ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
ידע הוא כוח 

ידע הוא כוח

 
 
דנה פאר

חוק נתוני התקשורת החדש מזכיר למבקריו את הספר "1984" של ג'ורג' אורוול. מה אומר הנוסח, מה הבעיות שהוא מציב בפני רשויות החוק והאזרחים ומה כולם כל כך חוששים? סקירה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
חוק נתוני תקשורת, שהינו למעשה תיקון לחוק הסדר הדין הפלילי, התקבל שלשום (ב') בקריאה שניה ושלישית בכנסת. מטרת התיקון, שהתקבל ברוב של 35 תומכים מול חמישה מתנגדים, היא להקל על גישת המשטרה לנתוני תקשורת הטלפוניה והאינטרנט של אזרחי ותושבי ישראל ובכך לסייע לה במילוי תפקידיה. בין הנתונים שתוכל המשטרה לאסוף כעת ביתר קלות נמנים שמות, מספרי זהות, כתובות, מספרי ברזל של מכשירי טלפון, מיקומי אנטנות, נתוני איכון וכתובות IP. למעשה, מדובר בכל נתון תקשורתי למעט תוכן השיחה עצמו.
 
מידע רב בקלות רבה (אילוסטרציה: ASAP Images)
 מידע רב בקלות רבה (אילוסטרציה: ASAP Images)   
קצת היסטוריה: עד היום, כדי להשיג נתוני תקשורת, נהגה המשטרה לגשת לבית המשפט ולבקש צו מחברת התקשורת הרלוונטית מכח סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי: "הזמנה להשיג חפץ". הסעיף נוקט בלשון כללית, לפיה "ראה שופט שהצגת חפץ נחוצה או רצויה לצרכי חקירה או משפט, רשאי הוא להזמין כל אדם, שלפי ההנחה החפץ נמצא בהחזקתו או ברשותו, להתייצב ולהציג את החפץ, או להמציאו, בשעה ובמקום הנקובים בהזמנה".

ההסדר החוקי החדש

ההסדר החוקי החדש והמפורט שנקבע בחוק (PDF) מגדיר שלוש דרכים בהן תוכל המשטרה לקבל את הנתונים: הראשונה הינה כפי שהיתה עד היום, באמצעות צו של שופט. בניגוד ללשון הכללית של הפקודה, מפרט התיקון שורת דרישות שמוטלת על המשטרה: להגיש מסמכים לעיונו של השופט, לפרט את מטרות הבקשה, לשכנע כי אין מדובר בפגיעה בלתי נדרשת בפרטיות וכן לציין האם האדם לגביו נדרש הצו הינו בעל חיסיון (פסיכולוג, רופא, עורך דין או כהן דת).

הדרך השניה מיועדת למקרים דחופים, כגון מניעת פשע או סכנה לחיי אדם. במקרים כאלה יוכל קצין משטרה לדרוש את הנתונים ישירות מחברת התקשורת, ללא צורך בצו שופט. היתרים לפי הסעיף הזה יינתנו לתקופה שלא תעלה על 24 שעות ויהיו תחת פיקוחו של היועץ המשפטי לממשלה, שיקבל עליהם דין וחשבון אחת לשלושה חודשים.

הדרך השלישית, שמתייחסת לחלק מנתוני התקשורת בלבד ואינה כוללת, למשל, נתוני מחשבים, היא שעוררה את הסערה הגדולה מכולן: קצין משטרה רשאי לדרוש מחברת תקשורת להעביר לידיו קבצי נתונים ממוחשבים ממאגריהן. לאחר מסירתם וסיום השימוש בהם לא יימחקו הקבצים, אלא יישמרו במאגרים חסויים של המשטרה.
 
עוד בהיותו בגדר הצעה בלבד עורר החוק החדש מהומה וכונה "פולשני", "אנטי-חוקתי" ואפילו "חוק 'האח הגדול'". בעוד המצדדים בו הצביעו על שני יתרונות עיקריים - שיפור יעילות המשטרה וחיסכון בזמן ובכסף - הרי שהמתנגדים העלו מגוון טענות, החל מפגיעה בלתי מידתית בפרטיות וכלה בחששות מדליפת המאגרים לידיים לא נכונות.

החוק החדש מעורר ארבע סוגיות בעייתיות מרכזיות:
 
 

1. פגיעה קשה בפרטיות

הזכות לפרטיות היא זכות יסוד בכל משטר דמוקרטי. אף אחד לא רוצה לחיות במדינה בה הממשל יכול לדעת כל דבר עליו, כפי שמתואר בספר "1984 של ג'ורג' אורוול או במשטרים חשוכים אחרים שפעלו (ופועלים) במציאות. יש דברים שאפילו אם הם חוקיים לחלוטין עדיין תעדיף לשמור אותם לעצמך, כמו העובדה שאתה מבקר אצל פסיכיאטר או שחלק מחבריך הם עבריינים שמרצים מאסר ארוך.

