ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
אז מי בדיוק השתגע? 

אז מי בדיוק השתגע?

 
 
נעה אשכנזי

אם זרקה את תינוקה בהתקפת טירוף. אב רצח את בנו חולה הנפש. המדינה מזועזעת. השכנים רצים לספר בטלוויזיה על מסכת של טירוף שסופה ידוע מראש, וכולם נזעקים להאשים את הממסד הרפואי. האם באמת היו כאן מחדלים, או שהתקשורת רק ביטאה שוב את הפחד הקמאי של החברה מחולי הנפש, השונים וחסרי ההגנה?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מסתבר שכשזה מגיע לטרגדיות אנושיות, כולנו בוגרי בית-ספר לרפואה
 מסתבר שכשזה מגיע לטרגדיות אנושיות, כולנו בוגרי בית-ספר לרפואה   
בשבועיים האחרונים ארעו שני מעשי רצח שהצליחו לזעזע את הציבור בישראל: בראשון נחשד אב קשיש שרצח את בנו בדקירות סכין. בשני נחשדה אם צעירה שזרקה את תינוקה הפעוט מן החלון אל מותו.

לכאורה מדובר בעוד שני מקרים בהם רצחו הורים את ילדיהם. עם כל הזוועה שבדבר, אין זו הפעם הראשונה בה אנו שומעים על מקרים שכאלו. בשנה שחלפה היינו עדים למספר מקרים כאלו, ולעוד מקרים נוספים ורבים, בהם הורים התעללו בילדיהם.

אך במקרים הללו נוסף גורם אחר, שהפך להיות כעין מפתח בהבנה הציבורית של מעשי הרצח המחרידים הללו: הגורם הנפשי. כותרות העיתון זעקו והבהירו: האם שרצחה את תינוקה היא אשה חולת-נפש. הבן שנרצח על ידי אביו היה גם הוא חולה-נפש שמרר את חייו של הוריו עד כי אלה לא יכלו עוד.

התקשורת בחרה להבליט את מחלת הנפש בהרחבה. אנחנו יכולנו לשמוע פרשנויות מגוונות מפי גורמים מוסמכים כגון השכנים, שעקב הופעת אמצעי-תקשורת זה או אחר הפכו בן-רגע לפסיכיאטרים מוסמכים, וסיפרו עד כמה חולה הייתה האם, עד כמה מטורף היה הבן. מסתבר שכשזה מגיע לטרגדיות אנושיות, כולנו בוגרי בית-ספר לרפואה. ובפריים-טיים כמובן.
 
אנו שוכחים לעיתים שחולי-נפש הם לפני הכל חברים שווי זכויות במין האנושי (``הצעקה`` של אדוארד מונק)
 אנו שוכחים לעיתים שחולי-נפש הם לפני הכל חברים שווי זכויות במין האנושי (``הצעקה`` של אדוארד מונק)   
אם מישהו חיפש את אלו שאכן תעודה המסמיכה אותם להיות פסיכיאטרים תלויה על קיר משרדם, הוא לא היה צריך להתאמץ במיוחד. הרשויות הפסיכיאטריות היו באותה שעה צלובות היטב וממתינות לגזר-דינן. במקום בו כל שכן ועובר-אורח הוא הפרשן הרפואי, כל איש טיפול הוא האשם.

וזה די פשוט, כשחושבים על זה. הרי הרשויות הרפואיות כבולות מלהגיב ולטעון את טיעוניהן. הן מוגבלות על ידי חסינות רפואית ואינן יכולות להסביר ולנמק מדוע חולה מסויים לא אושפז או שוחרר מאשפוז. ואף יותר מזה. אין באפשרותן להכחיש או לאשר האם רוצחת או קורבן הם אכן מאובחנים כחולים, ובמה בדיוק. לתקשורת, מסתבר, זה לא הפריע. הם מצאו מספיק גורמים בלתי-מוסמכים שיאשרו או יכחישו את מה שאין ביכולתם לאשר ולהכחיש.

לא בכל תחום אנו יכולים למצוא פרסום מהיר שכזה. אנו עדים כמעט בכל יום לחקירות של אישים בעלי כוח, מעמד והשפעה, הנחקרים בגין עבירה זו או אחרת. במקרים הללו נוהגת התקשורת במשנה זהירות. קשה להאמין שימצאו שכנים שיעידו על טיב בריאותם של אותם האישים, והתקשורת תפרסם את עדותם. הרי במקרה שכזה ברור שסוללת עורכי-דין תזנק לה מיד ותחסל כל זכר לפרסום.

אבל כשמדובר בחולי-נפש, זה הרבה יותר פשוט. לאלו אין עורכי-דין, אין בדרך כלל כסף, אין בהרבה מהמקרים יכולת להבין את המתרחש סביבם, ואין יותר מדי אמפתיה ציבורית כדי שפרסומים כאלו יידחו בשאת-נפש.

