ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
החינוך הדיגיטלי: בבית הספר אין חדש 

החינוך הדיגיטלי: בבית הספר אין חדש

 
 
עידו הרטוגזון

במקביל לקיום הדיגיטלי, גם החינוך שלנו עובר תהליך של דיגיטציה. תופעות חדשות כמו וויקיפדיה, עולמות וירטואלים, לימודים בעזרת וידאו, בלוגים ורשתות חברתיות משנות את הצורה שבה אנחנו לומדים ומרסקות את התדמיות הישנות לגבי חינוך ובית הספר. בשבועות הקרובים נפרסם כאן סדרת כתבות שיעקבו אחר המגמות הבולטות בחינוך הדיגיטלי ונבחן כיצד משתנים הלמידה והחינוך בעידן הנוכחי. כתבה ראשונה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחשבים מצפצפים. אילוסטרציה (צילום: ASAP photos)
 מחשבים מצפצפים. אילוסטרציה (צילום: ASAP photos)   
חינוך דיגיטלי

וויקיפדיה: חדר 2.0
סיכומים רבותי, סיכומים

כ-20 שנה חלפו מאז הגל הראשון של מעבדות המחשבים שכבש את מערכת החינוך הישראלית. באותם ימים מחשבים היו הדבר החדש שאוטוטו הולך לשנות את העולם ומי שהיה תלמיד אז זוכר אולי את המשחקים בגרפיקת CGA, שצפצפו בשמחה כשפתרנו נכון תרגיל בחשבון או אייתנו נכון באנגלית. אף אחד לא הבין למה זה טוב, אבל כולנו שמחנו על השקט הזמני מקולו המרדים של המורה, ומהאפשרות לשבת לבד עם המחשב הרחק מעינו הבוחנת.

מאז אותם ימים רחוקים חלפו עידני עידנים במונחים של עולם המחשבים והאינטרנט אבל כמה השתנה באופן שבו מחשבים מוטמעים בכיתה?

ובכן, מערכת החינוך לכל הפחות משתדלת. לפי כמות ההודעות ששחררו משרד החינוך ויחצניו בשבועות האחרונים ניתן לחשוב שישראל עומדת בפני הפיכה טכנולוגית. רק השבוע התארח ניקולס נגרופונטה, מייסד התוכנית העולמית של "מחשב נייד לכל ילד" (OLPC) בכנס החינוך השני שבמדיטק בחולון, ודיבר בפני קובעי המדיניות של ישראל. במקביל, פרויקט המחשב לכל מורה הודיע כי בשלוש השנים הקרובות יחולקו מחשבים ניידים ל-36,000 מורים (גם זו דרך להתחיל בשיקום מעמדם).

בינתיים מתנסה המערכת גם ביוזמות של הטמעת תוכנות קוד פתוח בבתי הספר, ביצירת רשתות חברתיות של תלמידים ומורים ואפילו ביוזמות וויקי. אז האם אנחנו ניצבים על סיפה של מהפכה בחינוך וכיצד משתנה החינוך בבתי הספר בעקבות המהפכה הדיגיטלית?
 

"אנחנו כבר באינטרנט"

 
"מערכת החינוך לא נראית היום כמו שהיא נראתה לפני 10 שנים", אמר לנו ד"ר אבי כהן, מפקח מרכזי למדעי המחשב וטכנולוגיות מידע במשרד החינוך. "היום אני לא חושב שיש ילד שלא יודע מה זה אינטרנט. יש בישראל התקדמות מאוד רצינית, אולי לא כל כך בגלל מערכת החינוך, אלא בגלל האופן שהחברה מתנהגת. החדרת טכנולוגיות במדינת ישראל היא קלה. אנחנו חברה שאוהבת טכנולוגיה. כיום ברוב בתי הספר יש נגישות לאינטרנט (למעשה, על פי נתוני הלמ"ס ב-60% מבית הספר יש נכון לסוף 2006 חיבור לאינטרנט - ע.ה.). אנחנו כבר באינטרנט. אני מקבל את התחושה מבתי הספר שהם כבר מחפשים את השלב הבא".

