ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
מדעי ה-WTF 
מדעי ה-WTF וקרני המוות 
 
 היה יכול להיות הרבה יותר גרוע: הבליץ על לונדון    צילום: חדשות 10    
מדעי ה-WTF |
 

מדעי ה-WTF נפרדים בסיפור מדהים על מלחמת מוחות טכנולוגית, שהצילה מאות אלפי בני אדם בתקופת מלחמת העולם השניה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עלי מתכת נגד גניבות
 עלי מתכת נגד גניבות 
 צילום: עידו גנדל 
 

בימינו, כשווירוסי מחשב סופר-מתוחכמים משבשים בחשאיות מכונות ייצור ספציפיות במרחק אלפי קילומטרים, הרעיון של מלחמה שמנוהלת ואף מוכרעת בהתמודדות מוחות טכנולוגית נראה כמעט מובן מאליו. אך זה לא תמיד היה ככה, ואת הסיפור יוצא הדופן של אחת המלחמות הראשונות מסוג זה נתחיל, כמנהגנו, בפריט יומיומי למדי: פס מגנטי נגד גניבה מחנויות.

 

את הפס הקטן, הלבן והמעובה הזה אפשר למצוא, בדרך כלל, על קופסאות של משחקי מחשב, DVD או פריטים קטנים דומים. מי שיטרח לפתוח אותו ימצא בפנים מספר עלי מתכת דקים (כמו בתמונה משמאל). כאשר העלים הללו חולפים דרך השדה המגנטי המשתנה של ה"שערים "בכניסה לחנות הם מתחילים לרטוט, פיזית, והרטיטה הזו יוצרת אפקט מגנטי משלה שנקלט על ידי הגלאים. אחד העלים בפס הוא בעצמו מגנטי, מה שמעצים את אפקט הרטיטה. וכדי לנטרל את הפס ולאפשר לקונים הלגיטימיים לצאת בלי מבוכה, מכשיר קטן ליד הקופה מבטל את המגנטיות של העלה הזה.

 

ימי הרדיו

 

עם זאת, עלי המתכת הזכירו לנו משהו אחר: מוץ. לא זה החקלאי, אלא אמצעי המיגון של כלי טיס מפני טילים מונחי מכ"ם. בניגוד לכל טקטיקות החמקנות, שמטרתן לצמצם את חתימת המכ"ם, המוץ פשוט מחביא אותה בתוך רעש עצום: המטוס מפזר "ענן" של פסי מתכת דקיקים, בדיוק באורך הדרוש כדי להחזיר כמה שיותר גלי רדיו בתדר של מכ"ם האויב. המוץ הופעל לראשונה על ידי הבריטים במהלך הפצצה בגרמניה, בשנת 1943, והאזרחים למטה נבהלו מהמטר המשונה של פסי המתכת מהשמיים: הם חשבו שאולי מדובר באמצעי להעברת מחלות.

 

באותם ימים, הגרמנים והאנגלים הפציצו אלה את אלה בלי חשבון, אבל היתה להם בעיה: מסוכן להפציץ ביום, כי מטוסי הקרב והנ"מ של האויב עלולים לזהות ולהפיל בקלות את המפציצים האיטיים. בלילה, לעומת זאת, קשה מאד למצוא את המטרה. כאמור, אנחנו מדברים כאן על הימים שלפני ה-GPS  והלוויינים בכלל. האנגלים ניסו לנווט לפי הכוכבים, בזמן שהגרמנים השתמשו בטריק טכנולוגי: הצטלבות של משואות רדיו.

 
 

הרגל המקומטת

עוד לפני המלחמה, הגרמנים פיתחו שיטה שתסייע למטוסים לנחות בתנאי ראות קשים: מערכת לורנץ. שני מקורות רדיו, סמוכים למסלול, שידרו אותות ממוקדים. כמו אור של פנס, אלומות הרדיו הללו התרחבו עם המרחק ונוצרה חפיפה ביניהן. כפי שאפשר לראות באיור למטה, אזור החפיפה הלך ונהיה צר לקראת המסלול, כך שמטוס שהקפיד להישאר בתחום בו הוא קולט את שני האותות במידה שווה יכול היה להתקרב למסלול בדיוק מרשים.

