו ולעולם לא נרגיש איך זה לעמוד עירומים בקור אימים שכבר הפך לחלק בלתי נקלט בתוך כל כך הרבה כאוס סביבנו ולא נבין את ההרגשה שלרגע נותנים לנו תקווה ואומרים לנו שאנחנו יכולים להתקלח, ההרגשה שנותנים לנו ניצוץ קטן של תקווה בצורת מקלחת בין כל הזוועה הופכת לדבר קטן שאנחנו מרגישים שאולי עכשיו יהיה יותר טוב ואנחנו לא יודעים את ההרגשה של להיחנק למוות בתוך התקווה הקטנה שלרגע הפיחו בנו בעוד אנחנו עומדים מגולחים, עירומים וסביבנו האח הקטן שלנו או האבא שלנו או האמא או האחות הקטנה ולא נבין את המבט האחרון שהתחלף בין אותם האנשים שאולי זכרו אל מולם אחות קטנה שעד לפני כמה זמן היה לה שיער ארוך ויפה ומבט מלא בחיים ואופטימיות ולא נבין את התמונה האחרונה שרצה בעוד המבטים שלהם נכבים.

ולא נבין את מבטם המת שאנשים זרים לחלוטין החליפו ביניהם, מבטים שברגע הפכו אותם לנפש אחת מלאה בוואקום, כעס ואולי כבר אדישות בלתי רצונית שנובעת מחוסר קליטה של מצב בלתי נתפס. לא נבין איך זה להיאנס, ולא נבין איך זה שכורתים לנו איברים בעודנו חיים ולא נבין איך זה לצפות בתהליך שכזה. אנחנו לעולם לא נהיה שם בכדי לראות את המחשבות ולא בכדי להרגיש פסיק מכל אותם המכתבים שכן נכתבו ומעולם לא יצא לנו לקרוא כי אולי אף אחד מעולם לא קרא אותם. לא נבין את היכולת לקפוץ מרכבת דוהרת ולא נבין את היכולת לשים קץ לחייך כשזה נראה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך. לא נבין מלחמות על גרם של אוכל. לא נבין איך זה לצעוד כל כך הרבה כשכבר איך שהוא הצלחנו לעבור את הזוועה ולא נבין איך זה דווקא בשלב הזה ליפול, להתרסק על הרצפה כי כן אבדה תקוותינו. לא נבין איך זה באמת לא לשכוח ולא נבין איך זה באמת לא לסלוח ולא נבין שום דבר חוץ ממילים שיעזרו לנו לכוון למשהו שנמצא כל כך רחוק מהמהות של כל אחד ואחת מאיתנו.

זה נמצא כרגע רחוק מאיתנו כמו שהיה נמצא רחוק מהם מספר ימים לפני שלקחו אותם למחנות. גם הם לא ידעו מכל הזוועות האלה עד שראו, הרגישו וחוו אותם ממקור ראשון. אז קחו את התמימות, השאננות וחוסר היכולת לצפות מה טומן העתיד הקרוב ותחשבו שאתם הם כי הם היו בדיוק כמוכם לפני שזה קרה. ותחשבו שמתוך מקום כל כך אופטימי רגוע ושליו שאתם נמצאים בו כעת, לוקחים אתכם ומעבירים אתכם את כל הדברים האלה בעוד בכל רגע מהתהליכים הזוועתיים האלה אתם לא מבינים למה למה למה ולמה זה קורה כי אתם לא מצליחים למצוא תשובה הגיונית או אפילו תשובה לא הגיונית. רק אז, אחרי שבאמת באמת נשים את עצמינו במקומם ברגעים שלפני הזוועה, נוכל לקבל שמץ של הבנה אולי, איך זה מרגיש להיות שם ורק אז איך שהוא.. המושג "לא נשכח ולא נסלח" יזרום לנו בדם במנות קטנה ומדודות של הבנה בכאילו.

