ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
איש המערות ונוקיה 5610 

איש המערות ונוקיה 5610

 
 
עידו גנדל

עידו גנדל, חובב הגאדג'טים, נשלח למשימה אכזרית: צוות המחשבים של נענע 10 הפריד אותו מהנוקיה 5125 הדינוזאורי שהוא מסתובב איתו, ונתן לו ביד את מכשיר המוזיקה נוקיה 5610 לבדיקה. אותנו הרעיון הצחיק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הדינוזאור של גנדל (צ': עידו גנדל)
 הדינוזאור של גנדל (צ': עידו גנדל)   
אין לי שום דבר נגד טכנולוגיה מתקדמת וגאדג'טים, אבל טלפונים סלולריים אף פעם לא משכו אותי. איכשהו, המחשבה על מכשיר יקר ופגיע שיקרין לי את המוח וגם יקפיץ פלאים את ההוצאות החודשיות לא היתה מספיק מלהיבה. לכן, ההתפתחות האישית שלי בתחום עצרה אי שם במילניום הקודם, עם מכשיר עתיק ומסורבל שיושב כבוי בתיק ומעלה קורי עכביש. למקרי חירום, אתם מבינים. מסיבה לא ברורה, הדבר גרם לעורכי המחשבים של נענע 10 להחליט שאני האדם המתאים לסקור את הנוקיה 5610 XpressMusic החדש.

הדבר הראשון בו הבחנתי הוא שהמכשיר מגיע בקופסה. שכחתי שהם מגיעים בקופסאות, בחיי. יחד איתו הגיעו אביזרים בסיסיים ומדריכים באנגלית ובעברית, ומיד ניגשתי למלאכת ההרכבה. השלב הראשון, הסרת המכסה האחורי, התגלה כמכשלה רצינית: המכסה סרבן, ומעורר רושם שהוא עומד להישבר בכל רגע. התגברתי עליו והתכוונתי להתקין את כרטיס הסים, אך במהרה התברר שבדינוזאור שלי בכלל אין סים. נו מילא, חשבתי, נראה אם הצעצוע החדש יכול להסתדר בינתיים בלי. התקנתי את הסוללה, חיברתי למטען וחיכיתי.
 

אמא שלכם 'אביזרי העשרת שמע'

 
קראו לי נאיבי, אבל אני לא מבין מדוע, כדי להדליק מכשיר, צריך ללחוץ על הכפתור שנראה כמו כפתור הכיבוי, ועוד ברציפות לזמן ממושך. האם אני היחיד ששם לב שזה לא אינטואיטיבי בכלל? והנה הואר המסך, צבעוני, גדול ומרגש, ושאל אותי אם להפעיל את המכשיר ללא סים. האפשרויות הוצגו בתחתית המסך ("לא" מימין ו"כן" במרכז), וידעתי שאני אמור ללחוץ על הכפתור התואם מתחת למסך – אבל אין כפתור במרכז, רק מימין ומשמאל! רגע של חרדה חלף עד שהבנתי שמדובר בלחצן המרכזי הנמוך יותר, שלא הגיב בתחילה ללחיצות שלי כיוון שהוא משמש גם כמקש ניווט או איך שלא קוראים לזה, ואני לא ידעתי. עצבני מעט, כיוונתי את התאריך והשעה – ויצאתי לדרך.

אומרים שהממשק של הטלפונים של נוקיה אינטואיטיבי. ב-5610, לפחות, זה לא נכון, ומי שאומר את זה כנראה פשוט כבר התרגל. עם זאת, יש לו תכונה קסומה שטרם פענחתי, שבזכותה הצלחתי תמיד איכשהו למצוא מה שאני מחפש בלי יותר מדי באלגן. אולי זה קשור להיכרות שלי עם טכנולוגיות אחרות. אם זה נכון, אני יכול רק לדמיין מה עובר על אדם מבוגר שנתקל לראשונה בחייו בסלולרי מתקדם. וזה לא נעים בכלל.
 
הצלחתי, אם כן, להפעיל את פונקציית הרדיו. המכשיר סרק את התחנות באופן אוטומטי ובלי קונצים, והתחיל לנגן. מקסים. הפעלתי את ה-Bluetooth ועברתי למחשב, שרחרח קצת בסביבה וגילה שני טלפונים. זו ההזדמנות לומר לשכנים שלי – בחייכם, תיזהרו. בכל מקרה, החיבור לא עבד ופניתי למדריך, שם התברר לי שצריך לבחור בתפריט הטלפון "חיפוש אביזרי העשרת שמע". נוקיה יקרים, המחשב שלי עולה פי שלושה מהטלפון - הוא לא "אביזר העשרת שמע" לצעצוע שלכם! בינתיים נוצר החיבור, ושלחתי לטלפון בקלילות קובץ שמע מהמחשב. הוא התנגן למופת לאורך כל שלוש הדקות שלו, ובסיום הקפיץ הטלפון הודעה שהקובץ התקבל בהצלחה. וואלה.
 
 
 

זה רמקול פנימי, זה?

