ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
אחד שיודע 

אחד שיודע

 
 
עמיחי שלו

ח"כ ישראל חסון מכה שנית, ומניח על שולחן הכנסת הצעת חוק חדשה לטיפול בטוקבקיסטים. הפעם הוא דורש לחייב עורכי אתרים לשאת באחריות לתגובות המתפרסמות באתריהם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחת לזמן מה, במעין מחזור חיים מעגלי, יוצאת ממשכן הכנסת קריאה נואשת לעשות משהו עם הטוקבקים האלה, אותן ישויות "דמוקרטיות", אנונימיות, המשתרכות תחת כתבות באתרי תוכן, אולם במקרים רבים הפכו להיות העניין העיקרי - הידיעה היא רק הזנב.
 
ח"כ ישראל חסון. מתממשק לתגובות (צילום: האתר הרשמי)
 ח"כ ישראל חסון. מתממשק לתגובות (צילום: האתר הרשמי)   
חברי כנסת משקשקים כשהם חושבים על טוקבקים. זה מערער להם את הביטחון ואת תחושת השליטה. הרעיון שמישהו ללא שם או כתובת או IP יכתוב ככל העולה על רוחו - נניח ביקורת קשה כנגד חבר כנסת - וזו תעמוד לה כך במרחב הקיברנטי בלי שניתן לעשות דבר כנגדה, מקומם אותם. הוא ממש בלתי נתפס מבחינתם.

כמובן שאין פה עניין עקרוני. הרי בדרך כלל, אותם "מציעי חוק" נמרצים הם ח"כים שנפגעו מהתגובות באינטרנט (או סתם לוקים בחוסר חיבה לחופש הביטוי וזכויות אזרח אחרות), כמו חבר הכנסת ממפלגת ישראל ביתנו, ישראל חסון, שהפך את הלחימה בטוקבקים למסע צלב אישי.

הוא קם בבוקר, מתעדכן עם העוזר הפרלמנטרי שלו, עובר על הכותרות ואז חושב - מה עוד אפשר לעשות נגד התופעה הזו שטרם נעשה.
 

אין צורך משפטי

 
חשוב לציין: ח"כים כדוגמת חסון אוהבים לתפוס איזה נושא ולהתממשק אליו ציבורית. זה בדרך כלל נושא שמישהו אחר עדיין לא נטפל אליו (כמו גלעד ארדן ומלחמתו ברוכבי האופניים והמעשנים). אם לא הטוקבקים זה יכול היה להיות צנזורה של האינטרנט, שידורים פיראטיים או רבנים רפורמים או אקדמיזציה של סדנאות מיצים וחוקנים.

כפי שדיווחו השבוע העיתונים, הצעת החוק הנוכחית של חסון היא שעורכי אתרים ישאו באחריות לטוקבקים המתפרסמים בהם. ראש השב"כ לשעבר מנסה להקביל בין האחריות שנושאים בה עורכי אתרי תוכן לבין זו של עמיתיהם מהדפוס; בין טוקבקים לבין "מכתבים למערכת" (האקסיומה שטוקבק הוא צאצא חורג של מכתב למערכת הגיונית, אך מחמיצה את העניין).

על תאוות הפרסום הריקה של ח"כ חסון יכולים ללמד כמה גורמים. ראשית, במצב המשפטי הקיים (במסגרת חוק לשון הרע) ניתן ממילא להטיל את האחריות על הגוף המפרסם. חשוב לציין, עורכי האתרים הגדולים מודעים לכוח הנפץ שיש בטוקבקים, וכל אחד מהם פועל על פי סוג של "סל הוראות עקרוני". בדרך כלל לא תמצאו בתגובות קללות, השמצות פרועות או התבטאויות רגישות אחרות.
 
 

שוטר חרש של השטאזי

קרחת זה רלוונטי? אילוסטרציה (צילום: ASAP Photos)
 קרחת זה רלוונטי? אילוסטרציה (צילום: ASAP Photos)   
אבל הפגיעה, כולנו יודעים, היא בעיני המתבונן. משהו שנתפס על ידי עורך כלגיטימי יכול להיראות לאובייקט כפגיעה, ועקב כמות הטוקבקים, שהם כמו להקות ארבה שתוקפות את השדות, אי אפשר להתייחס לכל תגובה במלוא הרצינות ותשומת הלב.

