ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
לא שלך, ולא של האבא שלך 
 
 
איתי בנר

התגובות הנעלבות-נזעמות שכוונו אל ארז ארליכמן וטור סיקור הבלוגים שלו מצביעות על נאיביות ילדותית. סיקור הבלוגים לא "שייך" לבלוגרים, אלא לקוראים שרוצים לקבל המלצות, ורק להם צריך ארליכמן לתת דין וחשבון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בפעם הבאה שבלוגרים ושאר שוחרי האקטיוויזם הווירטואלי למיניהם יעלו על נס את דגל חופש המידע, תזכירו להם בבקשה את הסיפור של ארליכמן קוטל הבלוגים, ושביל היומנאיות הממורמרות שהוא מותיר אחריו בישראבלוג.

התגובות הנעלבות-נזעמות שכוונו אל ארז ארליכמן, בעל הטור "היומנאים" ב-ynet, מעידות על נאיביות מסוג ילדותי ביותר – שהיא באופן כללי לא דבר רע, אלא רק כאשר היא מביאה אנשים להטיח עלבונות מרים באחרים על לא עוול בכפם.

"זה מה שגורם לך להתעורר בבוקר ולחייך אל המראה? הידיעה שהיום עוד מישהו סגר את הבלוג שלו, בגללך? כי אם כן, אז אני מרחמת עליך. יש לך חיים עצובים. והנה, הוספת עוד בלוג אחד לאוסף [...] תודה, ארז, על שלקחת ממני את המקום האחד שהיה – באמת – שלי", כתבה הבלוגרית שירה מותק, לאחר שארליכמן (בצעד מתחשב ורגיש, אך מיותר) הודיע לה מבעוד מועד שהבלוג שלה נבחר לקבל המלצה בטור שלו; שירה מותק חששה מגל תשומת הלב שעומד לשטוף את הבלוג שלה, והסירה אותו מהרשת מיד ובדיעבד.
 
וגם לא שלך
 וגם לא שלך   
שירה מותק וארז ארליכמן עושים שניהם בעצם את אותה הטעות המחשבתית: טור המלצות בעיתון איננו בגדר "שאפו" לבלוגרים המעניינים; זה רק תוצר לוואי של האזכור בטור. קהל היעד של הטור, כמו טורי המלצות אתרי אינטרנט, אביזרי אופנה חדשים, סרטי וידיאו או מסעדות – הוא כלל הקוראים. מטרתו העיקרית של הטור היא הכְוונה של הקוראים אל תוכן שמומלץ לקרוא, מוצר שמומלץ לקנות, או סרט שכדאי לזכור. העובדה שמי שעומד מאחורי אותו תוכן, מוצר או סרט רואים את עצמם מוחנפים למקרא הפרסום, היא משנית בחשיבותה.

אשר על כן – כשם שמבקר מסעדות אינו חייב לתאם מראש את מועד ביקורו במסעדה כדי שיהיה נוח למלצרים ולטבחים, כך גם העיתונאי אינו חייב ליצור קשר עם אותם מפעילי הבלוגים שהוא חשב שיהיה בהם עניין לציבור. באשר לטענה כי ה"בלוג" אינו למעשה אתר ככל האתרים, הרי שאין לי אלא לצטט את דברי נשיא ארה"ב הארי ס. טרומן על הצדדים המעצבנים של החיים הציבוריים – "מי שאינו סובל את החום, שלא ייכנס למטבח".
 
ואתה, מי אתה בכלל?
 ואתה, מי אתה בכלל?   
לבלוגרים שמורה, כמובן, הזכות שלא לרצות את החשיפה המוגברת הכרוכה בפרסום כגון זה. שמורה להם גם הזכות להסיר את בלוגם זמנית או תמידית, או מלכתחילה להגביל את הכניסה אליו למשתמשים מורשים. אבל לצפות, כדברי שירה מותק בראיון לחיים ברשת, שרק עשרים אלף כותבי הבלוגים בישראבלוג יקראו את דבריה, כי "ממש לא בא לי לארח את כל בית ישראל, שקורא את הבלוגים רק לסיפוק יצר מציצנות" – זו נאיביות של מי שלא ממש חשבה לעומק על מה שהיא עושה כשפתחה את הבלוג שלה, ואחר כך מעיזה עוד לפתוח במתקפה אישית נגד ארז וכללית נגד קולגותיו ("כל העיתונאים נבלות" היא אחת מהפנינים שבהם תיבלה את דבריה).

למעשה, ארליכמן מודע לכך שאין להתייחס לאתר משרד ראש הממשלה באותו אופן כמו לבלוג של שירה מותק, או בלוגים דומים בבלוגוספירה הישראלית. לראייה – הטור שלו אינו כולל דברי ביקורת, שהם דבר נחוץ במיוחד בכתיבה על אתרים רשמיים או מסחריים למשל. הטור שלו כולו דברי פרגון ונועם.

"תודה, ארז, על שלקחת ממני את המקום האחד שהיה – באמת – שלי", היא כתבה. פה זה אינטרנט, שירה מותק. לא שלך, ולא של האבא שלך.
 
 
 
איתי בנר הוא חבר מערכת "נענע" וכותב טור המלצות אתרים ב"הארץ"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by