ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
מפגרת אחותך 

מפגרת אחותך

 
 
עידו הרטוגזון

הוויכוח על השפעות האינטרנט מתחמם, ושוב עולה השאלה המיותרת, האם הרשת מטמטמת או מחכימה. אבל כמו הכל בחיים, גם הטכנולוגיה אינה שחור או לבן. דעה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשבוע האחרון היינו עדים לחזרתו של הוויכוח אודות השפעת האינטרנט והטכנולוגיה על האוריינות והחשיבה. או במילים אחרות: האם הרשת הופכת אותנו למטומטמים?
 
לא הכל שחור ולבן (אילוסרטציה: SXC)
 לא הכל שחור ולבן (אילוסרטציה: SXC)   
המהומה הנוכחית החלה בשתי התקפות ביקורתיות על האינטרנט; האחת של עיתונאית "הארץ" אבירמה גולן, והשניה של כלת פרס נובל, הסופרת דוריס לסינג. בעוד שזו הלינה על שצעירים שגדלו על ברכי האינטרנט המהיר איבדו עניין בשפע הידע האנושי שנצבר לאורך הדורות, הרי שגולן טענה כי האנשים הצעירים כלל לא מסוגלים לקרוא ספרים. מצב האוריינות - יכולת הקרוא וכתוב שלהם - גרוע כל כך, שהם בקושי מסוגלים לקרוא משפט ולהסביר אותו, שלא לדבר על לחוות עליו דעה עצמאית.

כמו בהיאבקות זוגות, התייצבו מול שתי הטכנופוביות צמד טכנופילים: המשורר והעיתונאי תומר ליכטש השיב לטענותיה של גולן אחת לאחת, ואילו פרופ' שיזף רפאלי, ראש המרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה, הביע אכזבה עמוקה מהחד מימדיות של אבחנותיה של לסינג על הרשת. וכמו ב-WWF, גם כאן יצרה ההתגוששות ההמונית בלגן לא קטן.
 

אליה וקוץ בה

 
האינטרנט והתרבות הדיגיטלית עשו משהו לתודעה שלנו, לאופן המחשבה שלנו - על זה מסכימים כולם, מליכטש ועד לסינג. ההבדל הוא שאלו טוענות שמדובר בשינוי לרעה, ואילו מגיני הטכנולוגיה סבורים שמדובר בעניין חיובי. אבל מה גרם להם לחשוב שזה כל כך פשוט, ויש רק טוב או רע?

הייתי מעוניין להציע כאן את התיזה המהפכנית שלאינטרנט יש גם השפעות חיוביות וגם השפעות שליליות. הרי כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שבאתרים כמו YouTube ויותר ממאה מיליון בלוגים הפועלים ברשת, קיימות פסגות של יצירתיות וקהילתיות שהאנושות לא ידעה כמותם.

מצד שני, כל מי שלא נמצא בהכחשה עמוקה ישים לב לרידוד העמוק שעובר על החברה שלנו. הלשון היא אחד התחומים שסובלים מהרידוד הזה בצורה החריפה ביותר. סביר להניח שצפיה בסרטי ארכיון ישראליים משנות ה-70 תגרום לכם להבין עד כמה נמוכה, אגרסיבית וקצרנית הפכה העברית. אפשר (והיה מעניין) לבדוק את זה בקלות באמצעות השוואה בין מגוון המילים שנעשה בהן שימוש בתקשורת של לפני 30 שנה לעומת זו של ימינו - יש לי הרגשה שהכמות ירדה משמעותית.
 
 

רמה 70 ב-WoW זה לא הכל

גם ממשחקים אפשר ללמוד. החבר'ה משחקים (צילום: gettyimages)
 גם ממשחקים אפשר ללמוד. החבר'ה משחקים (צילום: gettyimages)   
מצד שני, גולן אמנם מקוננת על מות האוריינות, אבל שוכחת שיש כל מיני סוגים של אוריינויות, מלבד זו הטקסטואלית. למשל: אוריינות מדיה או אוריינות משחקית, שקשורות למדיה עכשווית, כמו טלוויזיה, אינטרנט ומשחקי מחשב.

התקופה שאנחנו חיים בה מתאפיינת בכרסום מדאיג ברמת האוריינות הטקסטואלית ובעליה חדה ברמת אוריינות חדשה, שבהן מתהפכים התפקידים: כל גיימר מתחיל יכול להאשים את גולן באמצעות מילותיה שלה.