במדינה שבה השלטון יודע הכל על האזרח, החיים מתנהלים בתחושה מתמדת של פחד. הוא חושב על מה שהוא אומר ומצנזר את עצמו. יש הטוענים שהחוק החדש, שיאפשר למשטרה לדעת הכל על כולם בקלות גדולה מתמיד, אפילו בלי להיות חשוד בעבירה - עלול להוביל למצב את אזרחי מדינת ישראל למצב כזה.
 

2. הידיים הלא נכונות

למרבה הצער, החשש הזה מוחשי בעיקר במדינת "סמוך" חפיפניקית כשלנו. בכנות, הרי אף אחד לא יתפלא אם המאגרים האלה ידלפו תוך שבוע-שבועיים לאינטרנט, אירוע בלתי הפיך לחלוטין. בדיוק כמו שקרה עם המאגר של משרד הפנים ושירות 441 היעיל אך מפוקפק. אלא שנתונים כמו שם פרטי, כתובת וטלפון הרבה פחות חמורים מנתוני תקשורת שמסתובבים אי שם בלי פיקוח.

ואפילו אם המאגרים לא יגיע ממש עד לאינטרנט, הרי משטרת ישראל לא מורכבת אך ורק מאנשים שאפשר לסמוך עליהם בכל מאת האחוזים. המחשבה על כך ששוטרים יוכלו בקלות, סתם כי בא להם, לחטט במאגרים, מטרידה מאוד. יש כמובן דרכים להתמודד עם זה (להגביל את הגישה למאגר, לפקח על כך באופן הדוק, להוסיף אמצעי ביטחון, לבצע רישום של כל מי ששולף נתונים וכדומה) - השאלה אם באמת יטרחו לעשות זאת.
 

3. בעיות ביישום

וזה מוביל אותנו היישר לבעיה הבאה - היישום. גם החוק המפורט ביותר עדיין מעורר שאלות בנוגע לאופן יישומו. בנוגע לחוק נתוני התקשורת עולות שאלות רבות: עד כמה קפדני יהיה הפיקוח על מתן היתרים ללא צו במקרים דחופים? אם יתברר שהמקרה לא היה דחוף - האם הראיות ייפסלו לשימוש והשוטר ייענש? האם המשטרה תוכל לבקש רק מאגרי מידע שלמים, או שמא תוכל להורות לחברת התקשורת לספק לה חתך מסויים על פי קריטריונים מסויימים (למשל, כל מי שהתחבר בתאריך מסויים או כל מי שיש לו כתובת IP מסויימת)? האם שופטי השלום לא יהוו חותמת גומי בלבד, כפי שנטען לגביהם עד היום בנוגע לצווי חיפוש רגילים?
 

4. הגבול הדק שבין נתונים לתוכן

בעוד שההאזנה לתוכנן של שיחות מוסדרת בחוק האזנת סתר, שמציב מגבלות חמורות על המשטרה (יש צורך בצו מנשיא או סגן נשיא בית המשפט המחוזי), הרי שחוק נתוני תקשורת נוקט בגישה הרבה פחות מחמירה. ויש התוהים האם ההבדל העצום הזה מוצדק? בעידן הדיגיטלי, שבו אפשר לעשות הצלבות מידע מרחיקות לכת, היטשטש מאוד הגבול שבין נתוני השיחה לתוכנה. על התוכן אפשר ללמוד גם מתוך הנתונים עצמם, כמו שכתובת אתר האינטרנט מעידה בדרך כלל על תוכנו, וכמותה גם כתובת המייל.

חרב פיפיות

כפי שניתן לראות, התיקון אינו חף משאלות פתוחות ומבעיות פוטנציאליות. החוק, שאמור לבטא את האיזון הראוי בין הצורך של המשטרה לחקור ביעילות לבין הצורך להימנע מפגיעה בלתי מוצדקת בפרטיותם של אנשים, עשוי אמנם להתגלות כבעל יכולת מצויינת למנוע פשיעה, אך באותה מידה, עלול להפוך לחרב פיפיות.

בינתיים יש כבר מי שמתכוון להגיש בג"צ נגד החוק החדש. ואם זה אכן יקרה, ניאלץ להמתין עד שבית המשפט הגבוה לצדק יאמר את דברו: האם יאהב הוא את האח הגדול?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by