ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
רקוויאם ל-HD-DVD: על טכנולוגיות שכשלו 

רקוויאם ל-HD-DVD: על טכנולוגיות שכשלו

 
 
עידו גנדל

דקת הדומיה לזכרה של טכנולגיית ה-HD-DVD שנזנחה הזכירה לנו את קרב בטאמקס נגד VHS, את זיכרון הבועות, את מיקרוסופט בוב ועוד חברים רבים וטובים שכשלו בקרב על השוק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
דיסקי בלו-ריי נגד HD-DVD
 דיסקי בלו-ריי נגד HD-DVD   
המהומה התקשורתית הנוכחית סביב ניצחון ה-Blu-Ray של סוני, והצהרתה של טושיבה המתחרה על פרישה מהמרוץ האכזרי (מה שלא הפריע לשתיים להכריז, כמעט באותו יום, על שיתוף פעולה חדש, הדוק ומרגש בתחום המוליכים-למחצה), מעלה הרהורים נוגים על מצבו של עולם הטכנולוגיה. ממתי קיומם של שני פורמטים לא-תואמים במקביל הפריע למישהו? מאז ומעולם ניתנה לנו הזכות לבחור – קלטת או תקליט, מק או פי.סי., בנזין או דיזל – והעולם לא כסס את ציפורניו בציפייה למותו המהיר של אחד הצדדים. אלא שההמונים רוצים לראות דם, ומכיוון שהעיתונאים הזריזים מיהרו להשוות את הפיאסקו הנוכחי לקרב הפורמטים הגדול של שנות השבעים – בטאמקס נגד VHS – החלטנו לחזור מעט אחורה ולהסתכל על עוד כמה טכנולוגיות שעברו מן העולם בדרך הקשה.
 
מיקרוסופט בוב (מסך הפתיחה)
 מיקרוסופט בוב (מסך הפתיחה)   
קשה להגדיר בדיוק מה הופך טכנולוגיה לפלופ. לעיתים מדובר במקרה מובהק של חנטרישיות: כך היה עם "מיקרוסופט בוב" משנת 1995, אביהם הרוחני של משחקי האונליין מסוג "אתה תקוע בחדר, תתחיל להקליק". מדובר במעטפת "ידידותית" לחלונות 3.1 ו-95, בה המשתמש מצא את עצמו לכוד בבית מצויר, עם ערב רב של חיות מונפשות וידידותיות להכעיס, שסרבלו את הדרך ליישומים אותם יכול היה להפעיל, אלמלא "בוב", בקליק אחד פשוט. מעטפת ידידותית למשתמש היא לא דבר רע בהכרח, ויעיד על כך "נורטון קומנדר" המיתולוגי; אך נראה שהמתכננים במיקרוסופט לא ניסו מעולם לבשל במטבח של אדם אחר.
 

4.7 ג'יגה - והקשר לפורנוגרפיה

מודעת פרסום לבטאמקס (צ': scotusblog.com)
 מודעת פרסום לבטאמקס (צ': scotusblog.com)   
לפעמים הטכנולוגיה אינה כה רעה, אך פטנט חדש מגיע במהרה ודוחק אותה החוצה. כזה היה סיפורו של הלייזר-דיסק, אותו תקליטור מפלצתי בגודל תקליט שעיטר את מדפי הטכנופילים בשנות השמונים המאוחרות. אי אפשר היה להקליט עליו, הוא היה רגיש מאד לשריטות ובדרך כלל היה צריך להפוך אותו – או אפילו להחליף דיסק – באמצע הסרט; אבל איכות התמונה והצליל, שלא לדבר על האפשרות לדלג בלחיצת כפתור לכל נקודה בסרט, היוו יתרון משמעותי לעומת קלטות הווידאו. רק כניסת ה-DVD לשוק, באמצע שנות התשעים, חיסלה את הלייזר-דיסק סופית: הפורמט החדש היה נוח, זול ואיכותי בהרבה.

גם לידתו של ה-DVD, אגב, לא היתה קלה. חכמי ויקיפדיה מספרים שלולא התערבותו של מנכ"ל IBM דאז, לו גרסטנר, היינו עדים למאבק פורמטים מטורף נוסף בכיכובן של סוני (MultiMedia Compact Disc) וטושיבה (Super Density Disc). הפשרה אימצה, למעשה, את התכנון של טושיבה בהבדל יחיד: החלפה של שיטת קידוד הנתונים, שסייעה בצמצום שגיאות אך הקטינה את נפח התקליטור מ-5 הג'יגה שבתכנון ל-4.7 המוכרים.

