ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
אוכלי הנבלות 
 
 מה יש לו לחפש באינטרנט? אוכל נבלות   
 
עמיחי יעקבי

קראתי שוב ושוב את המאמרים ואת ההודעות בפורומים ולא ידעתי מאיפה הגיעה כל השינאה המבעבעת לפה, למקום הכי ידידותי ומסביר פנים בעולם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
רוב השבוע הזה גלשתי והתביישתי. תגידו שפשוט נדפק לי המח מרוב שיעורי יוגה או פגישות עם הפסיכולוגית, אבל פתאום האינטרנט נראתה לי מלאת שינאה ופחד. בחיים מחוץ לרשת אני כבר לא מתרגש מזה - כולם שונאים: שונאים את הדתיים, את הערבים, את אדיר מילר, את אריק שרון, את דודו טופז, את הבוס, את הנשים, את ורדה רזיאל ז'קונט, את ההורים שלהם, שונאים את מה שתירצו.

אבל פה באינטרנט, הייתי משוכנע שאנחנו שונאים רק את הרעים באמת – רק את אלו שברור שמגיע להם: שתחנק מיקרוסופט, שילך להזדיין מי שכתב טור משעמם, שימות מי שלא חושב שבריטני שולטת, שבין-לאדן יקבל מבוש בתחת, ושילכו לעזאזל כל מי שלא חושבים כמוני.
 
 
אנחנו מגדירים את עצמנו דרך מי ומה שאנחנו שונאים. השינאה היא כמו כל קוד חברתי אחר – ממש כמו בגדים, מוזיקה, דעה פוליטית או אוכל. תגידו לי את מי אתם שונאים ואני אגיד לכם לאיזה מחנה אתם משתייכים.

פחד ואהבה – אלו שני הכוחות היחידים שמניעים את העולם ועומדים מאחורי כל בחירה שאנחנו עושים בחיים. למה אתם הולכים לעבוד? למה אתם חיים עם מי שאתם חיים? למה אתם קוראים את הטור הזה? למה אתם אומרים את הדברים שאתם אומרים ולמי, למה אתם מצביעים למפלגה שלכם? למה אתם לא משנים את מה שמקלקל לכם את החיים, או מאיפה הבאתם את הכח כן לשנות?

זה תמיד או פחד או אהבה. וכמה שאתם עונים לעצמכם במהלך היום שזה מאהבה – ככה כנראה יותר טוב לכם.
 
 
הייתי בטוח שבזמן שבעולם בחוץ רוב האנשים פועלים מתוך פחד, כאן באינטרנט זה כמעט תמיד מאהבה. אנחנו אוהבים את הרשת, אוהבים אחד את השני, את המוזיקה, התמונות, האימייל, התוכנות, הסרטים והמשחקים, אבל כנראה ששוב הייתי תמים וטעיתי. והשבוע זה היכה בי בפרצוף - ברשת יש כמויות שינאה ופחד שמספיקות כדי להתחרות בקלות עם כל הגועל שמסתובב בחוץ.

שני מוקדי תיקשורת דיממו השבוע בחלון הראווה של האינטרנט: גלי צה"ל ותפוז. לגלי צה"ל היתה בעיה עם תמלוגים שאיימה לחסל את תחנת הבת שלה – גלגל"צ, ובפורטל תפוז התגלתה פרשת התחזות בפורומים שהכתימה את החיים הוירטואלים השוקקים שמתקיימים שם ומרגשים מדי יום (ומדי לילה) אלפי גולשים.
 
 
 
היה נדמה שתוך שניות הרשת כולה בוערת משינאה יוקדת – תוך כדי שהתחנה הצבאית התנשפה בקושי את הדקות האחרונות שלה באוויר, כבר מיהרו מאות גולשים בתגובות, בפורומים (ולא מעט כותבים במאמרי מערכת), לנעוץ ולסובב את סכין השינאה היוקדת שלהם במי שלדעתם הרסה את המוזיקה בארץ, לא משמיעה מספיק את השירים שהם אוהבים, או סתם יש להם איזה חשבון לא סגור עם אלדד קובלנץ, האיש שהמציא והביא את גלגל"צ להיות התחנה הכי מואזנת בארץ.

וכשבתפוז עדיין לא הספיקו אפילו לחזור להכרה מהתאונה שנגרמה לפורומים שלהם, כבר התקבצו כל אוכלי הנבלות כדי לנקר את הגווייה החמה. בפורטלים האחרים הופצה הידיעה בחיוכים גדולים של שימחה, וכמובן שכל שונאי האינטרנט והאנשים שמפחדים ממנה כל כך, לא החמיצו את ההזדמנות לרשום תגובה מלאת רשע על הרשת, הגולשים, האהבות, הריגושים והחיים הוירטואליים שלהם.

ואני מצטער אם אני נשמע לכם מתנשא עכשיו, או טוב מכם במשהו – אבל השבוע התביישתי להסתובב פה. נגעלתי מההמון המוסת ומהתגובות, קראתי שוב ושוב את המאמרים ואת ההודעות בפורומים ולא ידעתי מאיפה הגיעה כל השינאה המבעבעת לפה, למקום הכי ידידותי ומסביר פנים בעולם.
 
 
והייתי שמח לתת עכשיו לסיום שתי פסקאות חדורות אמונה ואופטימיות כדי לסגור את הטור העצוב הזה בכל זאת בחיוך, ואפילו קטן ועצוב, אבל אני לא ממש יודע מה להגיד ואיך. ב"מיקסר", ערוץ התרבות שלנו כאן בנענע יש טור יומי שנקרא "מוות לקאזה", ולמרות שלפי השם שלו אפשר לחשוב שהוא מדבר על שינאה, זאת בעצם פינה יומית שכולה אהבה, שמציעה שיר חדש אחד וחוקי להורדה בכל יום.


השבוע בין גל"צ לבין תפוז חיכה לי שם שיר מרגש של מיקי שביב בשם "אלה הם": "אלה הם, אלה הם – אלה חלומותיך, אלה אהבותיך, אלה משאלות ליבך – אלה הם". ונדמה לי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי השבוע המר הזה באינטרנט, וכולו מאהבה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by