כעת ביקשתי לבדוק את חיבור ה-USB, ולשם כך הפעלתי קודם כל את התקליטור שצורף למכשיר. לפי הכיתוב שעליו הוא אינו תואם ויסטה, אבל זה בסדר, שום דבר לא באמת תואם ויסטה. בחרתי בממשק עברי, ולאחר שאולצתי לצפות בקליפים מטופשים וארוכים של אנשים רוקדים, הותר לי לעיין בתוכן. שעה ארוכה תהיתי מדוע קטלוג של רמקולים ואוזניות מופיע תחת הכותרת "שיפורי מקשים", עד שהבנתי: Key enhancements. חזרתי מיד לאנגלית. עוד שיטוט קצר הבהיר לי שהתקליטור מיותר לחלוטין, ופשוט חיברתי את הטלפון למחשב. העתקתי קבצים נוספים לכרטיס הזיכרון (שנטען מראש בקליפים ובשירים מרגיזים, כך שנותרו בו כ-128 מגהבייט פנויים), ניתקתי את ה-USB (פעולה לא קלה מבחינה מכנית, אגב) ובדקתי את איכות השמע.

אל תשתמשו ברמקול הפנימי. הוא חזק ואיכות הצליל סבירה, אך הניגון עצמו נקטע ומשתבש מדי פעם, כאילו יש בעיות בקליטה. לזה קוראים XpressMusic? באוזניות, לעומת זאת, המוסיקה נוגנה היטב ובאיכות גבוהה להפתיע. אם ברצונכם למנוע נזקים לשמיעה, קחו בחשבון שלחצני עוצמת הקול לא מגיבים באותם דיוק וזריזות כמו שאר הלחצנים.
 

גנדל מגלה את המשחקים

ה-5610 מצלם היטב באור יום (צ': עידו גנדל)
 ה-5610 מצלם היטב באור יום (צ': עידו גנדל)   
הגיע הזמן לעבור למצלמה. כאן כבר הורגש חיסרון בעיצוב של המכשיר: הוא אמנם יוצר רושם של מכשיר עמיד וקשוח, ותצורת הסליידר שלו נוחה מאד לתפעול (לו רק היו עושים את הפסים הצדדיים טיפ-טיפה יותר מחוספסים!), אך הוא לא בנוי לידיים של מבוגרים. צורת האחיזה הטבעית מכסה לעתים את עדשת המצלמה שמאחור, והלחצנים שנמצאים בתחתית מחייבים למתוח את האגודל למטה בזווית מוגזמת. המצלמה עצמה (3.2 מגה פיקסל) קלה לתפעול, קצת איטית, והפוקוס האוטומטי שלה מגמגם במרחקים קצרים. כמו רוב המצלמות הדיגיטליות, התפקוד שלה בתאורה חלשה בינוני ביותר, ומהפלאש הזעיר לא תבוא הבשורה. באור יום, לעומת זאת, התקבלו ביצועים מרשימים בהחלט.

אפרופו, המסך ברור וקריא גם לאור השמש. צילום הוידאו הפיק תוצאות נסבלות, לא יותר: עוד לא הגיעה העת להשליך את המצלמה הדיגיטלית הרגילה לפח.

המשכתי לשוטט בין התפריטים, מגלה בכל פינה משהו חדש ומרתק. משחקים תלת ממדיים להוציא עליהם את העיניים? יש. שעון מעורר? יש. לוח שנה, מחשבון מדעי, מחשבוני המרות, דפדפן רשת, תבניות מסרונים מוכנות מראש? יש. בלחיצות מקש ספורות אפשר להגיע לדברים, שכדי להגיע אליהם באינטרנט צריך... לחיצות מקש ספורות.
 
 
ריתק אותי במיוחד, ואל תצחקו, הזיהוי הקולי. הקראתי למיקרופון מספר שמות ומילים, והדבר הזה פשוט למד לזהות מה אני אומר. הבעיה היא שמספר הפקודות שאפשר להפעיל כך מוגבל מאד - ואני דווקא קיוויתי למילון נרחב שיקל מהעומס על האגודל. נו מילא.

על רגעי האימה שגרמה לי פונקצית הטקסט החזוי לא ארחיב את הדיבור. בואו רק נאמר שללא המדריך למשתמש, שהסביר לי למה לעזאזל אני לוחץ על "א" ומקבל כל פעם "ב", הייתם מקבלים ביקורת גם על החוזק המכני של המכשיר.

נו, שים ת'סים

בשלב זה, כשכבר הרגשתי בנוח עם המכשיר ועם המוזרויות הקטנות שלו, נזכרתי פתאום בעוד פונקציה קטנה ונשכחת: הטלפון. עשיתי פרצוף של טכנאי שירות מנוסה, מצאתי מישהו שהיה מוכן להקריב את הסלולרי שלו על מזבח המדע ודחפתי את הסים שלו לתוך החריץ הנוח לגישה שמתחת לכרטיס הזיכרון. מה כבר אפשר לומר? הצעצוע הזה עובד גם כטלפון.

הרעיון המקורי של הכתבה היה לדווח על קשיי ההסתגלות שלי למכשיר. בפועל, כמעט שלא היו כאלה: תוך ערב אחד כבר למדתי לשלוט ברוב הפונקציות החשובות, והרגשתי כאילו המכשיר היה ברשותי מאז ומעולם. עד כמה שהייתי רוצה לייחס זאת לכישרונות הטכנולוגיים שלי, העובדה שכל ילד מסתובב היום עם דור שלישי מוכיחה שהטלפונים האלה פשוט נוחים.

נותרה רק שאלה אחת: להחזיר את המכשיר למערכת, או לעשות ניתוח פלסטי ולברוח איתו למוזמביק? את הכף הכריעה האזהרה שבמדריך למשתמש אודות מקש המוזיקה: הוא מכיל ניקל, כך הוסבר, ושימוש ממושך בו עלול לגרום לאלרגיה לניקל. מזה תמיד פחדתי הכי הרבה, אז החזרתי את ה-5610 לקופסה. אני נשאר עם הדינוזאור.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by