לפוסט. תודה ליעל חזות

 

5. סבתא שלי גיבורה -  Tal Navarro

 

סבתא שלי היא גיבורה. 
אשה שראתה את כל משפחתה נספית לנגד עיניה. 
הצילה את אחותה הקטנה מהזוועות. 
רצה יחפה בגיל 12 עם אחות קטנה בידיים בשלג של פולין, נפלה בין הגופות ביער כדי שלא ידעו שהיא בחיים, 
איבדה את אמא שלה בדרך. מי כמוני מבין כמה שזה כואב. 
איבדה אצבע בדרך. 
אשה לא פשוטה, עם לב ענקי ואינסופי, המון סיפורים ועצב שמשחיר את הכחול של עיניה. 
עברו שנים רבות. 
לפני עשר שנים בערך, איבדה את בעלה. 
לפני שלוש שנים איבדה את הבת שלה. 
את אמא שלי. 
ולסבתא הזו, אני רוצה לומר - סבתא - את אף פעם לא לבד. 
אפילו שאין לך אינטרנט ולא בטוח שתראי את זה אי פעם, שתדעי, שלמרות ואף על פי כל וגם בגלל כל מה שעברנו יחד - אני שלך לנצח. 
אוהבת אותך המון, סופר סבתא. 
#לעולם-לא-נשכח

לפוסט

 

 
 צילום: טל נברו 
 

6. הגרמנים לקחו את סבתא - Itzik Weinberger

 

עכשיו טיפה רצינות. 
הייתי אולי בן 6, התארחתי אצל סבתא שלי ע"ה בשבת. עבורי זו היתה שבת שגרתית, הגעתי מעט מוקדם על כתף אחד תלוי תיק עם בגדים וחפצים אישיים על הכתף השנייה תלויה מסכת אב"כ, קופסתה מעוטרת בטפט עליז. המלחמה בעבורי היתה בסה"כ סמרטוטי רצפה מדיפים ריח של אקונומיקה, מסכה שחורה עם מפוח, "דבק מלחמה" וצפייה בחלון אולי נראה איזה סקאד או שניים חולפים בזוהר בשחור של הלילה. 
סבתא שלי, שהייתה האדם הכי יקר לליבי באותן שנים, התנהגה קצת מוזר, סגורה משהו לא כפי שהכרתי אותה. 
ערב, שבת נכנסת וסבא שלי מניח יד על כתפי, "אם תהיה אזעקה, תבוא אלינו לחדר". הבטתי מעבר לסבא, החדר היה רגיל ללא סרטי דבק מלחמה, ללא סמרטוטים וללא הריח המחניק. בסדר, הנהנתי בראשי מרגיש את הביטחון אופף את כולי. 
ליל שבת, סבתא יושבת עם בנותיה, בוכה ולא מדברת רק מדי שברי מילים יצאו מפיה. הייתי מבועת, הזאת סבתא? ניסיתי להקשיב ורק משפט אחד שחזר על עצמו שוב ושוב הבנתי, "הגרמנים האלו, לעולם לא אסלח להם". 
2 בלילה צפירת אזעקה מנסרת את האוויר ואת חלל הבית, אני רץ לעבר החדר של סבא וסבתא, רק סבא שם. אני יושב לידו מקבל את מלוא האהבה, אבל סבתא חסרה לי .. היא יושבת במטבח, קטנה מתמיד מכונסת בתוך עצמה חיוורת ובוכה. 
... זו הייתה הסבתא שלא הכרתי, הסבתא שלא הסכימה לדבר על הגרמנים, הסבתא שהגרמנים לקחו לי. 
- 2 דורות אחרי, לא נסלח

לפוסט

 

7. יום השואה כפול 365 - יסמין לוי

 

