ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
0XP 
משחקים בגוף ראשון 
 
 א. אקדח ב. חייזרים ג. לירות. יש שאלות?    צילום: יח``צ, מתוך Doom3    
0XP |
 
דורון פישלר

הפעם בפינת הסברי הגיימינג לאנשים שלא יודעים על זה כלום: מה זה בדיוק FPS, או כמו שאמא קוראת להם, "המשחקים האלה שבהם רואים רק יד עם אקדח כל הזמן"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
המראה הנפוץ ביותר שרואות אמהות שמסתכלות מעבר לכתף של הבנים שלהם כשהם מסתכלים במחשב הוא תמונה של יד שמחזיקה רובה מסוג כלשהו, ומאחוריה נוף של מזדרונות, קירות או גבעות שזזים במהירות בכיוונים בלתי צפויים. מדי פעם מופיעה דמות אחרת על המסך, ואז היד שמחזיקה רובה יורה בה עד שהיא מתה. זאת אחת הסיבות העיקריות שבגללה הורים נוטים לחשוב שמשחקי מחשב הם דבר חדגוני, אלים ומעורר בחילה. לא מבחינת רמת האלימות שבמשחק - פשוט, להסתכל לאורך זמן בתנועה שעל המסך יכול לגרום למחלת ים, פיזית.
 
 
מובן שלא כל המשחקים הם באמת כאלה, אבל רבים מהם כן - אלה שייכים לז'אנר המאוד פופולרי שמכונה FPS, קיצור של First Person Shooter. או בהרחבה: First Person מלשון "גוף ראשון", Shooter מלשון לירות. הם נקראים ככה כי הם מוצגים מנקודת המבט של הדמות הראשית במשחק, ושיש בהם הרבה יריות. הגיוני.
 
אז: Doom (צילומסך מתוך ויקיפדיה)
 אז: Doom (צילומסך מתוך ויקיפדיה) 
 

בראשית היה Doom

לפני שקיבלו את הכינוי הזה, המשחקים האלה נודעו יותר – בעיקר בארץ - בשם "חיקויי Doom". "דום" לא היה משחק היריות-בגוף-ראשון הראשון, אבל הוא היה זה שהביא את המהפכה, ובמשך שנים הוא היה הדבר האמיתי, וכל האחרים היו החיקויים. בעידן שבו רוב משחקי המחשב כללו גרפיקה דו-מימדית של דמויות מצוירות בגובה של עשרה פיקסלים קופצות מצד לצד, Doom הציג גרפיקה שבזמנו קראנו לה "מדהימה" ו"תלת-מימדית" (אף אחד מהכינויים האלה כבר לא רלוונטי היום) - שממש נראית כאילו היא נשקפת מתוך העיניים שלך. יכולת להסתכל לאיזה כיוון שרצית. יכולת לזוז לאיזה כיוון שרצית. ואז באו שדים ואתה ירית בהם והם מתו. זה היה ענק. ואז היתה באה אמא ואומרת "טוב נו, זה מה שמעניין ילדים בימינו". מאז הגרפיקה השתכללה, המשחקים השתדרגו, והאמהות נשארו אותו דבר.
 
 

When you have to shoot, shoot, don't talk

לא היה הרבה מה לעשות ב-Doom חוץ מלרוץ ולירות. אם משהו זז, ירית בו. זה הספיק, לזמן מה, אבל אחרי כמה שנים כאלה, כמה מפתחי משחקים משועממים החליטו שיש עוד דברים בעולם שאפשר לעושת חוץ מלרוץ ולירות, וה-S ב-FPS לא חייבת להיות האות הבולטת ביותר. ואז התחילו להגיע משחקי גוף ראשון מסוג קצת שונה: פתאום היתה להם גם עלילה. היו בעיות שאי אפשר היה לפתור באמצעות כדורי אקדח. היו גם דמויות ידידותיות, שלא היה צריך לירות בהן אלא לדבר איתן (ניסינו לירות בהן בכל זאת, אבל הכדורים עברו דרכן. מניאקים).
 