מה זאת אומרת השלב הבא? לאן צריך לשאוף?
"אני הייתי בכנס החינוך בחולון ושמעתי את ההרצאה של נגרופונטה על נייד לכל ילד והופתעתי. מצד אחד, זה נורא מושך וקשה להתנגד. מצד שני מה שהראו לנו זה מחשב מנואלה, ואני שאלתי את עצמי אם הם לא פותרים בעיה עתידית עם טכנולוגיה ישנה. אפשר גם ללכת לנוקיה ולהגיד להם שאנחנו רוצים שפלאפון מסוים יהיה מחשב. תחברו לנו מקלדת, ותעשו צג קצת יותר גדול. מה שהיה קורה אז זה שזה היה עולה 150 דולר ואנשים היו יכולים לקנות את זה. כרגע אנחנו מנסים לחשוב על העתיד בכלים של העבר. אנחנו נמצאים בתקופה שהמחשב יורד מהשולחן. בואו נחשוב על טכנולוגיה עתידית".
 
ועדיין, מה עושים עם כל זה, האם לא כדאי ליצור מקצוע חדש שילמד אוריינות רשת? כיצד להתמצא בתוך האינטרנט ובמערכות ממוחשבות?
"בהחלט. לפני כשלוש שנים השאלה הזו עמדה בחלל האוויר. ניגשו אלי מנהלי בתי ספר וביקשו להכיר באוריינות הזאת כמקצוע, אז ישבנו וכתבנו תוכנית לימודים שנקראת 'מערכות מידענות ממוחשבות', שבה לא צריך להיות מתכנת, אבל כן צריך להבין את המנגנונים שעוסקים בהבניית והבנת ידע. יש היום יותר ילדים שרוצים להתעסק עם המחשב בלי לתכנת, מאשר ילדים שרוצים ללמוד מדעי המחשב. לנושא הזה קוראים 'מדעי המידע' והוא משגשג ויותר אנשים מגיעים אליו".

ומה לגבי מדעי המחשב, אולי גם זו מיומנות בסיסית שכדאי ללמד את כולם?
"תראה, מדעי המחשב זה השפה של הטכנולוגיה, זה לא רק תכנות. אני חושב שכמו שבשיעור פיסיקה לא מלמדים איך לרכב על אופניים אבל מלמדים איך פועלים הגלגלים, ככה יש חשיבות מיוחדת ללמד את מדעי המחשב בכל הכיתות מכיתה ג'. אם נלמד את שפת הטכנולוגיה השימוש בטכנולוגיה ממוחשבת יהפוך לטבעי יותר".
 
 

מקצוע ליבה

סמכות המורה פוחתת. אילוסטרציה (צילום: ASAP Photos)
 סמכות המורה פוחתת. אילוסטרציה (צילום: ASAP Photos)   
"כמו שכל ילד צריך לדעת ספרות, כל ילד צריך לדעת מדעי המידע. כרגע זה עדיין מקצוע בחירה, אבל לדעתנו כל בוגר צריך להיות צרכן נבון באמצעות הכרת כלים, אסטרטגיות חיפוש ולינגוויסטיקה נכונה", סבור דוד פסיג, יו"ר וועדת המקצוע למדעי המידע וראש המגמה לטכנולוגיות תקשורת וחינוך בבר אילן. "לצד זה שמדעי המידע הופך למקצוע שאפשר יהיה לעשות בו חמש יחידות, יש גם יחידה בסיסית שכל אחד צריך לדעת. יש כרגע 50 בתי ספר שמלמדים מדעי המידע, ואנחנו מנסים לדחוף לכך שהמקצוע יוכר במערכת החינוך כמקצוע ליבה".

לדבריו, "בעקבות חדירת המחשוב לעולם שלנו, מערכת החינוך אותגרה - סמכותו של המורה פוחתת, בגלל שהידע עבר מתחום שיפוטו הבלעדי אל מערכות מאגרי מידע ממוחשבים. מבחינה אחרת, חשיבות הפדגוגיה גוברת, כי ליותר ויותר אנשים ברור כמה חשוב שתהיה תקשורת פנים לפנים בין מורה לתלמיד. לא מספיק לעשות חיפוש ולקבל כמויות אדירות של תוצאות שאינך יודע לסנן אותן".
 
