ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
הטוב, הרע והמכונה 

הטוב, הרע והמכונה

 
 
עידו גנדל

מהאל 9000, המחשב הרצחני, ועד הרובוטים ממוקדי המטרה של "שליחות קטלנית", המין האנושי פוחד מכוחות שאינו יכול לשלוט בהם. יצאנו לחקור למה סצינות קולנועיות גדולות מטיפות לנו שטכנולוגיה זה רע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"שלום, דייב". עינו האדומה של האל-9000 פקוחה תמיד (עיבוד מחשב ל"2001: אודיסיאה בחלל")
 "שלום, דייב". עינו האדומה של האל-9000 פקוחה תמיד (עיבוד מחשב ל"2001: אודיסיאה בחלל")   
כמה מהתמונות החזקות והזכורות ביותר במדע הבדיוני הקולנועי – ניאו המתעורר לראשונה אל המציאות שמאחורי המטריקס, עינו האדומה והקרה של המחשב HAL-9000 ב"2001: אודיסיאה בחלל" או מכונות המלחמה שדורסות את גולגולות האדם ב"שליחות קטלנית" – חולקות יסוד מרכזי משותף: הפחד מפני טכנולוגיה חזקה ומשוכללת מדי, שתקום על יוצרה ותשעבד או תשמיד אותנו, בני האנוש.

הפחד הזה אינו תוצר בלעדי של העידן המודרני. מתיבת פנדורה ועד למפלצת של פרנקנשטיין, המין האנושי חשש תמיד מפני היום בו יעורר מרבצם כוחות אדירים ועוינים שלא תהיה לו שליטה בהם. חשש זה הפך למציאותי הרבה יותר בשישה-עשר ביולי 1945, כאשר נערך הניסוי הראשון בפצצת אטום (ושאחריו ציטט רוברט אופנהיימר, אבי הפצצה, מהמהבראטה ההודית באומרו: "הייתי למוות, מחריב העולמות"). תעשיית הקולנוע הבינה במהרה את הפוטנציאל שטמון בהטלת אימה שכזו, ומאז ועד היום אנו נחשפים לעוד ועוד סרטים שמזהירים אותנו מפני הסכנות שבטכנולוגיה. מצד שני, רובנו – פרט לכמה פנאטים – מבינים שהקדמה המדעית היא טובה ומועילה ביסודה, וכנראה אפילו הכרחית. מדוע, אם כן, מתקבל הרושם שהקולנוע מעדיף בכל זאת את הצד האפל?
 

ממה אנחנו מפחדים?

 
את החשש מפני הטכנולוגיה אפשר לחלק לשני סוגים עיקריים: הסוג הראשון, המציאותי יותר והמוכר לנו היטב, לצערנו, הוא החשש מפני נפילה של טכנולוגיה הרסנית לידיים הלא-נכונות. בין אם מדובר ברודן או טרוריסט שמשיג נשק גרעיני ובין אם בפורץ מחשבים שמסוגל לחדור לחשבון הבנק שלנו, עצם המחשבה שמישהו מסוגל לשבש את חיינו או לסכן אותם בלי שנוכל לעשות מאומה בנידון מפחידה ביותר. אימה זו מוצאת את ביטויה, לרוב, בסרטי פעולה בהם הגיבור נלחם נגד הזמן ונגד אדם מטורף או ארגון טרור רצחני, שמאיימים לפגוע ביעד חשוב כזה או אחר.

סוג הפחד השני מפני טכנולוגיה, הרחוק יותר מהחוויה היומיומית שלנו ונפוץ הרבה יותר בסרטי מדע בדיוני, הוא החשש שהוזכר לעיל מפני איבוד שליטה בכוחות חזקים מאיתנו, דבר שיוביל לא רק לפגיעה באחד הצדדים (כמו במקרה הטרוריסט) אלא להשמדתה של האנושות כולה.

