ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
הפיראטיות לאן 

הפיראטיות לאן

 
 
ניצן ברומר

תעשיית הבידור מתחילה להפנים שכוח לא פותר בעיות. יותר ויותר חברות מתחילות למכור שירים נטולי הגנות DRM, המאבקים המשפטיים נרגעים ובאופן כללי, נראה שאנשי RIAA מבינים שהצרכנים הם לא אויבים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"קו המגע לעולם ייפרץ". את המשפט הזה, על גירסאותיו השונות, משננים חיילים בכל קורס פיקודי ברחבי העולם. לא משנה עד כמה ביצוריך חזקים, בסופו של דבר, מישהו יצליח להפיל אותם. ואז אותך. אם מישהו היה טורח ללמד את תעשיית הבידור את המוטו הזה, קרוב לוודאי שהמצב היום היה נראה לגמרי אחרת.

בעשור האחרון מתחוללת ברשת מלחמה, לא תמצאו כאן פצועים או הרוגים, רק עורכי דין מדושנים וחשבונות בנק מרוקנים.
 

מתחילים בבריונות

 
הגישה הראשונה שנקטה תעשיית הבידור היתה זו שמאפיינת את הבריון השכונתי - אם נרביץ מספיק חזק, הם יתקפלו. היות ובתחילת הדרך נאפסטר היתה שירות השיתוף היחיד ברשת (למעט כמה מתחרים זניחים), RIAA נעזרה בבית המשפט האמריקני כדי "להרוג אותם כשהם עוד קטנים".

אבל כשנאפסטר סוף סוף נסגרה, נחרדה התאחדות חברות המוזיקה האמריקנית לגלות, שבמקומה קמו מספר שירותים מתחרים שהציעו אפשרויות מתקדמות יותר. הפתרון היצירתי של הארגון היה שוב להפעיל שרירים, ולאלץ את החברות הקטנות להיעלם.

השיקול מאחורי הגישה הבריונית פשוטה: לנו יש המון כסף ולהם אין, גם אם לא נזכה בבית המשפט, לפחות נגרום להם לפשיטת רגל שבעקבותיה תבוא סגירה.
 

התחיל ונגמר בווידיאו

 בארץ קיימות שתי חנויות מוזיקה עיקריות - iMusic ו-Songs - המוכרות את השירים בפורמט MP3 ללא שימוש במנגנוני נז"ק. המחיר לשיר עומד על כארבעה ש"ח, ודיסק שלם ניתן לרכוש תמורת 25 ש"ח. התמחור הזה מפיל את כל מנגנוני הרציונליזציה שאמורים לגרום לנו להרגיש "בסדר" עם שיתוף הקבצים. טיעונים כמו "אם דיסק לא היה עולה 70 שקל, לא היינו מורידים" או, "אני רק רוצה שיר אחד, למה לי לקנות את כל הדיסק", לא עובדים כשהמחירים שפויים. 
בשנת 1984 פסק בית המשפט העליון של ארה"ב במאבק בין סוני לאולפני אוניברסל. אולפני הסרטים נלחצו מקיומו של הווידאו (והזקנים שביניכם בוודאי ימלמלו "בטא מקס"), וניסו למנוע את הפצתו בטענה שהוא יאפשר לאנשים להעתיק סרטים בקלות. בית המשפט קבע שלמרות שניתן לעשות בטכנולוגיה נעשה שימוש לא חוקי, הרי שהמוצר עצמו חוקי לגמרי.

את סוני לא ניתן היה להאשים כ"מפירה תורמת", שכן לא מדובר בשימוש שהיה בכוחה למנוע מראש. מאז, למדו אולפני הקולנוע לנצל את אותה טכנולוגיה ולהשתמש בה על מנת להגדיל את נתח הרווחים שלהם.

במסגרת המאבק נגד שתי רשתות שיתוף, Grokster ו-Streamcast, פירסם בית משפט פדרלי אזורי בארה"ב פסיקה שהלחיצה את תעשיית הבידור. רשתות שיתוף הקבצים הן טכנולוגיה ולכן, בדומה למכשיר הווידאו של סוני - לא ניתן לראות בהן מפירות זכויות יוצרים פעילות או עקיפות. ערעורה של תעשיית הבידור נדחה.

החגיגה נמשכה עד יוני 2005, או אז הפך בית המשפט העליון של ארה"ב את הפסיקה, וקבע שבניגוד לווידאו, רשתות השיתוף יכלו לבצע סינון של התוכן העובר דרכן ולכן הן דווקא כן אשמות. חברות המוזיקה והסרטים חגגו, השירותים המדוברים נסגרו, ו"תעשיית" שיתוף הקבצים החלה להילחץ.
 
 

אבולוציה של מלחמה - חמורים ופרדות

eMule. התעשיה לא יכולה לו (איור: תום טרגר)
 eMule. התעשיה לא יכולה לו (איור: תום טרגר)   
האבולוציה מוגדרת כשרידותו של החזק, כאשר מי שתואם לסביבה בצורה האופטימלית שורד ומתפתח, ואילו שאינם מתאימים - נכחדים במהירות. בתחילת שנות ה-2000, הרבה לפני ש-Kazza הפכה משירות שיתוף קבצים לסוג של ספריית פורנו, הגיע שמעו של eDonkey2000 לאוזני הגולשים.

