ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
התאגידימים זה אנחנו 
 
 אני אנווט. קרינגלי   
 
צביקה בשור

השאלה היא לא אם תעשיית המוזיקה תתמוטט בסופו של דבר, אלא מה יחליף אותה. רעיון חדש ומבריק מנסה לשרטט את הקווים הכלליים של המחר המוזיקלי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אז מה יהיה? אם ה-RIAA תובעים כבר עכשיו את כל מה שחי ונושם ומחליף קבצים, אם הגולשים מאיימים בחרם קניות בתשובה, אם עיתונאים מתחילים לכנות את את הגולשים בכינויי גנאי כמו "אנשי אפלולית", אם עיתונאים אחרים מכנים את חברות התקליטים בשם "התאגידימים השנואים", אם כל הארסנל המילולי והחוקי נשלף כבר עכשיו, מה נכון לנו מחר בבוקר? מי ינצח?

אולי אף אחד. אולי זירת המאבק פשוט תעבור למקום אחר, כמו המקום שמציע רוברט קרינגלי, בער טור באתר PBS, הטלוויזיה החינוכית הציבורית של ארצות-הברית. קרינגלי, ששובר את הראש כבר הרבה זמן על שאלת המודל שיחליף את התעשיית המוזיקה המיושנת והמנופחת, ויעשה את זה בצורה משפטית ועם רווח נאה ליזמים, חושב שהוא עלה על משהו. למשהו הזה הוא קורא Snapster, קיצור של Son of Napster.

הרעיון של קירניגלי מתבסס על זכותנו כבעלי עותק של דיסק, להעתיק אותם כמה שנרצה, כל עוד זה לשימושנו האישי. מותר לנו להעביר את הדיסק שלנו לקבצי mp3 ואז לשמוע אותם במחשב, מותר לנו להקליט אותו לטייפ ואז לשמוע אותו באוטו שלנו. יש לנו זכות מלאה להשתמש במוזיקה שרכשנו באיזו דרך שנרצה.

לכן מציע קרינגלי לעשות דבר פשוט. בואו ונהיה הבעלים המשותפים של כ-ל הדיסקים בעולם. בואו נאסוף כולנו כסף, נקנה ביחד את המוזיקה כולה, ואז נוכל להעתיק אותה כמו שצריך. כיוון שהמודל של קרינגלי משתדל לא להיות מטופש לחלוטין, הוא לא באמת מציע לחכות עד שרוח קולקטיבית תבוא ותאסוף את הכסף מכל אחד מאיתנו, אלא מציע ליזמים שיכולים לגייס שני מיליון דולר לקנות כבר כבר מחר 100,000 דיסקים ראשונים.

השלב הבא יהיה הנפקה. מיליון מניות בערך של 20 דולר לאחת תוצענה לציבור. כל אחד מקוני המניות הופך באותו רגע לבעלים החלקי של אוצרות המוזיקה שהחברה רכשה, והחברה עצמה מכניסה לקופתה 20 מיליון. מאוחר יותר תפצל את עצמה כל מניה כדי לקלוט את דור הלקוחות-שותפים הבא, כך שהמשקיעים הראשונים יגדילו את ערך המניה שלהם בכל פיצול שכזה. על פי ההערכה של קרינגלי, אמורים להיות לחברה 60 מיליון מנויים בסופו של תהליך.

כיוון שמותר לנו להעתיק מה ששלנו, תאפשר סנאפטר לחבריה להעתיק אלבומים ושירים במחירים כמעט סמליים: חמישה סנט לשיר או חצי דולר לאלבום. בסופו של דבר, על פי הערכתו של קרינגלי, ערך השוק של סנאפסטר, במידה ולא תהיה לה תחרות, יהיה 33 מיליארד דולר, בערך כמו ערך השוק של חברות המוזיקה כולן. רק מה, במקום שהעושר הזה יתחלק בין מעטים, הוא יתחלק בין רבים יותר, והמוזיקה תהפוך לזולה הרבה יותר.

ומה עם האמנים? לדעת קרינגלי, הם כבר לא צריכים את החברות כדי להקליט, עם התפתחות ציוד ההקלטה הדיגטלי הביתי. תמלוגים ושאר ירקות לא מוזכרים במודל שהוא מציע, מה שהופך אותו לחסר, אם לא פגום באופן יסודי. אולי מפתחיו של הרעיון ימצאו דרך לתת גם למי שמיצרים את המוזיקה לאכול קצת מעוגת הענק הזו. אם לא, תרשו לי להניח שזה לא יעבוד.

עוד דבר שמפתחי הרעיון צריכים לחשוב עליו הוא החוק. קרינגלי טוען שהעביר את הרעיון דרך כמה עורכי-דין, והללו לא מצאו פירצה דרכה יכולות חברות התקליטים לחדור ולמוטט את הרעיון. אבל עורכי הדין של קרינגלי הם דבר אחד, ובתי המשפט הם דבר אחר, במיוחד בימים בהם בבית המשפט העליון של ארצות-הברית יש רוב רפובליקני מובהק (הארה"ב הקשר בין השופטים ודעות פוליטיות הדוק ושקוף הרבה יותר מבישראל), שעד עכשיו יותר משמח לדפוק כל ניסיון לנגוס בשליטת התאגידים בקניין רוחני.

ועוד לפני שבית המשפט העליון ידון בתביעה שתוגש בוודאי, ינסו ב-RIAA פשוט לשנות את החוק, לאסור בעלות משותפת על דיסקים ומוזיקה, ושלום על ישראל לרעיון הבאמת מרענן הזה. קרינגלי עצמו ממליץ לאנשי התעשייה להפסיק להיות טפשים ולהיות הראשונים להשקיע ברעיון הזה, שראשיתו כחומר למחשבה באתר ה-PBS, ואחריתו מי ישורנו?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by