בסרט "מטרופוליס", קלאסיקת המדע-בדיוני העתיקה (1927) של פריץ לאנג, המעמד העליון חי חיי פאר ונוחות ראוותניים במגדלים נישאים, בעוד שמעמד הפועלים המדוכא חי מתחת לאדמה, שם הוא מתחזק ומפעיל בדם ויזע את המכונות שמפעילות את העיר. רוטוונג, אבטיפוס קולנועי של המדען המטורף, חוטף את מנהיגת הפועלים הצנועה מריה, ומחליף אותה ברובוטית שנראית בדיוק כמוה, במזימה מסובכת להמריד את הפועלים נגד שליטיהם. המרד מצליח מעל המשוער וגורם לאסון שמאיים להשמיד את העיר כולה – כולל הפועלים עצמם.
 

מ"מטרופוליס" ועד "שליחות קטלנית"

קולוסוס: פרויקט פורבין (פוסטר מתוך הסרט)
 קולוסוס: פרויקט פורבין (פוסטר מתוך הסרט)   
ב"מטרופוליס" אנו רואים הדים לתפיסות מרקסיסטיות ולמציאות העגומה של תקופת המהפכה התעשייתית, אך כשאנו מתקדמים לסרטים חדשים יותר, הנושאים שמעסיקים אותם משתנים בהתאם לטכנולוגיה הרווחת באותה תקופה. בשנות החמישים והשישים, כאשר האיום הגרעיני היה בשיאו, הופקו סרטי אימה רבים, בעלי איכות מפוקפקת אך פופולריים, שהציגו מוטציות אנושיות ולא-אנושיות שנוצרו כתוצאה מקרינה רדיואקטיבית.

בעשורים שלאחר מכן, עם התרחבות השימוש במחשבים והפופולריות שלהם, עבר הקולנוע לעסוק בהשלכות החמורות של העברת המושכות לידי מכונות חסרות רגש. "קולוסוס: פרויקט פורבין" (1970) הוא דוגמה קלאסית לעלילה שכבר הפכה לקלישאה: ממשלת ארצות הברית מעבירה את השליטה בכל ארסנל הנשק שלה לידי מחשב-על מתוחכם, "קולוסוס", שמגלה מודעות עצמית ומחליט שמעתה והלאה הוא ינהל את כל ענייניהם של בני האדם. אם תצייתו לי, הוא מסביר, תזכו לשלום ולשלווה. אם תתנגדו, תקבלו שלוות עולמים מסוג אחר לגמרי. קולוסוס ומקבילו הסובייטי, "גארדיאן", מתאחדים ומפוצצים מספר פצצות גרעיניות כדי להוכיח שהם רציניים – ובני האדם חסרי אונים לחלוטין, נתונים לנצח למרותם של הגלמים המתוחכמים שיצרו.
 
 
רעיון זהה עומד בבסיס סרטי "שליחות קטלנית" (1984 ואילך), בהם מערכת בינה מלאכותית בשם סקיינט מופקדת על בטחון המדינה ומחליטה שבני האדם עצמם מהווים איום עליה, ושיש לחסל אותם. גם בעולם ה"מטריקס", המאבק בין בני האדם למכונות האינטליגנטיות שיצרו מוכרע לטובתן של המכונות, שהופכות את המין האנושי למאגר ענק של סוללות בעלות תודעה, לכודות לעד במציאות מדומה.

בשנים האחרונות, נדמה שהפחד הציבורי מפני מחשבים הולך ודועך. חזיון הבלהות של רשת כלל עולמית חובקת-כל שפוגעת בבני האדם, התחלף בחזיון בלהות אחר, מאיים הרבה פחות – לפחות מהבחינה הטכנולוגית – וגם הוליווד יצאה לחפש טכנולוגיה אחרת לפחד ממנה. השעיר-לעזאזל הנוכחי הוא המחקר הגנטי והביולוגי, וסרטים עדכניים כמו "אני האגדה" (2008), "סרניטי" (2005) וסדרת "Resident Evil" (2003 ואילך) מאיימים עלינו בוירוסים וחומרים כימיים שדולפים ממעבדות מחקר והופכים את בני האדם, באופן גורף וחסר תקדים היסטורי, לעדר של מפלצות רצחניות.
 
