ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
הטוקבקיסטים 
 
 
עמיחי יעקבי

כל הזמן ידעתי שיבוא היום שבו אכתוב את טור הטוקבקים שלי – ורק חיכיתי למשהו שבאמת יעצבן מספיק כדי שאני אבחר לענות בטור שלם, ולא בתגובה כועסת בתחתית הכתבה. השבוע זה קרה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
זכות הציבור לדבר!
 זכות הציבור לדבר!   
כבר הרבה זמן אני מתכנן לכתוב משהו על הטוקבקים - אותן תגובות שאתם משאירים בתחתית כל כתבה, ושאם הן מספיק מוצאות חן ונראות לעורכים, (או כמו שזה מנוסח אצלנו "במידה ותימצא מתאימה לפרסום על ידי מערכת נענע") הן גם מתפרסמות.

בכל פעם שאני קורא טור משעמם של מישהו שממחזר שוב ושוב דברים שאחרים כבר אמרו ויאמרו אלף פעמים, או שטוחן את אותו רעיון משמים - שכבר מהכותרת רואים שהוא מסריח מהראש – אני יודע שהטוקבקים יעשו את הצדק שלי.

שם, אחרי שהטרחן ישלים את מנת ה-600 מילה המשעממות והמתנשאות שלו, שמתחברות לכדי נפיחה פסאבדו-אינטלקטואלית-אינהרנטית-קוהרנטית אנינה וחמצמצה שלא אומרת בעצם שום דבר חדש - יחכו לו הגולשים.
 
 
אצלם בבית לא מכירים את הבראנז'ה, לא רואים סרטי טבע בערוץ הצרפתי, לא אוכלים אוכל אפרו-יפני מתוחכם בתיבול מקסיקני עדין, ולא שומעים רוק בריטי אנין של להקות נחשבות, או יודעים מי הדי ג'יי הכי איני עכשיו בסצינת האינדי הבלגית.

ברדיו של הגולשים בבית מנגן שלומי סרנגה, בטלוויזיה שלהם יצפאן עושה חיקויים של לימור לבנת, והם עצבניים אש. "מי האידיוט שכתב את הטור הזה?", "איזה שיעמום", "בא'נה אתה דפוק?", והמוצלח מכולם לטעמי – "יא אללה שלכם איזה אורך - לא קראתי כלום, נרדמתי".

עכשיו כדי להסיט לחלוטין את הדיון למקומות לא חשובים, בואו ניזכר ביחד שלא רק כותבים סתומים יש לנו כאן באינטרנט, אלא גם מגיבים (טוקבקיסטים) לא מושחזים במיוחד, שמנצלים את ההזדמנות כדי להראות לכל העולם שהם נורא רוצים להגיד משהו לאנושות – אבל כל מה שיוצא להם זה: "אני ראשון", או המודל המשופר שלו "אני ראשונה ואתם לא, תאכלו ת'לב", ושיא השיאים: איזה קטבה טפוקה, טוב מ'כפת לי האיקר שאני ראשון – אורן הכוסון חולה על אורית הפ33ה".

ותגובה כזאת זה כל מה שכותב הטור צריך כדי להגיד לעצמו - נו טוב הם דבילים, הם לא מבינים את ההומור המתוחכם שלי, הם אפילו לכתוב לא יודעים – אז ברור שהם לא מבינים כלום בלקרוא.
 
שלח את עמי!
 שלח את עמי!   
וכאן בדיוק הטעות - הטוקבקיסטים לא מעט פעמים מבינים יותר, מצחיקים יותר, רעננים יותר ומתנסחים הרבה יותר ברהיטות, קלילות וזריזות מהכותב המסורבל שבתחתית הטור הצונן שלו הם מתאספים כדי להגיד את אשר על ליבם.

כתבה טובה, לפחות בעיני, היא כזאת שיש לה הרבה תגובות (ואם אני טועה אתם מוזמנים לתקן אותי עכשיו בתגובות לכתבה). היא מעוררת את הקוראים להגיב, גורמת להם לבחון דרכה את החיים שלהם, הדעות שלהם, ומאירה את ההעדפות והבחירות שהם עושים. טור טוב צריך לדבר על משהו שקשור לחיים של הקוראים, וההוכחה שהוא עושה את זה – היא שפע הטוקבקים (שבכלל לא חייבים להסכים עם דעתו של הכותב) שמצטברים בסופו.


לא חסרים מקרים שהחלק המעניין של הטור הוא דווקא התגובות שלו. לא מעט פעמים דווקא הדיון החי והנשכני שמתעורר אחרי שהכותב סיים לברבר את הרעיון המפוהק והתשוש שלו מכל הכיוונים - ערני, מרתק פי כמה, ומתנהל בזמן אמת דקה אחרי דקה, תגובה אחרי תגובה.
 
 
עד היום שמרתי את הדעות האלה לעצמי, והנחתי לטבע לעשות את שלו - הכותבים כתבו, הגולשים רשמו טוקבקים, ואני בשעות העבודה שלי הייתי מפרסם כאן דברים ומחכה לטוקבקים שלכם, ובזמני הפנוי הייתי רושם טוקבקים ארסיים לכתבות של אחרים ומקווה שלא ימחקו לי אותן.

כל הזמן ידעתי שיבוא היום שבו אכתוב את טור הטוקבקים שלי – ורק חיכיתי למשהו שבאמת יעצבן מספיק כדי שאני אבחר לענות בטור שלם, ולא בתגובה כועסת בתחתית הכתבה. השבוע זה קרה.

עידו אמין - אחד מהכותבים הכי חכמים, מוערכים, ובעלי זכויות ברשת (מהחלוצים ששימנו כאן את גלגלי השיניים של האינטרנט בימים שלי ולכם עוד צמחו שיני חלב) הציע לגבות כסף מהטוקבקיסטים. רוצים לכתוב את התגובה העלובה, המתלהמת והלא אינטליגנטית מספיק שלכם לכתבה שלי? תשלמו!
 
וזה בעיני רעיון כל כך מתנשא, מפספס, וכל כך לא מבין את המהות האמיתית של האינטרנט, שבכמה דקות שקראתי אותו שוב ושוב, רק התמלאתי עצב. התפיסה המיושנת הזאת שרואה את הגולשים כחבורת בורים שרק מלכלכים את הכתבה המצוחצחת והמופלאה של הכותב, מעידה על ניתוק מוחלט, ניכור, פחד ובעיקר על חוסר יכולת להשתמש בתגובות כמשוב – כדי לבחון ולכוונן את יכולת הכתיבה, כישרון הניסוח, ומיומנויות הצליפה למטרה, של המחבר.

לדעתי, אם כבר - אז צריך לשלם לטוקבקיסטים. בזכות הטוקבקים האתרים מרוויחים מליוני כניסות, ואם לי משלמים על הכתבה הזאת, אין סיבה שלא ישלמו גם לכם. גם אתם מספקים כאן תוכן, ומבחינתי אנחנו שווי זכויות, למרות שלי יש במה ומיקרופון, ואתם תאלצו לצרוח מלמטה.

כי זה בעצם מותר האינטרנט מן העיתונות הכתובה – בזמן שכשאתם קוראים כתבה משעממת וטיפשית בעיתון רגיל, כל מה שאתם יכולים לעשות זה להעביר דף בתסכול, כאן ברשת – אתם יכולים לשנות ולהשפיע - להשמיע את דעתכם, להסביר את העמדה שלכם, או פשוט לרשום בתחתית הכתבה – עמיחי אידיוט!

נצלו את ההזדמנות האחרונה להתבטא עכשיו, לפני שזה יתחיל לעלות לכם כסף.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by