איפה נמצאת היום מערכת החינוך בהשוואה למקומות אחרים בעולם מבחינת הטמעת טכנולוגיות?
"המערכת עברה מהפכות חשובות ובניגוד למה שחושבים, המורים הרבה יותר מקצועיים. המערכת יותר ממוחשבת ופתוחה לרעיונות מיוחדים, והרבה מדינות מקנאות בנו ובפרויקטים שאנחנו עושים".

אז איך אתה מסביר את הפער בין המצב שאתה מתאר לבין התדמית שרווחת בציבור?
"הפערים בין התפיסה הציבורית לבין המציאות הם לא רק בנושא הזה. הציבור קיבל מתקפה חזיתית בגלל שישראל ירדה בציונים כמו פיזה וסטנדרטים בינלאומיים. אבל אלו לא מדדים מדויקים. זה כמו מבחני IQ. יש הרבה אנשים שנכשלים במבחנים הללו אבל במציאות מצליחים יותר מאלה שמקבלים ציונים גבוהים".
 
אלי שלו (ימין) ושרון גרינברג (שמאל). מצוקה כלכלית
 אלי שלו (ימין) ושרון גרינברג (שמאל). מצוקה כלכלית   
אבל לא בטוח שהאופטימיות אצל קובעי המדיניות מגיעה לשטח. לדברי שרון גרינברג, מנהל יחידת פיתוח טכנולוגיות אינטנרט באורט, תחזוקת מעבדות המחשבים במערכת החינוך נמוכה ומונעת מתלמידים במגמות אחרות להגיע למעבדות. סיבה נוספת היא המורים, שלא עיכלו את החידושים. "יש לכך שתי סיבות עיקריות", הוא אומר: "האחת היא חרדה מטכנולוגיה. והשניה, שעבודה בסביבה מתוקשבת אינה חוסכת למורה בזמן, אלא רק מוסיפה לו עבודה. להכנת שיעור מתוקשב כהלכה נדרשת הכנה מרובה. בעיני חלק מהמורים זה עדיין לא מצדיק את עצמו. בנוסף, ישנו המרדף הבלתי פוסק אחר חומרה מתחדשת מצד אחד ובלאי גובר מצד שני, שאליו אפשר להוסיף גם ונדליזם של תלמידים".

גם אלי שלו, מורה לפיסיקה ואיש חינוך, אינו מסכים עם האופטימיות של פסיג. "ב-15 השנים שאני במערכת, השינויים שנעשו לא התייחסו ליכולות החדשות. 'הדרישות הדיגיטליות' מתלמידי הפיסיקה מתמצות ביכולת לעבד נתונים בצורה פשוטה בגיליון אקסל. כל השאר תלוי ביוזמות מקומיות של בית הספר והמורה. דומני שכך המצב גם בביולוגיה ובכימיה. שיקולים של מצוקה כלכלית מונעים מהפיקוח לחייב בתי ספר בהצטיידות, כך שהוראת גיר ולוח עדיין מאוד נפוצה ומספיקה כדי לעבור את הבחינות", העיד.

מה לגבי מצב הציוד?
"התארגנות בתי הספר ומשרד החינוך רחוקה מלהדביק את קצב ההתפתחות. רוב הכיתות בבתי הספר התיכוניים עודן ריקות ממחשבים, שבדרך כלל נמצאים בחדרים מיוחדים, ויש להזמינם מראש. זה מחייב התארגנויות ותיאומים, שבאופן טבעי מורידים את היקף השימוש. חיפוש מידע ספונטני, תוך כדי שיעור, הוא מחזה נדיר".
 