 

אין טוב בלי רע, ולהיפך

אם כן, נשאלת שוב השאלה: מדוע הקולנוע נטפל לטכנולוגיה ומעדיף להציג את הצדדים השליליים שלה? התשובה הפשוטה ביותר היא, כמובן, שהדבר קורה בדיוק מאותה סיבה שיש הרבה יותר סרטים על בגידות, פשע ורצח מאשר על חיים שלווים, נאמנות ועזרה לזולת. אין מה לעשות: הרוע, בכל תחום, מוכר יותר כרטיסים. בנוסף, הטכנולוגיה היא מטרה קלה. אין שדולות וליגות נגד השמצה טכנולוגית; הפיתוחים המדעיים, כגון וירוסים ומחשבים, הם קרים, מנוכרים וחסרי רגש, עובדה שהופכת אותם לנבלים מצוינים. הם גם תירוץ מצוין לאפקטים חזותיים מהממים.

אלא שבסרטים "רגילים", מול כל נבל ניצב איש חוק או לוחם חירות מוסרי, ואילו במדע הבדיוני כמעט לעולם איננו רואים טכנולוגיה מתקדמת לצידם של הטובים. אלה נמצאים תמיד בנחיתות טכנולוגית, ומנצחים את הרעים רק בכוח התושייה והרצון. המדע עומד לצידם של הגיבורים, אם בכלל, רק בקנה מידה מצומצם: במעבדת הזיהוי הפלילי, או כגאדג'ט מרהיב שמאפשר להם לבצע תעלול כזה או אחר שאינו באמת חיוני לעלילה. אפילו התפתחות מועילות לכאורה, כגון ההשבחה הגנטית ב"מה קרה בגאטקה" (1997), הופכת מקור לדיכוי ולאפליה של הלא-מושבחים.
 
 
הפחד מאיבוד נשמותינו לטובת הקור והיעילות המכאניים (צ' מתוך "המטריקס")
 הפחד מאיבוד נשמותינו לטובת הקור והיעילות המכאניים (צ' מתוך "המטריקס")   
ד"ר דניאל צ'נדלר, מומחה לסמיוטיקה (תורת הסמלים) ולתיאוריה של המדיה, ניתח את התופעה והסביר אותה, באופן דומה למדי לניתוח שהוצג לעיל, כביטוי לארבעה פחדים שטבועים בנו מאז ומעולם ושהתחזקו בעקבות ההתקדמות המדעית: הפחד שנדע יותר מדי (ידע שעלול להזיק לנו), הפחד מאיבוד שליטה, הפחד מאיבוד נשמותינו לטובת הקור והיעילות המכאניים – כל אותם דברים שאנו מוקירים, כגון חופש הבחירה, הייחודיות האישית, האהבה וכו', והפחד שהמכונות יעלו עלינו ביכולותיהן וישעבדו אותנו. לפי ניתוח כזה, יוצרי הסרטים ימשיכו לעד להתמקד בצד הרע של הטכנולוגיה, כדי לנצל הפחדים הטבעיים שלנו הצופים. את ההשפעה ההפוכה, כלומר עד כמה הסרטים עצמם משפיעים על הפחד שלנו מפני הטכנולוגיה, נדמה שאיש עוד לא חקר.

ייתכן שיש גורם נוסף, פרוזאי הרבה יותר (תרתי משמע) למשיכה הקולנועית לצד הרע של הטכנולוגיה. גם כאשר קורות תאונות מחרידות, כגון אסון צ'רנוביל או אי שלושת המילין, אנו מבינים שטכנולוגיה היא רק כלי, כוח חסר פנים ולא אישי – וככזאת, היא פשוט אינה שימושית בבניית הנרטיב הדרמטי. כמעט כל סיפור טוב עוסק במאבק הטוב ברע החזק ממנו, במלחמה נגד כל הסיכויים, ואם נציב את הכוח – הטכנולוגיה – בצד של הטובים, נפר את המשוואה הקלאסית. סיפור דוד וגולית היה הרבה פחות מרגש לו דוד היה הגדול והחמוש מבין השניים. ואכן, הסרטים המעטים בהם הגיבורים משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת הם אלו שבהם הרוע מיוצג על ידי משהו חזק ומסוכן עוד יותר – למשל, טכנולוגיה חייזרית.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by