ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
רחוב הפלייסטיישן החד סטרי 
 
 האימה, הפחד. מרוץ מכסחות דשא   
 
גיימר

משחק חדש ידמה בשבילכם משחקי רחוב של החופש הגדול כדי שחלילה לא תצטרכו להתנתק מהמחשב ואשכרה לצאת החוצה לרחוב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פעם, לחופש הגדול היה משמעות אמיתית. פעם היינו עושים דברים מאוד חשובים בחופש הגדול: מארגנים חבורות ויוצאים למסעות לכיבוש הרחוב, או עורכים טורנירים שלמים של גולות כל היום. בבוקר שלמחרת, כולם היו צריכים לנסות לשבור את השיאים מחדש.

אבל היום, ילדים משתמשים בחופש הגדול לצורך תכנון טיולים עם ההורים להולנד, או להסתגרות עיקשת בחדר במטרה לשבור שיאים ב'אנריל טורנמנט' או ב'וורקראפט'. לא שיש בזה רע, אני מקבל את זה שזמנים משתנים. אבל בתור קשיש, שהיום לא יודע חופש גדול מהו, אני חייב להודות שאני קצת מתגעגע לתקופה התמימה ההיא של החבורות, המשחקים והדמיונות.

לכן, כאשר קיבלתי את My Street ('הרחוב שלי') לפלייסטיישן 2, וקראתי את מילות השיווק שהגיעו עם המשחק, נדלק בי ניצוץ נעורים קטן. מתוך התמונה שעל האריזה, ומתוך אותן מילות שיווק, יכולתי להבין שבמשחק הזה אתם בונים לכם ילד קטן, איתו תצאו לכבוש את הרחוב ולעבור כמה משחקונים מהנים לקראת התואר הנכסף של 'שליט הרחוב'. אבל אתם יודעים איך זה, אל תאמינו לכל מה שכותבים (או מציירים) על האריזה. זה לא שהמשחק לא מהנה, להיפך, יש בו כמה רעיונות ומשחקונים מצויינים. אבל נקודות התורפה שלו מאכזבות מאוד ומוכיחות לקשיש כמוני, שימי הטוהר והתמימות חלפו מן העולם.
 

לך תחפש ת'חברים שלך

האימה, הפחד. משחק כדורסל בלב הפרבר האמריקאי
 האימה, הפחד. משחק כדורסל בלב הפרבר האמריקאי   
התאריך הוא ה-6 באוגוסט. 18 יום לפני תחילת הלימודים. ממש עכשיו עברתם לדירה חדשה ברחוב אמריקאי פרברי טיפוסי. 'אני יודעת שאתה לא ממש שמח לעבור למקום חדש', אמא אומרת, 'אבל אני בטוחה שיש פה הרבה ילדים נחמדים שאפשר לשחק איתם', היא מנסה להרגיע. וזה לא שיש לך ממש ברירה. אתה יוצא מהבית אל הרחוב ומתחיל לחפש לעצמך חברים חדשים. ככה, מתחילה עלילת היחיד של 'הרחוב שלי'.

מייד תגלו כי הרחוב צבעוני ומשעשע מאוד: סנאים קופצים על העצים, פרפרים מרפרפים בכנפיהם מסביב לפרחים, השמיים נקיים מעננים ושמש הקיץ מחממת את כביש האספלט. מה חסר? אולי מכוניות, אבל בשלב זה, למי אכפת? הפתיחה הקצרה (מאוד!) של המשחק נראית מעודדת. בטח נמצא לעצמנו כמה חברים ויחדיו נצא להרפתקאות מגניבות! אבל מסתבר שלא כך המצב.

הרחוב קטן יחסית, ומאכלס בסך הכל כשבעה ילדים. אי אפשר לנדוד הרחק מהבית (אחרת אמא כועסת), אין מספיק אינטראקציה עם הסביבה, ויום אחד בעולם המשחק עובר תוך 20 דקות בעולם האמיתי. נוסיף לזה שכל מה שהשחקן יכול לעשות בשלב זה הוא לדבר עם ילדי הרחוב ולשמוע את טענותיהם: שון איבד את הכדור, אבא של סוזי לא מרשה לה לשחק עד שהיא לא תסיים את כל המטלות היומיות שלה וטניה נורא רוצה לעשות עם החבר'ה מרוץ מכסחות דשא, אבל נגמר לה הדלק.