עצוב שרק פעם בשנה נזכרים באמת בניצולי השואה, שהם הופכים בגלל יום בלוח השנה לאייטם חדשותי, מקשטים את סדר היום בקרב שדרנים שעושים את הריטואל שלהם על אוטומט, עד האייטם הבא. 
העוול כלפיהם נגרר כבר שנים. הוא נחשף בעבר ועדיין, הרבה תהיות לגבי התנהלות מוסדות המדינה כלפיהם. רבים מהם חיים בתנאים לא תנאים, כל פעם עדות מצמררת חדשה מגיעה, אחד חי מלחם, השנייה מתקלחת בכיור, השלישי ישן בשתן של עצמו. 
מדינה שלא דואגת לאזרחיה ולניצולי השואה בפרט, לא ראוייה לשום שבח. אירוני שהם סבלו כל כך שם כדי לסבול גם פה. אנחנו פה כותבים פוסטים שלצערי, לא ישנו את המצב כי את המפתחות לשינוי מחזיקים אנשים אחרים, שמתעלמים כי לא נוח להם. 
לא מזמן שלחתי פוסט על הכאת ניצול השואה, שזכה כאן לתהודה רבה והטריד רבים מאיתנו ובצדק, ליאיר לפיד, שלי יחימוביץ, מרב מיכאלי ותמר זנדברג מתוך תקווה שאולי יעשו דבר מה בעניין, לפחות יגיבו שזה באמת נושא חמור (אלימות באשר היא) ולא הגיעה מענה. הפוסט העסיק רבים אבל הם כנראה עסוקים מדי. 
נותר להחדיר תקווה בינינו לבין עצמנו שיגיע יום וצדק ידפוק בדלתם של ניצולי השואה, שיזכו להגנה, תנאי מחייה מכובדים ולא רק לתרומות מתוך רחמים ביום השואה. בשם 6 מיליון שאינם, חובה לדאוג למי שישנם. וגם בשמנו, האנשים שנותרו מאחור. 
לזכרם מקדישה את Save yourself, של Lowgold

לפוסט

 

8. קטע מהביוגרפיה של סבתא שלי, בת 91  - Julie Kravitz

 

