ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
על העירום 
 
 הכל בשם העיתונות החופשית? הורניק   
 
שרה הורניק

שרה הורניק, לשעבר miss.terious, היתה הראשונה שסגרה את הבלוג שלה בעקבות חשיפתו ב-ynet. עכשיו היא מסבירה שמי שנפגע מהחשיפה הזו הם הבלוגספירה והקוראים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"מי שכותב יומן באינטרנט ומתפלא כשהוא מקבל חשיפה משול למי שהולך עירום ברחוב ומתפלא שיש אנשים ששמים לב ועוד מצביעים עליו רחמנא ליצלן. זו תמימות או היתממות אבל בכל מקרה, או שיסגרו את הבלוג או שיתנו כניסה למורשים בלבד. העיקר שלא יעשו מעצמם צחוק"
(תגובתו של מישהו בשם ארז לכתבה של איתי בנר על הממד הציבורי של הבלוגים)



דמיינו לכם בחורה אלמונית שאוהבת להשתזף בלי חלק עליון. היא לא ביישנית, ולא כל-כך אכפת לה שאנשים רנדומליים שמסתובבים בחוף יראו אותה. אולי זה אפילו קצת עושה לה את זה, אז מה. יש? אוקיי, עכשיו תפסיקו לדמיין ותחזרו לקרוא. נניח שאותה בחורה נוהגת להשתזף באיזה חוף מסויים, שלרוב אינו הומה אנשים. אולי אפילו נהוג להסתובב טופלס בחוף הזה. את רוב האנשים שמגיעים לחוף היא לא מכירה, אולי איזה שניים-שלושה מהקבועים, אבל היא יודעת מי הם ולא אכפת לה שהם יראו אותה. עם זאת, יש כמה אנשים בעולם שהיא יודעת שהיא לא תרגיש נוח להיות עירומה לידם, כמו בני משפחה או חברים לעבודה – ולכן היא לא מסתובבת עירומה ברחוב, רק בחוף. אבל כשהיא שוכבת לה בשמש לא מדאיג אותה דבר, כי היא יודעת שאותם אנשים לא מתים על הים, ושגם אם הם יחליטו פתאום להעביר איזו שבת אחת על החוף, זה יהיה רק אחד או שניים מהם והסיכויים שהם יגיעו דווקא לחוף שלה שואפים לאפס.

נניח שיום אחד מגיע לחוף צלם עיתונות מעיתון נפוץ ומוכר. הוא קיבל משימה מהעורך שלו, "תביא צילומים של בחורות שמשתזפות טופלס". הצלם יודע במקרה שהחוף הזה הוא מקום טוב לתפוס טופלס, אולי כי הוא אוהב להשתזף שם בעצמו ולהסתכל על הנוף. נאמן לתפקידו, הוא מסתובב במקום, כשלפתע הוא נתקל בבחורה מהפסקה הקודמת במלוא הדרה. "וואו, הבוס יהיה מבסוט מהתמונה הזאת", הוא חושב לעצמו, שולף את המצלמה ומצלם. היא, שחשבה שהוא סתם איזה צלם חובב, לא התרגשה מכך, אולי אפילו חייכה אליו חיוך קטן וממזרי. אולי לרגע חלפה בראשו המחשבה, שאם הוא יפרסם את התמונה בעיתון היא עשויה להיפגע. "אה, שטויות", הוא מרגיע את עצמו. "היא בוחרת להסתובב ככה בחוף ציבורי, בעיה שלה. אני רק עושה את העבודה שלי. וחוץ מזה, יצאה לי אחלה תמונה".
 