השכלולים הטכנולוגיים הפכו את ה-FPSים של היום לריאליסטיים במידה מדהימה. עדיין, הרבה מהם לא התקדמו הרבה מאז "דום" מבחינת העלילה. הם מתרכזים בלרוץ ולירות, כשהעלילה נמצאת שם רק כדי לתת לך תירוץ להמשיך לרוץ ולירות. והיי, זה עדיין כיף. עוד דבר שלא השתנה בהרבה הוא שהמשחקים האלה מתרחשים בדרך כלל בעתיד פוסט-אפוקליפטי שבו נערכת מלחמה בין בני האדם לבין גזע חייזרים אכזרי. אתה מגלם לוחם לבוש בחליפת שיריון היי-טקי משוכלל, שהורג את החייזרים הרעים. מדהים כמה משחקים מתאימים במדויק לתיאור הזה. זה בהחלט לא אומר שכולם משחקים רעים: התיאור הזה יושב בול גם על משחקים שנחשבים למשובחים (Half-Life, Crysis, Halo). וכמובן, גם על הרבה משחקים זולים וגרועים שמנסים לחקות את המשחקים המשובחים.
 
היום: Crysis
 היום: Crysis   צילום: יח"צ 
 
מצד שני, יש גם הרבה משחקים שעברו לעשות דברים שונים לגמרי: הם עדיין כוללים יריות, בדרך כלל, אבל זה כבר לא העיקר. במשחקי התגנבות, כמו Thief, רוב הזמן המטרה היתה להגיע ממקום למקום בלי שייראו אותך, ואם הגעת לשלב שבו אתה צריך לירות בדברים זה בדרך כלל אומר שפישלת. Portal הוא משחק חידה שבו אתה אמנם מחזיק מין "אקדח" ביד, אבל אף פעם לא יורה באף אחד. ומשחקים כמו Bioshock השקיעו הרבה יותר מהמקובל בעלילה, והפכו לדברים שמאלצים אותך לא רק לירות אלא גם להקשיב ולחשוב.
 
לא כל דבר אפשר לפתור באלימות. Bioshock
 לא כל דבר אפשר לפתור באלימות. Bioshock   צילום: יח"צ 
 

אתה נמצא כאן

FPSים מטבעם הם חוויה מאוד אישית, כי ככה זה בגוף ראשון. השליטה בהם – בדברים החשובים, כלומר - בדרך כלל זהה: אתה זז בעזרת המקלדת ומסתכל לצדדים בעזרת העכבר (או, בקונסולות, נע בעזרת הג'ויסטיק השמאלי ומסתכל מסביב בעזרת הימני). אחרי שמתרגלים לצורת התנועה הזאת, היא הופכת לטבע שני. אתה לא צריך לחשוב איך להסתכל ימינה במשחק, כמו שאתה לא צריך לחשוב על זה במציאות – אתה פשוט עושה את זה. אתה יכול לרוץ ולנווט בתוך העולם הוירטואלי בקלות, בדיוק כמו בעולם האמיתי. אבל זה נכון רק לגביך, האדם שמשחק במשחק. להסתכל על מישהו אחר משחק ב-FPS זה בדרך כלל ממש לא כיף. לפעמים זה עושה סחרחורת, לפעמים זה עושה בחילה, לפעמים זה סתם מבלבל ונראה כמו רצף אינסופי ומשמים של יריות.
 
לספר סיפור בגוף ראשון, כשאתה נמצא בתוך עורה של הדמות הראשית ומסתכל על העולם דרך עיניה, זאת חוויה חזקה באופן בלתי רגיל. במשחקים כאלה אתה לא מרגיש כאילו אתה מסתכל על הגיבור ועל מה שקורה לו – אתה מרגיש כאילו אתה הגיבור, ומה שקורה, קורה לך. רק במשחקי מחשב אפשר לעשות דבר כזה: כשהסרט "Doom", המבוסס על המשחק (שהגיע עשר שנים מאוחר מדי, והיה גרוע מאוד) ניסה לשחזר את החוויה בקולנוע, מה שיצא נראה כמו... טוב, זה נראה כמו לצפות במישהו אחר משחק ב-FPS.
 
אם משווים משחקים לסרטים, הרוב המוחלט של המשחקים בגוף ראשון הם סרטי אקשן. אבל הם לא חייבים להיות כאלה: הם יכולים להיות גם סרטי מתח, קומדיות או אפילו דרמה. לרוע המזל, עד היום מעטים מאוד ניצלו את התכונה הזאת של המשחקים, כי מה שמוכר זה משחקים שבהם מגלמים גיבור בשיריון שיורה בחייזרים וכו'. אבל יום אחד זה עוד יקרה. יש הרבה מה לעשות ב-FP שלא מערב שום S, ועוד יגיעו המפתחים האמיצים שיגלו את זה לעולם. חכו, יהיה מגניב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by