ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
דיעה 
מצטער, טוקבקיסטים, אבל לא בא לי עוד לשמוע אתכם 
 
 ממזר שלא מוכן לחשוף את עצמו. אילוסטרציה    צילום: Getty Images / אימאג'בנק    
דיעה |
 

סתימת פיות? אין ספק. ואף על פי כן, "חוק הטוקבקים" של ח"כ זבולון אורלב עשוי דווקא להציל את מעט הכבוד שנותר לתוכן הישראלי. אילן גלר מקווה שבעקבותיו נזכה סוף סוף לתרבות דיון הוגנת ומעשירה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

"חוק הטוקבקים" של ח"כ זבולון אורלב, שעבר אתמול בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, הוא באופן מוצהר וגלוי חוק שמטרתו סתימת פיות והגבלת חופש הביטוי. בכל זאת, ובניגוד גמור לתקנות אחרות שעושות דרכן לספר החוקים ועוררו את זעמה של התקשורת, הפעם מדובר בחקיקה שעשויה דווקא להציל את מעמדם של העיתונאים. היא גם תספק הגנה טובה יותר לבתי עסק ואישי ציבור החשופים כעת למתקפות לא הוגנות, אך ברשותכם אכתוב מנקודת מבטי ואותיר למשפטנים את הפרשנות הרחבה יותר.

 

אני באמת מצטער, טוקבקיסטים, אבל לא בא לי עוד לשמוע אתכם. ביותר מעשר שנות ניסיון בכתיבה לימדתם אותי דבר אחד: הטוקבק הישראלי איננו חלק מתרבות דיון הוגנת. מעצם היותו, באנונימיות שהוא מספק ובהעדר כל דרישה להתייחסות רצינית ומעמיקה, אין הוא תורם דבר - לא לעיתונאי, לא לכותב הטוקבק (למעט ליטוף קל של האגו), ולא ליתר הקוראים. הטכנולוגיה בראה יציר-כלאיים מעוות ומעצבן, מכונת רייטינג פרימיטיבית ותו לא. הגיע הזמן להחליפו באפשרות ראויה יותר לתגובה, כזו שעושה כבוד גם לכותב המאמר וגם לקורא המעוניין לחלוק מדעותיו מבלי שאלו יתפזרו להן ללא משמעות בחלל האוויר.

 
 

טוקבקיסט משול למפגע פחדן וחסר פנים שמזהה אותי ברחוב כאדם שאיננו מסכים עם דעותיו, רץ אלי עם חיתול משומש בידו, משליך אותו בדייקנות ונעלם בסמטאות

 

אני מזמין אתכם לתרגיל קטן: נסו לדמיין כיצד יכול טוקבק להשתלב בעולם האמיתי. כיצד היה נראה ברחוב, בדיון של ממש בין בני-אדם. כאשר אנשים מתווכחים - וזה כמובן בסדר גמור שלא להסכים - הנחת היסוד היא שהם מקשיבים זה לזה. לעתים הרוחות מתלהטות והטונים עוברים לפסים לא נעימים, אך כולם עדיין זוכים למעמד שווה. אם צועקים עלי שאני טועה, אני בהחלט יכול לצעוק בחזרה. רצוי, כמובן, שלא להיכנס לדברי אחרים ולנסות להבין אותם גם אין אנו מסכימים עמם.

 

ומהו טוקבקיסט? טוקבקיסט משול למפגע פחדן וחסר פנים שמזהה אותי ברחוב כאדם שאיננו מסכים עם דעותיו, רץ אלי עם חיתול משומש בידו, משליך אותו בדייקנות ונעלם בסמטאות. בעוד אני אוסף עצמי ומנסה לענות לחוצפתו, משליך הוא רפש מהמרפסת מעלי ושוב נעלם פנימה ולא מותיר עקבות. אין שום טעם בהתמודדות מולו. למה שאסכן את מעמדי בכדי לענות לממזר שכלל לא מוכן לחשוף עצמו בשעה שהוא מנסה ללכלך ולהכפיש אותי?

 
 

תמונה מעוותת של החברה הישראלית

 

אבוי לאתר שינסה להסיק מהטוקבקים מה קוראיו אוהבים או לא אוהבים. סופו שימצא חן בעיני המיעוט הקיצוני, ויאבד לשאר

 

וישנו עוד עניין. לא כל אדם מוכן להשליך רפש בפניו של אחר מפני שאיננו מסכים עמו. גם בהעדרם של חסמים טכנולוגיים, רוב האנשים מעדיפים לשמור על תרבות דיון הוגנת מעצם טבעם ההגון. המעטים שלהם כלל לא אכפת להעליב ולפגוע, הם אלו שנותנים את הטון בתגובות האנונימיות. הם יוצרים תמונה מעוותת ומוזרה של החברה הישראלית, אותה מפרשים אחרים (רובם קוראים "שקטים" שלא יגיבו לעולם) בטעות כמדגם מייצג ומהימן.

 

ואלו, אם כן, הישגיהם של הטוקבקים: עבור העיתונאי, הם מקור לעצבים ועלבון ותו לא. לעתים נדירות בלבד עשוי לעלות בהם טיעון מעניין באמת בעד או נגד הדברים הנאמרים בכתבה. לעורך המבקש ללמוד על העדפות קוראיו מדובר בכלי רופף, הרסני. אבוי לאתר שינסה להסיק מהטוקבקים מה קוראיו אוהבים או לא אוהבים. סופו שימצא חן בעיני המיעוט הקיצוני, ויאבד לשאר.

 

עבור כותבי הטוקבקים, רובם לא מבינים שהם מדברים עם עצמם. מפני שהפלטפורמה כה ידידותית להשמצה חסרת בסיס, נגזר עליה שאיש לא ייקח אותה ברצינות. וחבל, שכן לתגובות באינטרנט צריכה להיות משמעות וצריך להיות משקל. הטכנולוגיה הייתה צריכה לבסס את אלו, אך העדיפה להעניק פתחון פה מוגזם ומיותר לטובת דפים נצפים. אולי בעקבות החוק יבוא השינוי, האתרים הגדולים ימצאו את הדרכים לשלב את התגובות באופן אינטליגנטי ומעשיר ויציעו כלים חזקים יותר לסינון אלו שרק גורמים נזק, ואילו הכותב יחשוב פעמיים ושלושה בטרם יקליד את דבריו - וכבר בכך יחסכו מאיתנו אין-ספור דברי הבל.

 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by