ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
אורטל עושה בית-ספר 
העלבות? לייק. האלימות בבתי הספר - מעכשיו גם בפייסבוק 
 
 מריבה אלימה או רק הבעת חיבה?    צילום: GettyImages/אימג'בנק    
אורטל עושה בית-ספר |
 

מאז ומתמיד בני נוער וילדים הרביצו האחד לשני אבל בשנים האחרונות נוספה פלטפורמה נוספת שעלולה ללבות את האש - הפייסבוק. הרשת החברתית מאפשרת להסיר את הגבולות שעוברים בין הצקות, העלבות או סתם חוסר רגישות חברתית. על מי מוטלת האחריות לגרום לתלמידים להבין שגם כשכותבים במחשב בבית על "הוול" המסר פוגע באותה מידה - על המורים? ההורים? או אולי על הנוער להבין זאת לבד?. אורטל עושה בית ספר

 
 
 
 
 
 
 
 
 

"כשהיה משתלט עליו הדחף, היה מסוגל לגייס את כל הכיתה לתעלוליו. וכך, בבוקר שרבי אחד, רצה להפיח רוח חיים בשיעור יוונית, והתחיל לדחוף ברגליו את הספסל שלפניו, בארשת פנים חתומה. הוא אותת לשותפיו למזימה, כמוסכם מראש, ובתיאום מופתי התחילו גם הם לדחוף. בדממה שהשתררה נעה כל שורת הספסלים כיער בירנאם לעבר בימת המורה. והמורה....כאילו חש שדוחקים אותו באמת ובתמים, כמו את מקבת, אל נקודת הציון של הגורל". ("אלה תולדות" / אלזה מורנטה עמ' 128)

 

תלמידים בבית הספר מתפרעים. זו האמת ואין דרך אחרת לייפות אותה. כמובן שלא כולם מתפרעים, אבל רבים מהם כן. עם הזמן הם לומדים את חוקי המקום, את המחיר של התנהגותם ובל נשכח שהם גם מתבגרים במהלך שנות התיכון, אבל כל אלה קורים בהמשך. בהתחלה הם מתנהגים בצורות, איך נקרא לזה בעדינות?, בעייתיות.

 
ברכת ה"בוקר טוב" מלווה בצ'פאחות, כאפות ובעיטות
 ברכת ה"בוקר טוב" מלווה בצ'פאחות, כאפות ובעיטות 
 צילום: GettyImages/אימג'בנק 
 

כשאני אומרת "בעייתיות" אני לא מתכוונת לצחוקים ביניהם. אני יודעת יפה מאוד להבחין בין הומור בריא לבין הומור שעוד רגע יהפוך להיות אסון. ישנם תלמידים שברכת ה"בוקר טוב" שלהם אחד לשני מלווה בצ'אפחות, כאפות ובעיטות. את ה"שלום" הזה מקבלים חבריהם מילדות ולא מי שמרוחק מהם ומבחינתם זה חלק מהווי חברי ואין מה להילחץ. בכל כיתה תשמעו לפחות עשרה כינויים שונים שרצים בין התלמידים ובהדרגה תלמדו לזהות למי מודבק איזה כינוי. אז יש את ה"גמד" לנמוך, ואת ה"פיצה" למי שיש לו פצעי בגרות, "אוזן" למי שניחן באוזניים גדולות, "בטטה" לתלמידה שהעזה להעלות במשקל ואפילו המילה "גיי" הפכה לצערי להיות קללה שגורה.

 

יצא לי לדבר עם התלמידים שלי על נושאים אלו לא פעם, בעיקר בכיתות שבהן זה נפוץ יותר. כמעט תמיד אני שומעת את אותן תגובות: "זה בצחוק, המורה", "את סתם מנפחת" ועוד כהנה וכהנה. הבעיה היא שלא תמיד הם מספיק רגישים כדי לראות שגם החבר שמלווה אותם מכיתה א' ומשתף פעולה עם ה"משחקים" האלה, לא מעוניין באמת להשתתף והיה שמח מאוד אם לא היה צריך להעמיד את כישורי המכות שלו למבחן יומיומי. נתקלתי השבוע בתלמיד ששיחק עם חבריו בכיתה באחד מהמשחקים האלה ויצא עצבני מאוד ופגוע כי זה עבר את הגבול במילימטר אחד קטן שהם לא יכלו לזהותו בזמן.

