ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
אמריקה 

אמריקה

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

רבים מהבלוגרים בארה"ב זנחו מזמן את נישת החובבנים והם חולמים בגדול: על כסף, השפעה ורייטינג גבוה. סקירה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כמה קשים חייהם של עיתונאי פרינט אמריקנים בימים אלה. לא מספיק שבעלי העיתון קמים בכל בוקר עם יוזמה חדשה של פיטורים, לא מספיק שהאינטרנט נושפת בעורפם והופכת אותם לרלוונטיים בערך כמו ערפאת, עכשיו גם הבלוגרים החצופים הופכים אותם למטרה קלה .
 
Gawker. למזוכיסטים
 Gawker. למזוכיסטים   
בניו יורק, למשל, עיתונאי מן השורה לא פותח את הבוקר בלי לבדוק מה כתבו עליו ב-Gawker, בלוג ברנז'ה, שברירת המחדל שלו היא ציניות ורשעות. ככה זה, לבלוגרים שמבקרים עיתונאים יש כללי אתיקה רופפים משל מושאי הסיקור שלהם. הם יכולים להגיד הכל - החל מ"פתטי" וכלה ב"חתיכת הומו".

לפעמים הביקורת תדלג על המאמר ותכוון היישר אל העיתונאי. עיתונאית שנואה אחת עדיין מקבלת חררה כשהיא קוראת כמה היא זנותית, איזה נזקים גרמה לה השמש וכמה היא פתטית במרדף שלה אחרי "איזה תסריט או ספר או מה שזה לא יהיה".

סוד הקסם של האתר, שמעסיק עשרות בלוגרים בתשלום, הוא מזוכיזם; מסתבר שאנשים, בעיקר עיתונאים שחיים באווירה מסוכסכת של תחרות, קנאה ורגשי נחיתות, מתים על הפידבק ולא משנה מהו - אפילו שלילי. זה אומר שהם לא רק נכנסים, אלא גם תורמים לאתר מידע פנימי משלהם, מתנגחים במתחרים ומנסים להגן על כבודם. במילים אחרות, הם נופלים ישר למלכודת הארס. אחד- אפס לבלוגרים.
 

משלימים פערים

 
אם העיתונות אמורה לתפקד ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אז הבלוגרים הם כלבי השמירה של העיתונות. אם מישהו פה נרדם בשמירה או סתם מפחד לשאול את השאלות הקשות מטעמי אינטרסים או התרשלות, הם כבר ישלימו עבורו את הפערים.

אבל בארה"ב, הבלוגרים זנחו מזמן את נישת החובבנים והתחילו לחלום בגדול. הם מבקרים הכל - ספרים, תרבות, קולנוע, מוזיקה, טלוויזיה, מסעדות ותיאטרון, לפעמים באפקטיביות רבה בהרבה מזו של המבקר הוותיק והשבע, וחלקם גם עושים מזה כסף לא רע בכלל. ולמה לא בעצם? במה נחשבת יותר דעתו של עיתונאי מלא בעצמו שפונה אל השחקנים בשמם הפרטי, מדעתו של בלוגר מוכשר והזוי שכותב את מתוך המרתף החשוך של בית הוריו?

אם אתם מאלה שרצים לקרוא ביקורת לפני שהם קונים ספר או כרטיס לקולנוע, בארה"ב כבר לא תמצאו את מבוקשכם במגזינים או בעיתונים (אפילו המבקרים המקצועיים בוחרים בבלוג). הדיון הביקורתי הולך ומצטמצם, ומרכז הכובד עובר אל הרשת. אבל האם הבלוגרים כשרים לשאת את משימת הביקורת על כתיפהם החובבניות? לא כולם יענו בחיוב.
 
 

ביקורת הביקורת

ביקורת של בלוגרים נשמעת לא פעם כמו נתיחת גופה. הם מתארים כל פרט ביוגרפי בתסריט (ההוא נראה ככה, וההיא אמרה ככה), לפני שהם מייצרים איזו פואנטה. לקהל קוראים מנוסה אין זמן לנונסנס. נכון, בלוגרים יכולים להיות רטרוספקטיביים, חכמים וידענים, אבל לפעמים הם פשוט לא יודעים איך לייצר דיון מובנה והגיוני - עניין חיוני עבור ביקורת בונה.

