ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
לאן הולכים מכאן? 

לאן הולכים מכאן?

 
 
עמיחי שלו

איש עוד לא הצליח לפענח את הקוד הגנטי של הרשתות החברתיות. זה שיגרום לכולנו להמשיך לנהל את חיינו במסיבה המקוונת שהן מציעות. כתבה ראשונה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אם יש משהו שמאפיין את הקורות אותנו לאחרונה באינטרנט אלו כמובן הרשתות החברתיות. כולם מדברים עליהם (על אחת במדויק, נעשה מאמץ לא לנקוב בשמה), על הפוטנציאל המסחרי שלהן, על הדרכים בהן הן עשויות להתפתח וחמור מכך - כמעט כולם רוצים להקים אחת, בין עם בעצמם או באמצעות שיתוף פעולה עם מישהו אחר (ynet ו"בואנה").
 
כולם פה. אבל מתי הם ילכו? (צילום: סטודיו נענע)
 כולם פה. אבל מתי הם ילכו? (צילום: סטודיו נענע)   
בהחלט ייתכן כי הרשתות החברתיות בקוד הפתוח יהפכו את השוק לג'ונגל כאוטי בו גולש יוכל להקים רשת חברתית א-חברתית ולהכיל בה את עצמו בלבד. בנוסף, יש אתרים מוכרים, כמו פרופסור, שהופכים את עצמם בלי משים מאתרי תוכן לפלטפורמות חברתיות עם אותו תוכן.

מחקרים בתחום הזה נעשו פה ושם, אבל עדיין לא פוצח הקוד הגנטי במוחלטותו. יש רשתות חברתיות מצליחות, יש כאלו מצליחות פחות. כולם יודעים שקודם כל צריך טראפיק, והרבה, אבל צריך גם מעבר לכך. לא חסרות דוגמאות לרשתות שלא ידעו בדיוק היכן למקד, היכן לכוון ובקיצור - מה לעשות עם כל הטראפיק, מלבד להצהיר: "רשתות חברתיות זה תוכן גולשים, אנחנו רק פלטפורמה, בואו ניתן להם לעשות מה שהם רוצים, כי זה הקטע בכל הווב 2.0 הזה".
 

אמור לי מי אתה

 
אם מנסים לנתח את הרשתות מכיוון המשתמש, אפשר לאבחן שני שלבים אקוטיים: בהתחלה אתה מרגיש שהגעת למסיבה גדולה. אתה מרגיש וגם יודע שיש פה המון חברים שלך. אתה רואה המולה גדולה, רוחשת, כוורת דבורים היסטריות. ואז, לאט לאט, לפי דרכך הייחודית, אתה מנסה לפלס את דרכך.

או שאתה לוקח משהו לשתות, זז קצת הצידה ומנסה לקלוט כרטיסים אישיים מוכרים. או שאתה מאלו שמתפרצים בכל הכוח: בודק את כל השטח, ממפה את כל מי שעשוי להכיר מישהו שאתה מכיר, נזרק במוחך לכל מיני תחנות בחייך, מעלה שמות נוסטלגיים עד חלחלה, אקסיות מיתולוגיות ולא מיתולוגיות, חברים מהבוידעם של הילדות.

אחרי זמן מסוים אתה מתחיל להרגיש נוח. יש לך 50 או 100 או 500 חברים. את חלקם פגשת במסיבה, את חלקם אתה מכיר מקודם. מדי פעם אתה מחליף עם מישהו "סמול טוק". מדי פעם אתה ממש יוצא עם מישהו מתוך המסיבה. כלומר, מישהו שפגשת ברשת גורם לך להיפגש איתו בעולם האמיתי, מחוץ לגבולות הכוורת.

אפשר לקרוא לשלב הזה "שלב הגיבוש" או "שלב הנוחות". יש בו אנרגיה של מסיבה, של חברתיות מתקלחת כמו חומר תבערה, יש בו ריגושים. הוא גורם מכונן. הוא גורם מחולל. הוא המסיבה, אבל לא צריך להיות קלאבר כדי לדעת שהאפטר פארטי לא פחות קריטי.
 
 

לאן הולכת המסיבה?

רגע זה הוא הצומת הכי קריטי בחיבור של הגולש עם הרשת שלו. כאן הוא יכול להתפתח לשלב ב', אם הוא קיים, או להתחיל תהליך של דעיכה, שבסופו תהליך התנתקות, או במילים אחרות - הפיכת העמוד האישי שלך לנבלה סרוחה על הכביש המהיר של האינטרנט. משהו שמכוניות תועות דורסות מבלי להרגיש.