בקיצור: להפר את זכויותיהם של אלו שגם כך איש לא שש להכיר בזכויותיהם, זה הכי קל. בשבועיים הללו התקשורת הישראלית הוכיחה היטב עד כמה היא טובה בזה.

בחברה הישראלית, כמו בחברות רבות אחרות בעולם, עדיין קיימת רתיעה רבה מחולי הנפש, המהווים בכללם כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה. חולי-נפש נתפסים כמסוכנים, כאלו שיש להתרחק מהם. קיומם עדיין נשמר בסוד במשפחות רבות, תושבים מתנגדים להקמת הוסטלים לחולים קרוב למקומות מגוריהם, ובכלל, נראה שהרוב רוצים שחולים יקבלו את הטיפול הטוב ביותר, אבל אם אפשר כמה שיותר רחוק: בבתי-חולים ובמוסדות באזורים כפריים ורחוקים, הרחק מן ההמון. הרחק מהבית שלנו.

בתוך כל זה אנו שוכחים לעיתים שחולי-נפש הם לפני הכל חברים שווי זכויות במין האנושי. ומעבר לכך: הם אנשים שחלו במחלה קשה, והחברה בה הם חיים נמדדת, בין היתר, ביחס שהיא נותנת לחולים המתקיימים בה. אנו שוכחים שמחלת-נפש איננה מוחקת את רגשותיו של האדם, את מחשבותיו, את זכותו לפרטיות, לאורח-חיים הוגן, לשוויון, גם כזה בפני החוק.

שכן חולי-נפש אינם בהכרח אלימים יותר מאנשים "בריאים". הם אינם מסוכנים יותר מאנשים שבריאותם הנפשית אובחנה כתקינה. אבל מסתבר שבחברה אלימה המתקשה למצוא הסברים לאלימות הגואה בה, אין יותר מנחם מלשלוח אצבע אל הרוצחת, או, כמה מחריד, אל הקורבן, ולהגיד: "חולה-נפש". כמה מרגיע להבין שאצלם זה קורה. בגללם. וכמה נוראיים הם הרופאים שלא נעלו אותם בזמן לפני שארעו המעשים המחרידים הללו.
 
הכותבת עוסקת בתחום בריאות הנפש
 הכותבת עוסקת בתחום בריאות הנפש   
המערכת הפסיכיאטרית נמצאת במובן זה בין הפטיש לסדן. מצד אחד תפקידה הוא לתת סעד ומזור לאותם חולים, לדאוג לרווחתם ולתנאי-קיומם. שותפה לכך היא גם מערכת הרווחה. מצד שני, מערכות אלו אמורות לערוב גם לשלום הציבור, ולהבטיח שאותם חולים מסוכנים יקבלו טיפול ראוי ולא יהוו סיכון לסובבים אותם, אם על ידי אישפוז, ואם על ידי טיפול תרופתי ושיקום.

המערכת מנסה לנווט בין הצרכים הללו. תוך כדי השתדלות שלא לאשפז אנשים ללא צורך, תוך ניסיון למצוא לכל חולה את הפתרון המתאים לו, תוך כדי ניסיון להקשיב הן לחולה והן למשפחתו. ובעיקר תוך ניסיון לשמור על זכויותיו של החולה ועל זכויות האנשים המקיפים אותו.

זהו אינו תפקיד קל. במידה מסויימת הוא בלתי-אפשרי. סביר להניח שטעויות נעשות, שאטימות מתרחשת, שרשלנות קיימת פה ושם. המערכת הפסיכיאטרית, כמו כל מערכת העוסקת בנושאים רגישים וחשובים, חייבת להיות תחת בדיקה מתמדת של תפקודה.

בשבועיים האחרונים קיבלנו את המסר שחולי-נפש הם מסוכנים. שהמערכת איננה עושה מספיק כדי להרחיקם מאיתנו. שבין אם הם נרצחים ובין הם רוצחים מישהו היה צריך לעצור בעדם. להרחיק אותם. להעלים אותם.

אינני יודעת אם ניתן היה למנוע את שני מקרי הרצח האחרונים שארעו. אני מניחה שהדבר יתברר בבית-המשפט עם הסרת החסיון הרפואי. אני מקווה שמקרים כאלו יימנעו בעתיד. אבל אני גם מקווה שחולי-נפש יזכו ליחס לו זוכה כל קורבן או רוצח. אותו יחס הוגן שמעיד כי בחברה בה אני חיה, אנו מקבלים את השונים מאיתנו, ולא שופטים אותם בראש-ובראשונה על היותם כאלו.

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by