"26 באפריל 1943. חצות הליל. הסתיימה תקופת המעבר שלנו במחנה הריכוז "דוסין" סמוך לעיר מאלין (מכלן) בצפון בלגיה. אנו יוצאים לדרך למחנה השני. ניטלטל בתוך קרונות בקר עד שנגיע אל הגיהינום עלי אדמות - אושוויץ. 
כמו לפני כל נסיעה, אחזה אותנו מעין קדחת, אך אבי שהיה באותם הימים בן 44 בלבד נתקף בה מכף רגל ועד ראש. החום הפך אותו לשבר כלי ללא יכולת תגובה. הדבר הראשון שהיה צריך לעשות הוא להעלותו יחד עמנו לאותו קרון. לפי מספרו הסידורי הוא היה צריך להיות בקרון הראשון, ואילו אני ופיליפ בקרון השלישי. מורה צעיר, שמספרו הסידורי הועידוֹ לקרון שלנו, הסכים להתחלף עם אבי תמורת טבעת נישואיי. 
בשלווה גדולה הסברתי לאבי את התחבולה. שלושתנו - הוא, פיליפ ואני, ננסר את סורגֵי הקרון, ובשעת כושר נקפוץ מהרכבת ונתגלגל על הקרקע. הוא השיב שיקפוץ אִתנו. מה גדול היה אושרי, לו יכולתי להאמין שאכן כך יהיה. 
העמיסו אותנו על המשאיות ונסענו מרחק של פחות משעה עד רציף הרכבת. נקראנו זה אחר זה לקרונות. מאה אנשים לכל אחד מעשרים הקרונות - סך הכול אלפיים נפשות במשלוח. 
זהו זה. אנחנו בתוך הקרון. נדחסים ונדחפים כבהמות. אני מסתכלת סביבי. הקרון, שרִצפתו מרופדת בקש, אפל וסגור. הפֶּתח היחיד בו הוא חריץ מלבני בגודל ראש-חיה, שעליו סורגים המאפשרים למי שעומד על ידו להסתכל החוצה. היתר רואים רק את הגב של העומדים לפניהם. 
נוסעים. לילה לבן, אור ירח מלא. מצבו של אבי אינו משתנה. אני מדברת אליו, והוא אינו משיב. "אנחנו יכולים לחכות", אומר פיליפ, "אבל אנחנו חייבים לקפוץ לפני שנעזוב את שטח בלגיה. מסוכן מִדי לקפוץ בגרמניה." 
אחד מאנשי הקרון, הולנדי שעליו הוטלה האחריות שנגיע כולנו ליעדנו (ואם לא כן, ייתן על כך את הדין), התנגד בצעקות ובכוח לבריחה. קבוצה שלמה הסתערה עליו, ורק בעזרת בנו הצליחו להרגיעו. התחלנו לנסר את הסורגים עם מסור שהברחנו לקרון. לפתע - עצירה. מיד דאגו להחזיר את הסורגים למקומם. יורים על הראשונים שנכנסו לפעולה ונמלטו מהרכבת. אם כך, המוות ממתין לנו פעמיים: בעת הקפיצה עצמה וכשנברח מיריות הגרמנים. לא נָתַנו למוות סיכוי כלשהו להעסיק את מחשבותינו. אנחנו קופצים במחשבה על החיים בלבד. 
לאחר שהחזירו את כל הנלכדים, המשיכה הרכבת במסעה. אבי היה מחוסר הכרה וקדח מחום. המציאות טפחה על פניי. הוא לא יקפוץ! קראתי לפיליפ ואמרתי לו: "לא אקפוץ מהרכבת. אינני יכולה להפקיר את אבי." פיליפ הזדעזע מדבריי והשיב לי ברוך: "קלרט, לְמה יועיל מעשה ההקרבה שלך? חזרי אל המציאות. אביך מחוסר הכרה. הרי ברור לך כי בהגיענו לאושוויץ יפרידו ביניכם; הוא לכאן ואת לכאן. האם אני חייב להסביר לך את הידוע לך?" 
הזמן חלף ודחק והתקרבנו לאדמת גרמניה. "את הולכת למותך בעיניים פקוחות, ואילו אביך אינו מודע למתרחש. מדוע להקריב את חייך? מדוע להקריב את חיי?" פיליפ המשיך: "אני מבקש ממך לקפוץ מפני שאני אוהב אותך ורוצה לאהוב אותך חיה." שמענו יריות לאחר ששניים קפצו מהקרון שלנו, אך הרכבת כבר לא עצרה. 
ביקשתי מפיליפ שיניח לי. רציתי לישון. נרדמתי לצד אבי, מכווצת ומצומקת. ישנתי אולי כמה דקות והתעוררתי בעצמי. חיפשתי את פיליפ בקרון ואמרתי לו בנשימה אחת: "פיליפ, אני רוצה לקפוץ מהרכבת. עכשיו. תיכף ומיד. אם אתמהמה אפילו דקה, אני עלולה לשנות שוב את דעתי. אני רוצה לקפוץ ראשונה, לפניך. אם לא - אני סבורה שלא יימצא בי הכוח לעשות זאת." 
