ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
"היא היתה מלאך" 

"היא היתה מלאך"

 
 
ברוך רון

ידיעות ומעריב חלקו לעופרה חזה כבוד השמור במקומותינו רק לנשיאים וראשי ממשלות: פוסטר אמצע חגיגי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כתבה באדיבות מגזין "במקום"

"תגיד", פנה בן כספית אל המרואיין שלו, נסים גרמה, שהתגלה פתאום כ"אח התאום" של עופרה חזה (הגדרה שלו), "אתה לא מרגיש שיש פה איזה פשיטת רגל של הצדק?"

למזלו של כספית, 7:15 בבוקר היא כנראה שעה שאפשר לירות בה צרורות של דברי הבל בלי להתבזות יותר מדי. אבל השאלה הזאת, שבאה לו כל כך טבעי, רק סימלה את איבוד העשתונות הכללי של התקשורת לנוכח מותו של "הזמיר משכונת התקוה". תשפוכת המלים והסופרלטיבים מהם נכונים ומדויקים ומהם מופרכים ומגוחכים לא הוסיפה הרבה כבוד לחזה, שלא אהבה מעולם את ההתפלשות הזאת בדמותה.
 
 
אוסף דברי ההספד בעיתונים דיבר על "ילדת פלא" (אביהו מדינה), "כל העם כואב" (ביבי!), "היא היתה מלאך" (חברתה גילי כהן), "היא היתה לא רק זמרת אלא גם בן אדם" (חיים משה בגילוי מדהים), וכמובן, "כל כך עצוב שמישהי כמוה הלכה בצורה כזאת" (ירדנה ארזי, המעריצה משכבר הימים, שהיתה אולי מעדיפה שמישהי כמוה תלך בצורה אחרת). אפילו שמעון פרס התפייט על לב נודם וקול חי, או שמא להיפך. (האם הוא מרבה לזמזם את שיריה בלילות?).

בתוכנית הבוקר של "רשת" הופיעו בן כספית וסיון דורון כשהם לבושי שחורים, וכך עשו גם יעקב אילון ומיקי חיימוביץ` בערב; סיקור ההלוויה ו"האבל הכבד בשכונת התקוה" פתחו את מהדורות הערב ("בשכונת התקוה עצוב הערב, עצוב מאוד", דיווחה כתבת "הצבע" אורלי וילנאי-פדרבוש). ונסים גרמה (כן, שוב הוא) אפילו דיבר ב"ערב חדש" על יום אבל לאומי. לרגע התגנבה לראש האפשרות שאכן, מישהו הכריז פה על יום אבל לאומי, ואנחנו לא שמענו.

חבל מאוד שגם אחרי אסונות רבים כל כך עדיין לא הבינו אצלנו, בעיקר בתקשורת, שלא תמיד חייבים לפרוט את הכאב למלים. שתיאור הרגשות בכל רגע ספציפי הוא בדרך כלל מביך ופאתטי, לרוב משום שלאנשים פשוט אין יותר מדי מה לחדש, ולא ממש חשוב אם לאילנה כהן, או לוי, "מאוד כאב כל היום" ואפילו לקחו אותה לבית חולים כי היו לה כאבים בחזה בגלל שאהבה כל כך את עופרה. באמת שאפשר גם בלי זה.
 
ידיעות אחרונות ומעריב חלקו לעופרה כבוד השמור במקומותינו רק לנשיאים ולראשי ממשלות, כשהם נבחרים או הולכים לעולמם: פוסטר אמצע חגיגי, לתלות ליד המיטה או מעל מדף הסיגריות במכולת. ידיעות הלך צעד נוסף קדימה, כשהקדיש לעופרה את כל העמוד הראשון, עם תמונת ענק ומלות שירה "תגיד לי איך לעצור את הדמעות". כותרות היום האחרות ובראשן התבטאות חסרת תקדים של דוד לוי על לבנון נדחקו לשער האחורי.

מבחינת שני העיתונים הגדולים, לא בטוח שמדובר בשיקול שגוי. בקרב הנצחי בין חשוב למעניין, עופרה חזה לוקחת את דוד לוי בקלות. המוות הטראגי של זמרת פופולרית בגיל 41, מסיבה מסתורית, אחרי 13 ימי גסיסה, הרבה יותר מרתק גם אם פחות חשוב מהסאגה המדינית האינסופית.

במסדרונות ידיעות אמנם נשמעה ביום חמישי ביקורת קשה על "איבוד הפרופורציות", אבל גם מגלגלי העיניים הצדקנים, ה"רציניים" וה"אינטלקטואליים", פתחו קודם את העמודים על עופרה, הרבה לפני שבלעו בשקיקה את הבלה-בלה המדיני או הכלכלי, בדיוק כמו אלפי הקוראים מהפריפריה. אפשר להניח, במידה לא מעטה של ודאות, ששני העיתונים שיגרו ביום חמישי כמויות גדולות יותר למקומות כמו שכונת
התקוה, למשל. אפשר גם להניח שבמקומות האלה נחטפו כל העיתונים בתוך זמן קצר.

נותר רק להצטער שעד היום לא קם בישראל עיתון שיביא את דרך הביניים, משהו שבין ההתלהמות האמוציונלית והבלתי נשלטת (והבלתי נסבלת) של ידיעות לבין האיפוק הקר, הלא אנושי לעתים, של הארץ (ידיעה לאקונית בעמוד ראשון ועמוד 5). עיתון שיביא את הסיפור בצורה מאופקת ומכובדת, לא בכותרת הראשית אבל במקום בולט בעמוד הראשון ובתמונה המרכזית של העמוד; עם הרחבה בעמוד 2, שהרי זה בכל זאת סיפור; עם קטע צבע אחד או שניים מנוסחים היטב ובלי "שלום לך עופרה" ו"עופרה איננה"; עם תמונות מהקריירה העשירה, אבל בלי הפוסטר.

נ.ב.: כמה עגום שהעיתונות כולה, ללא יוצא מן הכלל לא הצליחה להתעלות על עצמה ולחשוף את שאלת מיליון הדולר, שמטרידה רבים כל כך וידועה כבר לרבים כל כך. אפשר להבין את כיבוד הפרטיות של חזה ומשפחתה כל עוד היא היתה בחיים, אבל לא לאחר מותה.

המוות הזה לא היה רק פרטי, אלא גם ציבורי; הוא עניין והיכה בהלם את כל הציבור בארץ והשאיר הרבה סימני שאלה, וגרוע מזה, הרבה מאוד שמועות. חבל שבתוך ים האבל וההערצה הורדמו גם העיתונאים על המשמרת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by