במקרים אחרים פשוט חסר להם הקשר תרבותי והיסטורי. הרי אף אחד לא יכול לכתוב ביקורת רצינית על המוזיקה של הביטלס למשל, בלי להבין את התרבות הפופולרית של שנות ה-60 וה-70 בהקשרה הרחב. המבקר המשכיל, שיודע למקם את היצירה בקונטקסט הנכון, התלת מימדי, גורם לכל המתיימרים להראות קשקשנים וחד מימדיים.

מצד שני, העובדה שכישוריו של מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס בדוקים, אין פירושה שהוא תמיד יעשיר את חיינו בכמה תובנות שלא יכולנו להגיע אליהן לבד, וזה עדיין לא אומר שהוא לא סנוב, שמתעקש להלל כל סרט אינדי משעמם שלא היינו שורדים אפילו רבע שעה.

לעומתו, הבלוגר הוא דמות קצת פחות מופשטת, ודרך הבלוג שלו, אם הוא מושקע דיו, אנחנו יכולים גם להסיק לגבי טעמו והעדפותיו. אם אנחנו באותו ראש, הרבה יותר בריא לקבל את ביקורת הסרט של אותו בלוגר אנונימי מאשר את גזר דינו של המבקר התלוש, שנחת לפני 20 שנה על משרה ב"ניו יורק טיימס"
 

טיפים לבלוגר השאפתן

 אם התאמצתם והתמדתם ויישמתם את כל הטיפים ובכל זאת האנשים היחידים שטורחים לקרוא אתכם הם האחים והחברים, אל ייאוש - תמיד אפשר לנסות לרדוף אחרי נינט והקרחת עם הסלולרי-מצלמה או ללכת על פורנו ביתי מלוכלך. ההצלחה מובטחת. 
יכול להיות שהבלוג שלכם מתפקד כעוד כסא על הבר שדרכו אפשר לזיין לעולם את השכל בלי שאף אחד יעצור אתכם על זה; אם זה המצב - המשיכו כרגיל, אבל בשום אופן אל תתפטרו מהעבודה, כי אף אחד (חוץ מפוליטיקאים) עוד לא הצליח להתפרנס מבולשיט. אם, לעומת זאת, אתם שואפים להפוך את המבקרים מהעיתון ללא רלוונטיים ולהרוויח קצת כסף מהבלוג - זה כבר סיפור אחר. הנה כמה טיפים שייעזרו לכם לעשות את זה כמו מיקצוענים:

• הימנעו מטיפשות וקלישאות - אמירה אחת אידיוטית אמנם יכולה להביא לכם הרבה תשומת לב, אבל כך גם ביצוע פיגוע. זה קורה רק פעם אחת, ואחרי זה אף אחד כבר לא סופר אתכם.

• אין זמן להרהר - זה בדרך כלל סימן ברור לחובבנות משעממת, וסימן אזהרה לקורא המנוסה. מהרהרים באספמיה אינם עיתונאים. אחרי הכל, גם אתם לא הייתם נותנים למישהו לנתח לכם את המוח רק בגלל שהוא חובב רפואה.

• די לעצלות - בלי להסתתר תחת שם של מגזין או אתר אתם נדרשים להוכיח את עצמכם ללא הפסקה. את זה תצטרכו לעשות דרך התמדה ואיכות. אם אתם נוטים לייאוש ולעצלנות, התגברו עליהם מיד, או שתחזרו לכיסא בבר מלמעלה.

• אל תהיו דבילים - קיראו והשכילו, במיוחד בתחום שאותו אתם מכסים, ואם אפשר אז קצת יותר מזה. מצד שני, העיתונות בדרך כלל מעדיפה פרוזה בידורית על פני דעה מנומקת. אל תחכו לדוקטורט לפני שהתחלתם לכתוב. קחו דוגמה מיאיר לפיד.

• דעתכם לא מעניינת - השפעה נקנית בעבודה קשה, אז עזבו אתכם מדעות - לכל אחד עם תחת יש גם דעה, ואפילו 50 מיליון גולשים קוראי עברית לא יספיקו כדי לקרוא את כולן. לכו במקום זה על תחקיר וסיפורים. בלוגר או עיתונאי כלשהו כבר יצטט אתכם, ומשם כבר תגיעו לגוגל ואולי, עוד חמש שנים, גם למיינסטרים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by