הסתכלתי באבי בפעם האחרונה. ראיתי את פיליפ רוכן מעליו ולוחש לו משהו. פיליפ הרים אותי והושיב אותי על שפת החריץ הפתוח. הוא דיבר אלי בטון יבש ומצַוֶוה: "תסתובבי לאט ותתפסי בשתי הידיים את שפת הפתח. אחר כך תחליקי לאורך דופן הקרון בלי להרפות. משם תגיעי לחיבור בין שני הקרונות' וברגע המתאים קִפצי כשידייך מגוננות על ראשך." 
לו אמר לי מישהו בזמנים כתיקונם, שאדם יכול לעסוק בלוליינות על דופן רכבת שמהירותה 80 קמ"ש, ולאחר מכן לקפוץ ממנה תוך שהוא מסתכן בירי עליו - הייתי משיבה שזה בלתי אפשרי. באותו לילה זינקתי אל הלילה הבהיר, הרגשתי שאני מתגלגלת סביב עצמי. פקחתי את עיניי ומיששתי את עצמי. לא חשתי כאב. 
בריאה ושלמה! 
איפה פיליפ? אולי ירו בו. הוא היה אמור לקפוץ אחריי והוא איננו. הרכבת כבר התרחקה, ואני לבדי. התחלתי לרוץ קדימה ואחורה בבכי וצעקות. אני כה בודדה בחֵירות שהשגתי, וכל רצוני הוא דבר אחד: פיליפ. 
ופתאום, הנה הוא שם לפניי, רץ לעברי! אנו נופלים איש בזרועות רעהו, בוכים וצוחקים. איזה אושר! מי יכול להיות מאושר יותר מאִתנו? מי עוד חווה רגע כזה של התעלות מוחלטת? 
לפי הנתונים שנאספו לאחר השחרור על המשלוח שלנו: 
- 300 אנשים קפצו מהרכבת. 
- 75 אנשים נהרגו. 
- 50 אנשים נפצעו, נשלחו לבית חולים ומשם הוחזרו למחנה מאלין. 
לאחר המלחמה חיינו מספר שנים בדרום אמריקה, ובהמשך עלינו לארץ.ביוני 1962, זמן קצר לאחר הגעתנו לישראל, אני מטיילת ברחובות דיזנגוף בתל אביב באחת בלילה. מישהו אוחז בכתפי. אישה כבת חמישים פונה אליי בקול נרגש ואומרת: "אינך מכירה אותי?" לא ידעתי מי הגברת. היא ממשיכה: "עשרים שנה אני מחפשת אותך כדי לספר לך משהו." 
יחד אִתי פיליפ וחבר נוסף, ושלושתנו הולכים בעקבות האישה המסתורית לשולחנה בבית הקפה "רוול". היא פותחת ואומרת: "עשרים שנה אני מחפשת אותך כדי להעביר לך מסר מאביך." זינקתי ממקומי. כל רגשות האשם שליוו אותי במשך התקופה הארוכה שעברה - שבים ועולים. היא הייתה במחנה מאלין, נסעה אִתנו בקרון לאושוויץ ונשכבה ליד אבי הקודח לאחר קפיצתנו. 
כך סיפרה: "שעות אחדות לפני הגיענו למחנה, פקח אביך את עיניו וקרא בשמֵך. אמרתי לו "בִּתךָ קפצה מהרכבת על אדמת בלגיה עם בעלה", ולאחר כמה דקות ענה: 'שמעי, אני רוצה שתחפשי את בִּתי בכל קצוות תבל ותאמרי לה שאני מאושר מאוד שהיא קפצה מהרכבת. שתחיה בשלום, כי לא יכלה לנהוג בדרך נכונה יותר'. 
אביך נפטר בקרון עוד לפני שהגענו למחנה".

דרך סטטוסים מצייצים

 

9. מצעד דמעות התנין - Shani Cohen

 

כבר זה מתחיל כבר!
מה? אתם שואלים.
מצעד דמעות התנין של כל בכירי המערכת הפוליטית. כן אלה שחוזרים ומזכירים השכם וערב בכל העולם על השואה, שמתרעמים על כל גילוי של אנטישמיות ואלימות.
הם אלה שמפעילים את האלימות הכי גדולה כלפי 50 אלף ניצולי שואה שחיים בישראל.
נאמר כבר שלהיסטוריה יש חוש מעוות לאירוניה.
אבל ניצול שואה שחי היום בגרמניה חי כמו מלך בניגוד לניצול שואה שבחר לעלות לישראל.

לפוסט

 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by