ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
העגלה החשמלית – ככה לא קונים סחורה 
 
 
גילי סופר

לרגל החג מחליף המדור את בגדיו ומתלונן, לשם שינוי, דווקא על הצרכנים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ירושמיאל חביבי (שם בדוי, השם האמיתי לא שמור אצלנו) ממרכז הארץ, הוא צרכן וירטואלי ותיק. והוא לא פראייר, לא לא. יש לו לירושמיאל, מן תחביב מוזר שכזה: הוא קונה באינטרטנט פארש. "הוא זוכה כל יום ב-10 עד 15 מוצרים, ואת רוב רובן של הזכיות הוא מבטל", מספר מנהל אחד מאתרי המכירות הפומביות המובילים.

אותו מנהל גם מסביר כי העניין הזה הוא בעייתי, כי כאשר ירושמיאל זוכה במוצר כלשהו ומבטל את הקנייה, אף אחד אחר לא זוכה בו. ומי נדפק? כולם. גם הספק, גם אתר המכירות, ובעיקר מי שהתכוון לקנות אותו באמת, וגם היה מוציא אותו יותר בזול אלמלא נוכחותו המעיקה של ירושמיאל ושל שכמותו באינטרנט של כולנו.
 
איפה אפשר לראות את הטלוויזיה?
 איפה אפשר לראות את הטלוויזיה?   
האמת היא שהם כבר שקלו בכובד ראש להוציא אותו מהמגרש, לא לתת לו להשתתף, אבל הכריעו נגד העניין: קודם כל הוא הלקוח, והלקוח (גם אם הוא מניאק וגם אם הם הוא מגעיל) תמיד צודק. שנית, הוא לא תמיד מבטל את ההזמנה, כך שירושמיאל שלנו מגלגל כמה לירות לאינטרנט העברי, שלמרות סימני ההתאוששות שלו זקוק לכל אגורה שעוברת דרכו. אם הוא כבר משאיר את ההזמנה על כנה, אז הוא מתחיל לצעוק. ככה הוא חביבי, ישראלי. ואם הוא לא מקבל את המוצר תוך 5 או 6 ימים הוא כבר יראה להם מה זה.

השם כאמור בדוי, אך הסיפור אמיתי, וירושמיאל לא לבד – כל כך הרבה מוקדנים של חברות המוכרות באינטרנט שמעו את המשפט "לחצתי בטעות", שאפשר יהיה לעשות מזה סטיקר אחרי שג'ורג' דבליו יעזוב את האזור במנוחה, וגם אם רוב רובם של הקונים המקוונים מתנהלים באופן המאפשר מסחר סדיר, יש גם אחרים.
 
 
לבוא כל הזמן בטענות זה קל: השירות לא טוב, המוצר לא טוב, המחיר לא טוב. התכוונתי להוציא מערכת סראונד בעשרה שקלים ולא נתנו לי. רציתי לקנות בחינם, לקבל עודף, שיישלחו לי את המוצר הביתה ללא תוספת תשלום, ושבסוף גם יאמרו 'תודה שקנית אצלנו'. זה לא עובד ככה. דעו לכם הצרכנים המקוונים: גם לכם יש עוד מה ללמוד.

קודם כל, אתם מוזמנים ללמוד לקנות. אם יש דבר אחד שבו ניתן להאשים את הצרכן האינטרנטי הוא בכך שהוא לא צרכן בכלל: הולך לשוק? – בוודאי, מתעניין בסחורה? – ללא ספק, לוקח איתו ארנק דיגיטלי? – חלילה. רבים מן הגולשים פשוט לא קונים באינטנרנט ולא כי הם מתעניינים באתרי שירה או היסטוריה, אלא מסיבה אחרת לגמרי: הם מ-פ-ח-ד-י-ם. מפחדים על כרטיס האשראי שלהם, שמא יבואו כל מיני אנשים רעים ויעשו בו מעשים מגונים, ועוד בצד השני של האוקיאנוס. אז מה אתה עושה, הצרכן המקוון? נכנס לאתרים, ממשש את הסחורה, מברר, והולך לקנות אצל המתחרים של האינטרנט, ברחוב לא עלינו, או אפילו בקניון רחמנא לצלן.

והחשדנות? שוברת שיאים. בטלפון תמסור את מספר כרטיס האשראי לכל דורש, אבל אם זה מישהו מהאינטרנט? שבעה מדורי גיהנום תעביר אותו, "תוכיחי לי שאת מהאתר, מתי ביצעתי את הרכישה הקודמת שלי? מה הייתה הקנייה הכי גבוהה שלי אצלכם? כאלו דברים שואלים אותי", מספרת מנהלת שירות הלקוחות של אחד האתרים.