 
מערכת לורנץ (Lorenz) לנחיתה בתנאי ראות קשים (איור: עידו גנדל)
 מערכת לורנץ (Lorenz) לנחיתה בתנאי ראות קשים (איור: עידו גנדל) 
 

את אותו הדבר, רק להיפך, אפשר לעשות כדי לסמן מטרה להפצצה. שני מקורות רדיו מרוחקים, בגרמניה או במדינה כבושה, משדרים אלומות צרות שמצטלבות הרחק משם, מעל מטרה בריטית כזו או אחרת. המפציץ צריך לטוס לאורך אחת האלומות, וכאשר הוא מגלה את האות מהאלומה השניה, זה הסימן עבור הצוות לשחרר את הפצצות. המערכת הזו נקראה Knickebein, כלומר "רגל מקומטת", והיא היתה עלולה לגרום נזק משמעותי אלמלא גילו אותה הבריטים (באמצעות בדיקה יסודית של הציוד במפציץ גרמני שנפל). הגילוי, ופיענוח אופן הפעולה של המערכת, איפשר לבריטים לדעת שהתקפה מתקרבת, לזהות מהיכן תגיע ולאן, ולשבש אותה באמצעות אותות רדיו סותרים.

 
מערכת Knickebein (איור: עידו גנדל)
 מערכת Knickebein (איור: עידו גנדל) 
 

הגרמנים לא נשארו חייבים, ופיתחו שיטה חדשה: X-Gerat. הרעיון כעת היה להצליב שתי אלומות-משנה עם אלומה ראשית אחת, ולא מעל המטרה אלא לפניה. המרחק בין ההצטלבות הראשונה לשניה נקבע כך שיהיה זהה למרחק שבין ההצטלבות השניה למטרה, ובהנחה שהמפציץ טס בקו ישר ובמהירות קבועה, פירוש הדבר שהזמן שנמדד בין ההצטלבויות הוא הזמן שצריך להמתין בין ההצטלבות השניה לבין הטלת הפצצות. למעשה, המדידה וההפצצה בוצעו על ידי מערכת אוטומטית לגמרי.

 

כאשר הבריטים הצליחו, בסופו של דבר, להבין את הטריק החדש ולסכל גם אותו, עברו הגרמנים למערכת שלישית, מתוחכמת ומדויקת עוד יותר, שהשתמשה באלומת רדיו אחת בלבד ובתשדורות חוזרות מהמפציצים כדי לזהות את המרחק מהמטרה. הפעם, מה שסיכל את המזימה היה חוסר דמיון וחוסר מזל.

 
מערכת X-Gerat; שני הקווים האפורים האופקיים זהים באורכם (איור: עידו גנדל)
 מערכת X-Gerat; שני הקווים האפורים האופקיים זהים באורכם (איור: עידו גנדל) 
 

כישלון מיתולוגי

השמועות הראשונות על המערכת החדשה הגיעו לאוזני הבריטים בתשדורות מוצפנות שפוענחו, והזכירו משהו בשם Wotan. למודי נסיון העבר, הם ידעו ששמות הקוד הגרמניים הם לא באמת אקראיים, ובירור קצר העלה ש-Wotan הוא שמו של האל אודין מהמיתולוגיה הנורדית, בעל העין האחת (ומקור השם האנגלי ליום רביעי, Wednesday). זה היה רמז עבה מאד לכך שהפעם מדובר באלומה יחידה.

 

בנוסף, הגרמנים בחרו בתדר של 45 מגהרץ עבור אותות הרדיו של המערכת החדשה, ולרוע מזלם היה באנגליה משדר רב עוצמה במיוחד בתדר זה בדיוק, מוכן ומזומן לפעולה: מרכז השידור של תחנת הטלוויזיה הציבורית הראשונה בעולם, ה-BBC. בתקופת המלחמה לא היו שידורים, וחיל האוויר הבריטי ניצל את האנטנות כדי לשבש את האותות של Wotan. השיבוש היה הדרגתי במכוון, ונעשה בצורה מושלמת עד כדי כך שהגרמנים היו בטוחים שבמשך תקופה ארוכה שמדובר בתקלות טכניות מצדם. כשהאמת יצאה לאור, הם פשוט זנחו לחלוטין את הניסיון להנחות מטוסים באמצעות אלומות רדיו. בספרו Their finest hour (תורגם לעברית בשם "שעתם הנאה") העריך וינסטון צ'רצ'יל, שבזכות הסיכול הטכנולוגי ספגו ערי אנגליה רק חמישית מהפצצות שהיו נופלות עליהן בלעדיו - אם כי גם זה, ציין, היה די והותר.

 

תם ונשלם

ועכשיו לעניין קצת פחות משמח. עקב נסיבות לא אישיות, זוהי הכתבה האחרונה בסדרת מדעי ה-WTF. תודה לכל הקוראים והמגיבים, ולערוץ Online שאירח את הטור הלא-שגרתי הזה. אתם מוזמנים לעיין בארכיון שלו ושל קודמו, "לפרק את הבייט". לעדכונים בתחומי העיסוק והכתיבה שלי, הצטרפו לדף הפייסבוק ו/או הגוגל-פלוס, ואפשר ליצור קשר גם ישירות במייל info שטרודל idogendel.com.

 

שלכם,

עידו

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by