ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
אולי תשתקו קצת? 
 
 
עמיחי יעקבי

לא לימדו אתכם את המשפט "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות"? עכשיו הזמן לנשוך את השפתיים, ולהתפלל בלב לשובם של הלוחמים הביתה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
העם העיראקי סובל
 העם העיראקי סובל   
משהו קרה ללב שלי במלחמה הזאת. אני לא יודע להסביר את זה - אולי גליל המסקינגטייפ שאטמתי איתו את החדר האטום, אטם לי קצת גם את הרגשות, אבל אני גולש ולא מרגיש כלום. אולי קצת תסכול והרבה מבוכה.

האינטרנט נראית לי לא רלוונטית מתמיד. שני הבלוגים (יומני רשת אונליין) הנקראים ביותר עכשיו הם Where is Raed – בלוג של עיראקי שמדווח מהשטח, על שיגרת מלחמה עם סירנות, הפצצות ושידורי טלוויזיה תחת אש, ו-Kevin Sites Blog, הבלוג הפרטי של כתב רשת הסי.אן.אן בעירק קווין סייטס, שמתעד בתמונות את האנשים הקטנים של המלחמה הגדולה.

וזה משונה, אבל הלב שלי לא ניכמר, ושום דמעה סוררת לא זולגת לי על הלחי לכבוד העיראקים המסכנים. אני בודק את מסיכת האב"כ שלי, מוודא שהניילונים צמודים היטב לחלונות, ומתעדכן בטלוויזיה כדי להספיק לברוח בזמן לחדר האטום.
 
מדליקים נר לשלום
 מדליקים נר לשלום   
אני לא מבין גדול בהיסטוריה אבל יש לי תחושה שתמיד בעת מלחמה האנשים נחלקו לשני מחנות: אלה שיצאו לשדה הקרב כדי להילחם, ואלה שנשארו בבית, הדליקו נרות, פרטו על גיטרה ושרו במבט חולמני שירי שלום וקרוב לבבות.

בזמן שהחברים שלהם מסתערים, מסתכנים, נפצעים, מתפוצצים ונהרגים, פעילי השלום היו עסוקים בלהפגין בכיכרות, ובלהסביר לעולם כמה מיותרת היא המלחמה, כמה נוראות תוצאותיה, ומה איום הוא המחיר שהיא גובה (ובואו תצטרפו אלי ביחד בפזמון החוזר בשירת שלום גדולה: טרה לה לי לי לי, טרה לה לי לי לה).

במלחמה הזאת, מלחמת המפרץ 2, מתנגדי המלחמה פשוט כבשו את האינטרנט. בכל יום עולים עוד ועוד אתרים שכל מטרתם, כך נדמה לי, לרפות את ידי הלוחמים, ולשדר להם את התחושה שהם לבד, נלחמים מלחמה לא נחוצה, שלא חשובה לאף אחד.
 
גם הוא רוצה שלום
 גם הוא רוצה שלום   
בתחילת השבוע כשהכוחות במפרץ היו עסוקים בהכנות אחרונות לקראת המתקפה, החליטו מתנגדי המלחמה שזה הזמן המתאים לפעולה משלהם – הם שלחו קריאה לתושבי כל העולם להפגין ולהדליק נר למען השלום (ורק תיזהרו שהחלב לא יטפטף עליכם ויעשה לכם כוויה לא נעימה).

כמובן שהם גם הקפידו לצלם את עצמם מקריבים את שלומם למען השלום, והעלו את הכל לאתר אינטרנט שבטח נורא מרגש את חייליו של סדאם חוסיין ששוקלים ממש עכשיו אם לחמש את ראשי הנפץ של הטילים שלהם כדי להשיב למפגינים בכמה נרות לא קונבנציונאליים מהצד העיראקי.

וכשפעילי השלום לא גולשים לתמונות של עצמם, הם עסוקים בלספור את הגוויות: לא של החיילים, מה פתאום - של העיראקים. באתר www.IraqBodyCount.net תוכלו להתעדכן בכל רגע כמה אזרחים עיראקים חפים מפשע נהרגו במלחמה. כן, מתנגדי המלחמה רגישים לסבלו של האויב, אך מה על רגשותיהם של הלוחמים בשטח ולכאבן הנורא של משפחות הנופלים בצד שלהם?

במקביל אומני העולם מנצלים את ימי המלחמה כדי להציע ברשת שירי שלום נוגעים ללב להורדה חינם, וכל ליצני האינטרנט חובטים בג'ורג' בוש ללא רחם, עד שנדמה (ואולי רק לי), שיש יותר אתרי שינאה לבוש מאשר לסדאם, ויותר קולות ספקניים ומחלישים, מאשר קריאות חיזוק ועידוד ללוחמים במפרץ.

 
 
 
וזה לא שיש לי משהו נגד אוהבי השלום, אני אפילו אחד מהם, ודי בעדם - זה רק עניין הטיימינג שמפריע לי להתרגש עכשיו. לא לימדו אתכם את המשפט "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות"? עכשיו הזמן לנשוך את השפתיים, לתת לחיילים לעשות את שלהם, ושיידעו שאנחנו מאחוריהם, תומכים אותם במחשבותינו, ומתפללים לשובם הביתה, בריאים ושלמים, במהירות.

עכשיו מלחמה – ומלחמה היא המשחק של החיילים, ועם כל הרצון המובן של אנשי השלום למנת תשומת הלב שלהם, זה לא הזמן המתאים לזה. פשוט תשתקו ותחכו שהכל יגמר. אז – תוכלו להגיד או לשיר, את כל מה שמציק לכם.

המלחמה הזאת אולי מיותרת והשלום בוודאי מקסים, האהבה נפלאה והשינאה ארורה, אבל כל זמן שהחיילים (האמריקאים וגם העיראקים) לא חזרו הביתה אל חיק אהובותיהם המצפות ומשפחותיהם המודאגות, נראה לי שכדאי שנשתדל לשמור לשבוע שבועיים (שבוע שבועיים, לא יותר – אחר כך אני מסיר את ידי מכל הנאמר בטור הזה), את מחשבות השלום הוורודות שלנו לעצמנו.

מצד שני אולי זה רק אני והלב הקצת-קהה-ממסקינגטייפ שלי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by