ללייזר-דיסק ניתנו למעלה מעשר שנות חסד עד שמת. בטאמקס, פורמט קלטות הווידאו של סוני, נאלץ להילחם על חייו ומת כעבור שנה אחת בלבד, במאבק הפורמטים המדובר ביותר מאז החליפה אירופה את המספור הרומאי בספרות הערביות אי שם בימי הביניים. הסיפור פשוט: שתי חברות ענק המציאו את הקלטות שלהן בערך באותו זמן, התגרו קצת זו בזו, והמלחמה התחילה. הצרכנים העדיפו את קלטות ה-VHS של מצושיטה על פני הבטאמקס, למרות איכותן הנמוכה יותר של קלטות אלו, כיוון שהמכשירים היו זולים במעט וזמן ההקלטה היה ארוך יותר. שמועות (שאגב, אינן מבוססות כלל) טוענות בעקשנות שתעשיית הפורנו, שהשתמשה ב-VHS עבור סרטי האיכות שלה, היא שהיטתה את הכף לטובת הפורמט הזה. להזכירכם, זה היה בתקופה שלפני האינטרנט, כאשר אנשים נהגו להעמיד פנים שאינם מסתכלים בצד השמאלי של האוטומטים להשאלה. סוני למדה את הלקח, והתחרות על הדור החדש של ה-DVD התמקדה בשכנוע חברות גדולות אחרות, כגון מיקרוסופט, לתמוך בתקן כזה או אחר.
 
 

זיכרון עשוי בועות

 
במקרים אחרים, הטכנולוגיה שמקדימה את האחרות היא זו שתופסת. קידוד האודיו MP3, שתקניו נקבעו סופית בראשית שנות התשעים, פרץ לאינטרנט הצעיר בסערה. עד שפותחו קידודים מוצלחים יותר (כגון Ogg Vorbis, שהוא גם קוד פתוח, גם חופשי וגם יעיל יותר) כבר היו לכולנו – סליחה, כבר היו לקומץ גנבים חסרי מצפון – דיסקים מלאים באמפישלושים, ולכן כיום כולם מסתובבים עם נגןMP3 ולא עם נגן אוג וורביס. במחשבה שניה, ייתכן שגם השם שנבחר לטכנולוגיה משחק תפקיד בפופולריות שלה.

בכל כתבה על טכנולוגיות כושלות יימצא טוקבקיסט שיזכיר את ה-RDRAM. מדובר בכרטיסי זיכרון למחשב האישי, מתקדמים לזמנם, שחברת אינטל ניסתה לקדם בסביבות שנת 2000. עוד ניתן לרכוש אותם פה ושם, אך השוק הרחב גילה במהרה שמדובר במוצר בעייתי ובעיקר יקר, ועבר בלי היסוס ל-DDR המתחרה.

נראה שה-RDRAM פגע אישית בהרבה אנשים, אך סיפורו הוא כאין וכאפס לעומת קורותיה של פיסת היסטוריה נשכחת ומרתקת – זיכרון הבועות (Bubble memory). בסוף שנות השישים פותח במעבדות בל סוג חדש של זיכרון אלקטרוני, שהתבסס על הזזה של דפוסי מגנוט מרוכזים ("בועות") על גבי מדיום מתאים. בדומה להתקני המצב הקשיח של ימינו (דיסק-און-קי למיניהם ולאחרונה גם כוננים קשיחים), זיכרון הבועות שמר על המידע גם כשנותק מהחשמל, והוא היה מהיר ואמין יותר מהכוננים הקשיחים המסורבלים של אותה תקופה, וגם בעל יכולות מקבילות לזיכרונות הרגילים, כך שנדמה היה שהוא יחליף את שניהם. עד אמצע שנות השבעים, כל כרישי האלקטרוניקה עבדו במרץ על פיתוח זיכרון בועות, וותיקי התעשייה בוודאי יזכרו את המאמרים מלאי החזון שהופיעו בכל כתב עת מקצועי. אלא שבראשית שנות השמונים, יצרני הדיסקים הקשיחים הצליחו סוף כל סוף לשפר את הקיבולת, את המהירות ואת האמינות שלהם, וזיכרון הבועות ננטש לאנחות.
 
 
HD-DVD מת כה צעיר, שהוא אף לא הספיק לרכוש לו עדת מעריצים פנאטים. פירוש הדבר הוא שככל הנראה, אין טעם לשמור את הכונן היקר שקניתם למשך עשרים שנה ואז לנסות למכור אותו באיביי במחיר מופקע לאספנים. לא נותר לנו אלא להרכין ראש לדקה – פחות או יותר אורך חייו של המוצר עצמו – ולחכות לדרמות ולפלופים הבאים של עולם הטכנולוגיה. אפרופו, מישהו יודע מה קורה עם ההבטחה הגדולה של 2006, כונן האחסון ההולוגרפי?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by