אבל אולי כל הציפיה שמעבדות המחשבים יעמדו בחזית הטכנולוגיה מוטעית? "לאורך כל ההיסטוריה האנושית השוליה הביא את הטכנולוגיה מהבית", טוען המפמ"ר אבי כהן. "פתאום, משנות השבעים של המאה הקודמת, בית הספר הוא שהביא את הטכנולוגיה לתלמיד. זה לא היה מקובל בחינוך, והמערכת לא מסוגלת לעמוד בזה, כי כל שלוש שנים צריך לקנות מעבדה חדשה. לאט לאט אנחנו רואים שכמו שהתלמיד מביא ספרים מהבית - הוא יביא גם את הטכנולוגיה מהבית. באוניברסיטה כבר רואים את זה, עם הלפטופים של הסטודנטים", צפה.
 

תרופת פלא

"כבר 15 שנה יש ציפיה שהמיחשוב יהיה תרופת פלא, שתאפשר את הרפורמה הגדולה במערכת החינוך. כלומר, מעבר מדפוסי למידה של תכנים מוכתבים ללמידה יותר פתוחה ועצמאית. למידת חקר או למידה קונסטרוקטיביסטית שבה מתרחש תהליך של הבניית ידע", מסביר פרופ' רוני אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון.

"אז עושים הרבה דברים שהם תחת הכותרת הזו - כל פעם בהתאם לטכנולוגיה של הזמן. פעם זה היה מולטימדיה, היום זה יותר אינטרנט. הצורות החיצוניות משתנות אבל לא מה שמצפים מהטכנולוגיה. הבעיה שהכל ברמת הדיבורים, בעצם שום דבר לא קורה בפועל", טען.

במאמר שלו, "טכנולוגיות מידע ותקשורת: האם הן מגבירות את הלמידה או מסכלות אותה", טוען אבירם שמאז שנות ה-60 מעוררות טכנולוגיות חדשות ציפיות משיחיות למהפכה במערכת החינוך, וסוחפות השקעה של סכומי עתק בציוד שאינו יוצר שינוי משמעותי בלמידה עצמה.

"המערכת חוזרת על עצמה כבר 20 שנה במעגלים עם אותם קונספטים, וכל פעם שטכנולוגיה חדשה פורצת רואים בה את המשיח, בזמן שבעצם אין שום שינוי וממשיכים ללמוד פחות או יותר כמו שלמדו לפני 100 שנה. ככל שמתקרבים לבגרות הלמידה יותר פורמלית. בזמן הזה העולם התהפך 50 פעמים. כל הפרויקטים של חלוקת לפטופים חסרי ערך, כי היום כל אחד מצויד בגישה לאינטרנט באמצעות הסלולרי, ומדבר עם כל העולם ב-SMS או ICQ. התלמיד לא צריך מישהו שידריך אותו במאגרי מידע, כי כל פעם שיש לו עבודה הוא נכנס לוויקיפדיה בעצמו".
 

שרת החינוך ירדה מהמאדים

מעבדת מחשבים. מיותרת (צילום: ASAP photos)
 מעבדת מחשבים. מיותרת (צילום: ASAP photos)   
"זהו גורלו של הסרט לבצע מהפכה במערכת החינוכית שלנו.. תוך כמה שנים הוא יחליף במידה ניכרת, אם לא לחלוטין, את השימוש בספרים" (תומס אדיסון, 1922)

"בין התקופה שקונים את המחשבים ועד החלוקה שלה בבתי הספר עובר שנה וחצי והם הופכים למיושנים. זה כמו ניסיון לרוץ עם גמל אחרי מכונית ספורט. במשרד החינוך מתפארים בכך שחיברו עוד כיתה, אבל בעידן הנוכחי לא צריך למחשב בית ספר", טוען אבירם. "הקונספט הזה פשט את הרגל. עוד מעט נקבל SMS מהשרוול שלנו. בזמן שהלבוש שלנו נהיה ממוחשב לדבר על למחשב בית ספר זה כמו לדבר על משהו מהתקופה הפרה-היסטורית".