כבר בשלב הזה, אגב, אפשר להתרשם מכך ש-Idol Minds, החברה הקטנה מקולורדו שפיתחה את המשחק, מושפעת רבות מאווירת משחק הילדים המדופלם 'ריימן' לדורותיו. בגרפיקה המצועצעת, במוסיקה הקצבית אך הילדותית, בקולות של גיבורי המשחק, באנימציה ובעוד תחומים אחרים, ניתן לראות בבירור את ההשפעה של 'ריימן'. Idol minds, שפיתחה עד כה משחקי ספורט כגון Rally cross 2 וסדרת Cool Boarders, לא מראה בורות גמורה במשחקים מהסוג של 'הרחוב שלי'. הכל נורא חינוכי ונעים, ואני לא מדבר רק על הגרפיקה. למשל, כל חבר ברחוב מייצג גוון אחר בחברה האמריקאית. סוזי היא הדרומית עם מבטא טקסני חביב, אן היא ההיפית הקולית, מיירון הוא החנון המתוחכם שממציא המצאות, ועוד. מה גם שהמשחק חף מאלימות כמעט לגמרי.

אבל להיות נחמד זה לגמרי לא מספיק. בנקודות מסוימות המפתחים פישלו בענק, וכהוכחה לכך - נחזור לעלילת המשחק. מהר מאוד אתם מגלים שלא תמצאו ברחוב שלכם אפילו הרפתקה אחת לרפואה. כל המטרה שלכם במשחק היא לעזור לחברים שלכם, ובתמורה הם ישחקו איתכם במשחקים האהובים עליהם. למה אני מתכוון? הרי דוגמא: כבר אמרנו ששון איבד את הכדור שלו. ברגע שתמצאו את הכדור ותחזירו לו אותו, תיפתח בפניכם האפשרות לשחק איתו ועם האחרים במשחק כדורעף חופים.

על התרוץ הקלוש של המשחק לעלילה היה אפשר בקלות לסלוח, אילו אותה שארית עלילה היתה לפחות פתוחה וגמישה. במקום זה עשו ב-Idol Minds את הבלתי נסלח: עליכם לחצות את העלילה משחק אחד אחרי השני. רק אחרי שניצחתם שלוש פעמים במשחק מסויים, לדוגמא, משחק הכדורעף, תקבלו בתמורה משהו שיעזור לכם לפתור את הבעיה של ילד אחר ברחוב. אין שום אפשרות לבחור איזה משחק תשחקו קודם, וכמו כן, אין לכם שליטה על הסדר שבו תעברו ממשחק למשחק. זה אינו האסון היחיד: בין אם תצליחו או לא תצליחו לעבור את כל שבעת המשחקים הקיימים (משחק לכל ילד), אחרי 18 יום זה יגמר. ואם כבר אמרנו שיום אחד עובר ב-20 דקות, אז בחישוב מהיר אנחנו מבינים שאת עלילת המשחק תגמרו אחרי בדיוק 6 שעות של משחק.
 

איפה התמריץ?

 
בעיה נוספת שקיימת ב'הרחוב שלי', היא המחסור בתמריץ רציני להתקדם. אמנם עצם הרצון לסיים משחק אחד כדי לפתוח משחק חדש אחר הוא תמריץ מסוים, ורוב המשחקים עצמם הם מאוד מהנים, מקוריים, תחרותיים ומאתגרים בצורה כזאת או אחרת. אבל מעבר לזה, המשחק מאוד רגיל ולא מעניין.