 
נניח שכמה ימים מאוחר יותר, אותה בחורה מתעוררת בבוקר, מכינה לעצמה כוס קפה ופותחת את העיתון היומי שלה, ולפתע רואה את התמונה שלה מתנוססת באחד מעמודי הצבע של העיתון. באותו רגע, עולמה נחרב עליה. היא יודעת שכל אותם בני משפחה, חברים ומכרים עשויים לקרוא את העיתון הזה ולראות את התמונה. ועכשיו, כשהעיתון כבר מודפס, אולי היא מתחרטת על זה שהיא אי פעם הורידה את החזיה מלכתחילה, אבל בכל מקרה היא איבדה כל שליטה על המצב והיא כבר לא יכולה לחזור אחורה וללבוש אותה בחזרה. היא מרגיעה את עצמה ומקבלת את זה שלא ניתן לשנות את מה שנעשה, והיא לוקחת על עצמה חלק מהאשמה בעניין. אבל היא כותבת לאותו צלם מכתב, בו היא מסבירה לו את התוצאות של המעשה שלו על החיים שלה, ושגם אם הוא לא פעל בניגוד לחוק או משהו כזה, חייה האישיים נפגעו. היא רומזת לו שהוא יכול היה לבקש את הסכמתה לעניין, הרי הוא עמד מולה כשהוא צילם. "אני רק עושה את התפקיד שלי", הוא משיב לה, "את בחרת להסתובב טופלס במקום ציבורי, בעיה שלך. לא סיפרו לך שהחוף עלול להכיל אנשים?" בשבועות שלאחר מכן היא מסתובבת ברחוב כשמבטה מוטה מטה, מהססת לדבר עם אנשים שהיא מכירה, פוחדת להסתכל להם בעיניים כשהיא יודעת שיש אפשרות שהם נתקלו בתמונתה. והוא? שבוע מאוחר יותר, מגיע שוב לחוף ומצלם בחורה אחרת. בשם העיתונות החופשית.

לחלק מהאנשים יהיה קשה להבין את התלונה שלה. הרי היא בחרה להסתובב ככה, בעיה שלה. אם היא לא רוצה שכל העולם יראה אותה, שתסתובב עירומה בבית, ותדאג לסגור את כל החלונות קודם – רק שלא תתנהג כמו תמימה עכשיו. בדיוק כך, להרבה אנשים שחיים מחוץ לבלוגספירה קשה להבין את התלונות שמגיעות לאינבוקס של ארז ארליכמן בזמן האחרון, וחלקם אף מכנים את התופעה "נאיביות ילדותית". כותבי בלוגים אישיים אינם נאיביים. הם לא חבורה של טמבלים שלא מבינים מה זה אינטרנט. הרבה מהם מבינים טוב מאוד מה זה אינטרנט ומבינים שכאשר הם כותבים את המחשבות האישיות שלהם במקום כמו ישראבלוג, הם יכולים לבנות על זה שאנשים מסויימים לא יגיעו לשם לקרוא אותם, או שהסיכויים לכך נמוכים. כן, הם מעוניינים בקהל קוראים קטן, לכן האופציה של כתיבת בלוג פרטי מוגן בסיסמה או יומן אישי מוגן במנעול אינה קוסמת להם. הם לא רוצים שכל העולם יקרא את זה, כפי שידידתנו האקסהביציוניסטית לא רצתה שכל העולם יראה את התמונה שלה. "הכתיבה שלהם טובה ו/או מעניינת? בעיה שלהם", אומרים בעצם איתי בנר ודומיו.

הבלוגרים לא עושים רע לאף אחד – הטובים שבהם אף עושים טוב לכמה וכמה אנשים, כולל לעצמם. אבל העיתונות החופשית הזאת, שחלק מהאנשים קופצים לעמוד להגנתה, נוחתת על הכותבים סתם כך, ביום בהיר אחד, דורסת את הבית החם והאינטימי שלהם, שנמצא על קו-התפר בין הפרטי לציבורי. אין בכוונתי לדבר בשם כל הבלוגרים, חלקם דווקא שמחים על החשיפה. אבל עבור חלק אחר, זוהי בעיטה בביצים ביותר ממובן אחד. חלק נאלצים להגביל את נושאי הכתיבה שלהם או לסגור את הבלוגים שלהם לגמרי. "מי שאינו סובל את החום, שלא ייכנס למטבח", מצטט בנר. וזה מה שיקרה בסופו של דבר: פחות ופחות טבחים ייכנסו למטבח. התוצאה לכך, לצערי – מעבר לכמה בלוגריות "בכייניות" עם כוויות דרגה שתיים – תהיה מגוון פחות מעניין של מזון למחשבה. ובשביל מי זה טוב? אה כן, בשביל הקוראים.


שרה הורניק היא מעצבת אינטראקטיב, חברת צוות באתר קונספציה, ומיס.תבר שכותבת בלוג אישי להחריד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by