ראוי להבהיר, אין אוריינות שעדיפה על אחותה. כל מיומנות מיועדת לסוג אחר של עבודה ויצירה, וכולן מבורכות. זה שאנחנו יודעים למצוא כל דבר באינטרנט או להגיע לרמה 70 ב-WoW לא אומר שאפשר לזרוק את הספרים לפח. אבל גם אלו שמרגישים כשליטי המילה הכתובה, אל להם לחשוב שלמשחקי מחשב אין מה ללמד אותם.

סוגי אוריינות חדשים הופכים לרלוונטיים לא פחות, ואולי אף יותר, מאוריינות טקסטואלית. לדעת לנווט במערכות מידע ולעבד נפחי מידע גדולים במקביל היא יכולת בעלת ערך לא פחות מהיכולת לקרוא ספר של קפקא. אבל יש דברים שנכון להיום, אפשר לעשות רק עם טקסט. אפילו סטיבן ג'ונסון, מחבר Everything Bad Is Good For You, המשבח את השפעות הגיימינג על האינטליגנציה, מציין בתחילת הספר שלמרות כל מעלות המדיה החדשה, יש דברים שבשבילם ספר הוא המדיום הטוב ביותר. לדוגמה, כשמנסים לדון בנושא באופן יסודי ולבנות טיעון מורכב ומנומק כהלכה - שום קליפ ב-YouTube לא יעזור לכם.
 

כשפייסבוק שרפה את המוח

מכונת הדפוס. לזרוק לפח? (צילום: ויקיפדיה)
 מכונת הדפוס. לזרוק לפח? (צילום: ויקיפדיה)   
עושה רושם שהתרבות שלנו זורקת כרגע לפח האשפה של ההיסטוריה את הטיעונים המורכבים והדיונים היסודיים, ולכן, על אף הפיתוי, לא צריך לפטור בבוז טענות כמו של גולן או לסינג. למרות שהן מזלזלות בסדרי הגודל והחשיבות של המהפיכה המקוונת, כדאי לשים לב לחלק ממה שהן אומרות.

הסופר ניל פוסטמן תאר בספרו "טכנופולין - כניעתה של התרבות לטכנולוגיה" חברה שמתמכרת באופן חסר ביקורת לטכנולוגיה, סוגדת לה ומקבלת אותה כגזירה משמיים. אבל לתופעה הזו, של אנשים שלא מסוגלים להתנתק מהאינטרנט, יש מחיר - הם מתעלמים מדברים אחרים, כמו לשקוע בטקסט למשך כמה שעות בלי הפרעה, לצאת לטבע או סתם לבלות זמן בלי לעשות שום דבר.

בו בזמן, שפע בלתי נגמר של מדיה, עלול לגרום גם לאפתיה וחוסר יכולת להתרגש מדברים. סף הגירוי עולה כל הזמן, ומי שדורש שיבדרו אותו בחצי דקה של קליפ ב-YouTube כבר לא מסוגל לסבול משהו איטי ודורשני יותר. וחבל, כי הרבה פעמים, דווקא היצירות שדורשות מאיתנו משהו הן אלו שמעניקות לנו הכי הרבה. יתכן שלזה התכוונה לסינג, שדיברה על דור שלם של אנשים שמוחם מלא ברעש פייסבוקי עד שאין להם כוח או עניין בכל מה שקרה לפני יותר מ-10 דקות.
 

וויפאסנה עם טוויטר

גם המאמר הזה פשטני. השינויים שמתרחשים כיום בתודעה האנושית אינם כה פשוטים. אבל למרות שרוב השינויים הללו מתרחשים במימדים שאיננו מסוגלים עדיין לתפוס אותם, יש עקרון אחד ברור, שעליו הצביע מבקר המדיה מרשל מקלוהן.

שום דבר לא בא בחינם. איבר חדש מגיע על חשבון איבר ישן, יכולת חדשה באה על חשבון יכולת אחרת שמתנוונת. מה שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להאזין בתשומת לב בעוד הלוחות הטקטוניים של המדיה מתרסקים סביבנו ברעש. לשים לב למה שקורה לנו כחברה וכיחידים ולנסות לזוז בזהירות מצד לצד, למקסם את הרווחים ולמזער את הנזקים.

רומנטיקה לא תעזור; לא זו שמהללת את הטכנולוגיה ולא זו שרואה בה את מקור הצרות כולן. דברים יפהפיים נוצרים כל הזמן ואחרים, טובים לא פחות, נכחדים. בתוך העולם המשתנה הזה כדאי לנסות לקבל את הטוב מן החדש, בלי לזרוק את הישן.

צ'טטו במסנג'ר, אבל אל תשכחו לסגור אותו ולפתוח ספר. צאו אל הטבע בלי לשכוח לחזור ולהעלות סרט לאינטרנט. התמכרו לטוויטר לשבועיים, ואחר כך צאו לוויפאסנה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by