כבר אמרנו שאין מטרה למשחק, מעבר לסיום 18 הימים בניצחון גורף, שבסופו של דבר נותן לך רק את התואר המפוקפק של מלך הרחוב. אבל גם הדרך אל חוסר המטרה נראית מאוד מייגעת, והרי דוגמא: כדי לפתוח את משחק מרוצי המכוניות על שלט רחוק, מבקש מכם דייל, הילד שאחראי לפתיחת המשחקון הזה, להשיג מכונית על שלט רחוק שעולה 33 דולר בחנות המקומית. ולכם יש רק 30 סנט. מה עושים? זה פשוט, אתם צריכים במשך כמה ימים לעבוד בחווה של סוזי: להאכיל את התרנגולים והחזירים, ולדאוג שהפרה תצא לטייל מחוץ לאסם. לספר לכם כמה זה מיותר, מעצבן ומשעמם לעשות את זה? אני מניח שכבר הבנתם בעצמכם.

במהלך ימי העבודה, אתם לא יכולים שלא לחשוב לעצמכם: 'האם זה יהיה שווה את זה בסופו של דבר? זה הרי בסך הכל מרוץ מכוניות'. ממש לא היה מפתיע היה לגלות בסופו של דבר שהמרוץ נורא משעמם וסטנדרטי. אפילו ה-Powerups שהמכוניות אוספות בדרך הם בנאליים לגמרי. לעבוד כמה ימים בחווה בשביל לפתוח את המרוץ הכי משעמם בעולם, פשוט לא היה שווה את זה.

גם רמת הקושי של שבעת המשחקונים נראית מפוקפקת משהו. כל משחק נפתח ברמת הקושי הנמוכה ביותר, ואחרי כל נצחון הרמה עולה. כמה מהמשחקונים, כמו למשל משחק גולות מקורי במיוחד, ומשחק סטייל טטריס מעניין ביחודו, באמת הולכים ונהיים קשים ממשחק למשחק, אבל רוב המשחקים לא יצליחו לאתגר גם את הגיימרים שנמצאים מתחת לממוצע.
 
 

אבל אל תשכחו להביא את החבר'ה

למרות המילים הקשות על 'הרחוב שלי', יש בהחלט מקום לציין לשבח את הפיצ'רים המוצלחים שבו. נראה ש'הרחוב שלי' נבנה בראש ובראשונה למשחקים מרובי משתתפים. הוא תומך במשחק אונליין ברשת, ואפשר גם לצופף עד 4 משתתפים מול הטלוויזיה לטורניר תחרותי ומהנה.

באופציית הטורניר, בניגוד למשחק העלילתי ליחיד, יש לכם שליטה מלאה בסדר המשחקים ובכמות הסיבובים בכל משחק. זה נורא מצחיק להגיד את זה, אבל לנצח את החברים האמיתיים שלך בטורניר גולות ומחניים היא מטרה הרבה יותר נעלה ומעניינת מאשר להעביר 18 יום, שהם 6 שעות בלבד, עד תחילת הלימודים. לכן אל תפספסו את ההזדמנות להושיב את כל החברים שלכם מול המשחק הזה, זה באמת הופך את המשחק להרבה יותר מגניב!

מעבר לאופציית המשחק מרובה המשתתפים המהנה של המשחק, יש גם מקום לציין לטובה את המקוריות של המשחקונים עצמם. מלבד מרוץ המכוניות על שלט שהזכרתי, רוב המשחקונים ממש מגניבים, והחוקים שלהם מאוד מקוריים. מתוך שבעת המשחקונים שב'הרחוב שלי' הכי אהבתי את Chicken Herding, שבו עליכם להביא כמה שיותר תרנגולות לחלקה שלכם. זה היה גם המשחק הפופולרי ביותר, וגרם להכי הרבה שאגות הנאה, במסיבת הרחוב שערכתי אצלי בסלון.

אז מה, היה שווה 349 שקל? כן, 349 ש"ח, זה המחיר הרשמי של 'הרחוב שלי'. המסקנה המתבקשת היא שאם אתם לא נוהגים להביא את החברים שלכם למסיבות פלייסטיישן 2, אין טעם להשקיע בכותר את מחירו היקר. אחרי שתעברו את ששת שעות משחק היחיד, תעקמו את הפרצוף ותעזבו את המשחק להעלות אבק, מכיוון שאין הרבה מה לעשות אחרי זה. אולי בפעם הבאה Idol mind ינסו להתעלות על עצמם ולספק יותר שעות משחק ועלילה קצת יותר משכנעת. לבלייני מסיבות בלבד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by