אז כל הפרויקטים המפוארים של מערכת החינוך מיותרים?
"כן, זה מיותר כי אף אחד לא צריך את זה ואין לזה שום השפעה על מה שקורה בתוך בתי הספר. בחוץ מתרחשת לא רק מהפכה טכנולוגית, אלא מהפכה תרבותית. אנשים צעירים מדברים היום בשפה שונה לחלוטין, סמסית. זה סותר לחלוטין את בית הספר, שבו באים ללמוד מהספר שאיבד מחשיבותו. שתי המילים לא רלוטיות, לא רק הספר, אלא גם הבית. הקונספט שצריך לבוא למקום מסוים כדי לקבל ידע הוא חסר שחר היום, כי הידע נמצא באוויר. מאוד חשוב להבין כמה המילה הזו - 'בית ספר' משקפת את הפער התרבותי".
 
לא מבינים את התלמידים. אילוסטרציה (צילום: ASAP photos)
 לא מבינים את התלמידים. אילוסטרציה (צילום: ASAP photos)   
אז איפה פה בית הספר?
"לבית הספר אין אפס קצהה של הבנה של הפער התרבותי. ללמד היום בבית ספר שפותח לפני 100 שנה, על פי דפוסי הופעה פרונטלים, זה כמו להיכנס למכונת זמן ולנסוע שנות אור אחורה. תאר לעצמך תאטרון שייקספירי מופיע לפני שבט אפריקאי, כשהילדים היום הם שבט אפריקאי".

איך בית הספר צריך להתמודד עם השאלות הללו, אם לא בעזרת מחשבים חדשים?
"בית הספר מתמודד עם טכנולוגיה חדשה שהפכה לחלוטין את התרבות. הוא צריך להבין את הפער. האם אנחנו עדיין רוצים ללמוד עם ספרים? האם יש טעם ללמד לקרוא? עוד מעט אנשים יתקשרו רק עם מחשבים. כבר היום הצעירים כמעט אנלפביתים. בתי הספר צריכים להתמודד עם זה כי הדברים הללו לא שטחיים. הם המאפיינים של התרבות החדשה".

אולי צריך לפתח אוריינות חדשה בשביל העידן הדיגיטלי?
"נכון, היום מדברים על אוריינות דיגיטלית, אבל בינה לבין האוריינות של ספר אין כל כך קשר. ואת האוריינות הזו המבוגרים בכלל לא יכולים ללמד את התלמידים, כי לתלמידים יש אוריינות דיגיטלית גבוהה יותר. שרת החינוך ומשרד החינוך לא מבינים שהם חיים עם שבט אפריקאי. הם כנראה חיים על המאדים".
 
"עוד סימפטום למחלת השורש זה שלמרות שכבר 20 שנה מנסים להכניס למידת חקר למערכת זה נכשל פעם אחר פעם. וכל פעם מתחילים מחדש כאילו לא היו דברים מעולם. הכשלונות לא מדליקים נורה אדומה אצל אף אחד. זה אבסורדי אבל זה קיים וזה מתוקצב, וזה קורה עד שיותר ויותר יעזבו את המערכת. יותר ויותר הורים בוחרים היום בחינוך ביתי. יש קשר בין התפשטות האינטרנט לבין מספר הילדים שלומדים מרחוק. ואין ספק שזה נשען על האינטרנט. כל הדברים שרוצים שיקרו בבית הספר קורים שם באופן טבעי".

סוד ההצלחה הישראלי

אז אולי בית הספר רק מפריע? אולי, כמו שטען ד"ר יואב בן דב, דווקא בגלל שמערכת החינוך בארץ נמצאת בקריסה מוחלטת גדל פה דור שמחפה על המחסור הדידקטי בחשיבה יצירתית ודינמית? אולי זה סוד התעשיה של הצלחת תעשיית ההייטק בישראל.

אולי להתדרדרות ואובדן הרלוונטיות של מערכת החינוך יש גם צדדים חיוביים? בכל מקרה, מה שבטוח הוא שלמרות שהבית של הספר הופך פחות נוכח, אנחנו לא מפסיקים ללמוד, רק עושים זאת ב"מקומות" אחרים. בכתבות הבאות נעקוב אחר המקומות הללו והאופן שהלימודים שם מעצבים את החינוך והתלמיד הדיגיטלי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by