 

לקריאת דוח מבקר המדינה משנת 2008 על תופעת האלימות והבריונות במוסדות החינוך 

 

האלימות בין בני נוער עזבה את כותלי בית הספר

הפייסבוק: זירה נוספת לתלמידים לומר את הטוב וגם את הרע
 הפייסבוק: זירה נוספת לתלמידים לומר את הטוב וגם את הרע 
 צילום: GettyImages/אימג'בנק 
 

עכשיו, בואו לא נהיה תמימים. אלימות (גם זו שבצחוק) תמיד הייתה. גם בתקופה שלי וגם באחרות. אך כיום, בשונה מבעבר יש "זירת משחקים" או שמא נאמר "זירת קרבות" נוספת, הלא היא הפייסבוק. הרשת החברתית הידועה לשמצה אינה שורש כל הרע ובכל זאת, היא מהווה מגרש נוסף לבטא בו אמירות שונות. מה אמורים לעשות כשתלמידה כותבת סטאטוס עצוב בעקבות חוויה כלשהי שהיא עברה והאחרות מגיבות באמירות נוסח "תפסיקי להתבכיין", "מה את עושה סרטים?" או "איזה צומי" (שיבוש של תשומי = תשומת לב)?. האם זה נחשב לאלימות? האם זו הצקה? או אולי אפשר לפטור את העניין בכך שנאמר שזה פשוט חוסר סובלנות לאחר? איפה עובר הגבול?.

 

הבאתי לכמה כיתות שלי כתבה שבמרכזה אמו של הנער שהתאבד בעקבות הצקות בפייסבוק. בכתבה מתואר המפגש הראשון של משפחתו של הנער בבית הספר התיכון כחלק מפעילות חינוכית שההורים לקחו על עצמם בעקבות מות הבן. התלמידים ישבו בדממה והתגובות הראו בבירור שהדבר נוגע בהם. באחת הכיתות נוצר ויכוח גדול ועלו שאלות נוקבות: של מי האחריות? של ההורים? של בית הספר? של התלמידים?.

 

תיארתי תרחיש אפשרי דומה בבית הספר ושאלתי את התלמידים מה הם היו עושים? האם היו הולכים להורי הנער ש"ירדו" עליו ואומרים שהילד שלהם הוא "ילד כאפות"? ומה היה ההורה עושה? מגיע להתחשבן עם הנערים המציקים? האם זה היה מחמיר או משפר את המצב החברתי של הילד?. בכיתה אחרת שאלתי למה שלא ננסה לשנות את תרבות ה"בוקר טוב" האלימה ונחליט שאנחנו לא משחקים יותר ב"משחקים" האלה ונסתפק בחיוך/חיבוק/נשיקה?. 

 
 

מהו מקומם של המורים בסיפור?

 

אחד מתלמידיי הגיב בזעם גדול כלפי המורים בבית הספר של הנער ששם קץ לחייו. מבחינתו, בית הספר אמור להגן על התלמידים כל עוד הם נמצאים שם. לטענתו, המורים זוכרים כל חיסור של התלמידים ומתקשרים להורים אבל לכאלו דברים הם לא מתייחסים. אני כמובן לא מסכימה עם אמירה זו שהרי יש עוד תחנות קודמות בדרך והרי בית הספר מציל ילדים (במסגרת האפשר) מאחורי הקלעים מגורלות שאינכם מעלים כלל על הדעת. בבית הספר, שהוא מעין מראה של החברה, יש שכיחויות נורמליות של גירושין, של אלימות, של מצבי קיצון כמו גם של השקעה בחינוך בבית וכדומה.

 

בתוך כמות כה גדולה של תלמידים העומס הוא גדול ולא תמיד ניתן לתת את המענה הרצוי והאידיאלי. לפעמים תלמיד עובר יום רע בבית ורק רוצה שמישהו ישאל לשלומו ואותו מורה שממנו ציפה כבר חייב לצאת לשמור במבחן אחר... נדחק אל השיעור הבא.... . שיהיה ברור: אני לא מתנערת מאחריות בשם המורים אבל במסגרת הבעייתית הקיימת אני מפצירה בחברים לכיתה ובעיקר בהורים - תעזרו לשמור על הנוער שלנו. תפקחו עיניים. אלה גורלות של בני אדם, לא משחק ילדים.

 

כנסו לבלוג שלי וקראו עוד על החוויות שבבית הספר

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by