לעובדה שהחוק מגן עליך, וכי עסקה שלא ביצעת באופן פיזי ניתנת לביטול, אין השפעה. כי צרכנים כמו צרכנים הם אינם יצורים הגיוניים – ומעולם לא היו. הם קונים שמות, ואריזות, וחיוכים ומחשופים של מוכרות חביבות, ובעידן החדש גם עיצובים נקיים של אתרי מכר מהוגנים למראית דפדפן. מה יעשו? יקראו את האותיות הקטנות? נו באמת. אז לכך שאין מה לדאוג ממסירת מספר כרטיס אשראי ברשת אין השפעה, אבל להחזיר את המוצר, אם ראית שמישהו באיזו מכירה פומבית הצליח לקנות אותו בעשרה אחוזים יותר בזול ממה שאתה שילמת, את זה אתה יודע לעשות. "אנשים מצפים שתבוא, תיקח את המוצר בחזרה בלי האריזה שלו, אחרי שהם התעסקו איתו כמה ימים, ולא יחייבו אותם כלום".

מי שכבר התגבר על הרתיעה מלהזין את מספר כרטיס האשראי ברשת, כנראה חושב שמגיע לו פרס על האומץ, ושהכל צריך להיות כאן חינם. מצוות אנשים מלומדה היא להצליח ולקנות מוצרים במחיר נמוך ממחיר היבואן.

הנה, הביאו לך את המצאת האמצאות: המכרז המקוון, מכירה פומבית אצלך בבית, בנעלי בית, ואתה יורק לה בפנים, מלכלך עליה בשיחות סלון. כי נכון, אתה אוהב לעשות את זה, וגם את: יד אחת על העכבר, יד שנייה מגרדת בהנאה את הבטן השעירה או מחטטת באף, והמחיר עולה ועולה ועולה, לאט לאט, יחד עם האדרלנין, אבל להפסיד בכבוד? זה כבר לא בלקסיקון. אם מצאת איזו פומבית ריקה ממשתתפים, או כמה דקות של אירוע ציבורי שתופס את תשומת הלב, אז כל השכונה תשמע מה קנית ובכמה, ואיך יצאת גבר (כן כן, וגם את). אבל אם הפסדת, וואו וואו: תחת כל פורום רענן נשמע ממך שי' מנתניה שקנה את המוצר לא קיים באמת, שכל אתרי המכירות הפומביות משלמים לאנשים שיעלו את המחירים, ושכולם רמאים וכולם גנבים. למה? כי רצית וידאו ב-150 שקל. מגיע לך, כי פה הרי זה אינטרנט, והכל צריך להיות פה בחינם.

ואז מגיע הויכוח על המחיר. יש מסך, חלון ראווה ברור וגדול שנוקב במחיר, אבל זה לא מספיק טוב. אז מתקשרים ואומרים: "ראיתי באינטרנט ב-700 שקל, אני רוצה את זה ב-500". מישהו סיפר לך שהעיקרון הוא שמזמינים ברשת או שלא, ושלא מציקים בטלפון. זה הרעיון אם עוד לא הבנת: לחסוך את העלות של משכורותיהם של אנשים שיירשמו הזמנות, או יגידו לך שזה המחיר, לא כל שכן יתמקחו אתך עליו. ואם לא הבנת העניין הוא גם שלא לראות אותך, לא לבוא לקחת ת'סחורה. העסק מתנהל כמו מרכז הזמנות, מחסן, לא כמו חנות. קודם כל כי לפעמים כל מה שנשאר זה ה-20 שקל שמרימים על המשלוח, אבל יותר מזה: להחזיק מקום שיתאים לקבלת קהל עולה כסף, כ-ס-ף. וזה הכסף שאמור לא לצאת לאיש מהארנק, ולהתבטא במחירם הנמוך של המוצרים. אבל אותך זה לא מעניין, עובדה. התופעה הכי נפוצה זה הטלפון לספק למחרת הקנייה: "אני צריך את המוצר עכשיו". כולם בדיוק טסים לחו"ל, או שקונים מתנה ליום הולדת שחל ממש מחרתיים, ושזה ממש דחוף ושמוכנים לקחת לבד. די! תנו לעבוד.

חג שמח.
 
 
בשבוע הבא, אם נתאושש מההנגאובר, נחזור לפרסם תלונות צרכניות. נפגעתם? דפקו אתכם? ראיתם מזימה שמתרחשת ברשת? סתם יש לכם סיפור מרגיז לחלוק? כתבו לנו ונשתדל לפרסם ולעזור. אפשר גם להיכנס לפורום צרכנות ולשפוך את הלב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by