מנגד, עומד חופש הביטוי, שמנחה את מאשרי התגובות ברשת הישראלית לפסול כמה שפחות טוקבקים. בפועל, נוצרת מן דינמיקה מאוד נפיצה. בהרבה מקרים מתקשרים למערכות האתרים אנשים בעלי השפעה וכוח ודורשים לסלק טוקבק שלטענתם פוגע בהם. ברוב המקרים הם מתרצים - למה להם להסתבך?

לכן דומה שמה שמטריד את הח"כ הנמרץ היא האנונימיות. היא זו שגורמת לו לפעול כמו שוטר חרש של השטאזי: אם מישהו יכתוב עליו ביקורת, הוא רוצה את השם שלו. אם כתבת שישראל חסון הוא דמגוג פופוליסט, ושמך "בוריס פוטיומקין", האם הח"כ ישתמש במידע לרעה? לא סביר, אבל חסון בכל זאת חושב שאם תחויב לענות בשמך האמיתי הדבר ישפיע על התכנים שתפיץ.

יתכן שיש בכך מן ההגיון, אולם כוחה וקיסמה של האינטרנט נובע מהעובדה שאינך חייב להזדהות בשמך האמיתי. אם המצב ישתנה, עלולה חוויית האינטרנט שלך ושל כלל הקהילה להשתנות ללא היכר.

מכיוון שהקטע עם האנונימיות חסר סיכוי מבחינה חוקתית ותרבותית גם יחד, לא נותר לו מוצא אחר זולת גילגול האחריות המשפטית לפתחם של האתרים עצמם. בכל מקרה, העברת הבעיה לפסים משפטיים לא תפתור אותה, רק תיצור עוד המון בירוקרטיה, סחבת משפטית ובעיקר שיתוק ועיקור של עולם הטוקבקים הנפלא, המחריד, המפחיד והמרתק.
 

קרחת זה כואב

הפתרון צריך לבוא מבעלי האתרים עצמם, ולו בגלל שיש בעיה עם טוקבקים ברגע שהם פוגעים באנשים. הסוגיה מעולם לא נידונה במסגרת של כותבי האייטמים עצמם. כאחד שיצא לו לכתוב באחד האתרים הגדולים במדינה, נתקלתי לא פעם בביקורות משספות, שלעגו לתכנים שלי והעמידו בספק את המקצועיות שלי. זה כמובן פגע, אבל קיבלתי זאת כחלק מהמחיר.
 
הבעיה שלי היתה עם תגובות על רקע אישי. פעם מטקבק כתב משהו שקשור למשפחתי, שאמנם באוזניים אובקייטיביות יכול היה להישמע לגיטימי, אך גרם לי לרצות לקבור את עצמי באדמה. באחת הכתבות שלוותה בתמונה בה נחשפה קרחתי המפוארת, זכיתי לתגובה שאם אלו הם דעותיי - לא פלא ששורשי השיער שלי מתו. כאן צחקתי, אבל עדיין חשתי שהגבול נפרץ.

בסוגיה הזו, משום מה, איש לא מטפל, אלא אם יש פניה נקודתית של הנפגע. אין מה לצפות לרגישות מעורכים, אולי רק לאתיקה. נכון שצריך לשים גבולות ברורים, אבל אולי צריך לחשוב עליהם מחדש. נכון שאם מישהו מבקר אותך באופן ענייני ומנומק ואתה נפגע מזה - זו בעיה שלך. השאלה מהי בדיוק ביקורת עניינית ואיפה עובר הגבול; על כך מן הראוי לתת את הדעת.

אולי הפתרון הוא קוד אתי של בעלי האתרים שילווה בקוד התנהגותי. זה לא יפתור את כל הבעיות ולא ירצה את כל הנפגעים, אבל זה יכול להתוות דרך.

גם חיזוק כוח האדם בחזית הטוקבקים עשוי לפתור חלק מהבעיות, אבל עיגון בחוק, כפי שמציע ח"כ חסון, רק ישאיר את הבעיות האמיתיות פרוצות, ממתינות לעיתוי לחזור כמו בומרנג במחזור החיים הבא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by