חלק ניכר כבר מרגישים את זה ברשת שלא נציין את שמה. רבים הרגישו כך בקפה דה מארקר, או ברשתות המקומיות האחרות. אוקיי, מצאתי את כל החברים שלי, עם חלק שוחחתי יותר, עם חלק התרגשתי פחות, לאן עכשיו הולכת המסיבה הזאת? וזו אולי שאלת הקוד הגנטי. מה יכול לגרום לך להמשיך להיות אקטיבי ברשת חברתית אחרי שמיצית אל כל פוטנציאל החברים?

נכון, תמיד תוכל לפגוש על אם הדרך, בדרך לא דרך, עוד איזה חבר תועה או מצטרף טרי, אבל עדיין מציאות שכזו תצרוך ממך הרבה פחות זמן גלישה.

בכנס ניו מדיה שנערך לא מכבר אמר קארסטן וייד, מנהל תחום מדיה דיגיטלית ב- IDC ארה"ב, כי הרשת הזו, המצליחה, "תצטרך לייצר ערכים חדשים עבור המשתמשים שלה. מה שיש עכשיו אלו צעצועים נחמדים, אבל לא יותר מזה. אם היא לא תייצר אותם, זה יפגע בטראפיק שלה בטווח הארוך".
 

שלב השאלה הזהה

אכן "צעצועים" או בשמם המוכר "יישומונים" משאירים אותך פעיל, אבל אפשר כבר לחוש בכך שבהרבה מקרים מדובר ביישומונים שחוזרים על עצמם בלופ נצחי, עם אי אילו הבדלים סמנטיים. טוב, הבנת את העיקרון, אתה ממלא שאלון אישיותי בסגנון "בחן את עצמך" של מעריב לנוער, ומקבל תשובות כמעט באותה רוח.

אבל מה הלאה? יש כמובן רשתות שהגדירו את עצמן כרשתות על טהרת הנטוורקינג. הן בדרך כלל סגורות, חיות בצללים. לא מפותחות טראפיקית ולא אמורות להתפתח. אפשר לראות בסיפור של Hook, שהוקמה כרשת כזו, מעין משל. היא היתה אמורה להיות עסקית, נטוורקינגית מובהקת. כרגע היא מדשדשת, שלא לומר גוועת, מחכה למשקיע או שותף אסטרטגי שיושיע אותה ממי האפסיים.

בכל אופן, זה המקום בו רוב הרשתות מתחילות לשאול את עצמן שאלות עקרוניות, וכמותן גם רוב הגולשים שלהן.
 

ליקוק צפרדעים זה גימיק

את הפתרון המסתמן, שעדיין לא ברור אם הוא בחזקת "פיצוח הצופן הגנטי" ניתן לראות בהצלחה של שתי הרשתות האמריקניות המובילות. מדובר על קונספציית הווב 3.0, כפי שהגדיר אותה אחד הגיקים המכוננים. לא הרשת הסמנטית. ווב 3.0, לדברי טים ברנרס-לי, היא אותה קונספציה שהחלה ברססים ודפים אישיים בהם המידע זורם אל הגולש.

ברגע שהגולש מתפקס על עמוד בית ייעודי, אפליקציות של תוכן ויישומונים ממקורות אחרים מגיעים אליו ישירות לדף. אתה לא יוצא לשוטט אחר המידע הרלוונטי, אלא מגדיר אותו מראש על פי פרמטרים ואלגוריתמים שונים - ששולחים אותו אליך בכפית.

כך אתה מנקז את זמן הגלישה שלך לדומיין גיאוגרפי אחד. מרק צוקרברג הולך בכיוון הזה. הוא יודע שצעצועי טריוויה וליקוקי צפרדעים הם גימיקים עם טווח זמן מוגבל. אחד היישומונים הבאים יהיו יישומוני תוכן מותאמים אישית. חשבו על הכלאה בין רשת חברתית לבין אתרים כמו OK או iGoogle, דמיינו את המיגרנות של המפרסמים, את הקרבות שלהם על תשומת הלב שלכם, את נפחי הפרסום שהולכים ומתכווצים, ותבינו גם את קונפליקט ה-Beacon של פייסבוק.

עולם הווב 3.0 הוא עולם בו הפרסום האינטרקטיבי יצטרך להגדיר את עצמו מחדש, אבל זה כבר נושא למאמר אחר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by