מי שינסה להגיע היום לאתר הבית שלהם יגלה שם הודעה לאקונית שנראה כי נכתבה כחלק מהסכם פשרה, ולא מתוך חזרה בתשובה של הבעלים. ב-22 בספטמבר 2005, הוציאה RIAA את החמור להורג. הפרד הדיגיטלי (eMule) נולד ב-2002, כשנתיים אחרי החמור, כפרויקט קוד פתוח, שיספק חלופה הולמת לאחיו הבכור. בהיותו פרויקט שיתופי שתוחזק על ידי קהילה - הוא היה חסין לאיומיה של תעשיית הבידור, וכך התבסס כאחד משלוש שיטות השיתוף השולטות כיום. שתי הטכנולוגיות האחרות - ביטורנט ויוזנט, מוגנות גם הן משום שאינן נתונות לשליטת גוף או אדם כלשהו, אלא הן טכנולוגיות שפתוחות לקהל הרחב.

תעשיית הבידור סוף סוף שמה לב שעליה לנקוט צעדים אחרים, במקביל אם לא במקום, האיומים המשפטיים.
 

כמה נז"ק

נאבקים ב-DRM. מדביקים סטיקרים על מוצרים של אפל (צילום: Defective By Design)
 נאבקים ב-DRM. מדביקים סטיקרים על מוצרים של אפל (צילום: Defective By Design)   
נז"ק (ניהול זכויות קניין, באנגלית: DRM - Digital Rights Management) היתה הטכנולוגיה שראשי התעשיה בחרו בה כדי לשלוט בהמונים. DRM למעשה מאפשרת לסמן כל קובץ וכך לשלוט בהפצתו. אבל הקטע העצוב טמון בעובדה שמדובר בגישה בה איננו קונים מוצר, אלא זכויות שימוש בו.

נסו לדמיין שאתם קונים טלוויזיה, אבל היצרן שם עליה מנגנון שמאפשר לכם להשתמש בה רק בימים שלישי ורביעי, ורק בין 7-9 בבוקר, עם ממיר של yes. נשמע מופרך? זו הגישה שאיפשרה לחנות המוזיקה המקוונת של אפל, iTunes, לשגשג. שירים שנרכשו באתר ניתן היה לנגן על המחשב שבו הם נרכשו או על נגן ה-iPod בלבד. אסור להאזין להם במכשיר אחר, אסור לצרוב על דיסק ולנגן ברכב ואסור לשמוע במערכת שבסלון.

שיטה דומה חלה גם על תקליטורי DVD. מערכת החלוקה לאזורים של סרטי ה-DVD אמורה למנוע מכם לראות סרט שנרכש בארה"ב באמצעות נגן שנרכש בארץ (כיום יש מגוון פתרונות - החל מתוכנות וכלה בנגנים, שעוקפים את החסימה הזו בקלות).

בסך הכל, נז"ק זה רע. לא רק לצרכן, אלא גם לתעשיה. נז"ק, מעצם הגדרתו, ניתן להפעיל אך ורק על מוצרים שנרכשו באופן חוקי. המטרה המקורית היתה לגרום לכך שאנשים שקנו את המוזיקה לא יחלקו אותה לכל דיכפין. בפועל, מדובר בשיטה שמענישה דווקא את אלו שבחרו להוציא כסף ולרכוש את המוצרים בצורה חוקית.

למעשה, אם הבחירה היא לרכוש את השירים בכסף ולהיענש או ליהנות מהם בחינם, הרי שרוב האנשים יעדיפו לבחור באפשרות השניה, שהיא אולי פחות חוקית, אבל הרבה יותר מתגמלת.
 

תחילת הסוף

אחד הראשונים שהעזו לצעוק המלך הוא עירום היה דווקא סטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל. ג'ובס גרס שאין טעם להגן על המוזיקה הנרכשת ברשת בעזרת נז"ק אם בכל מקרה כל אחד יכול לגשת לחנות התקליטים ולרכוש לעצמו עותק לא מוגן. כך שהסרה של מנגנון ההגבלה תוכל רק להועיל לאתרים ואולי אף להגדיל את נתח המכירות.

למתחרים לא לקח הרבה זמן להבין שיש משהו בדבריו. דייויד גולדברג, מנהל אתר המוזיקה של יאהו, למשל, מיהר להכריז כי הוא בעד מכירת שירים שאינם מוגנים בנז"ק. בתחילת השנה החלה יאהו למכור שירים של הזמרת נורה ג'ונס ללא הגנת DRM. באפריל, הכריזה חברת EMI, אחת מארבעת ענקיות התקליטים, כי תתחיל למכור את כל השירים שלה ב-iTunes ללא נז"ק. והנה, בימים אלו ממש, אנו מתבשרים כי חברת יוניברסל החליטה שאת שיריהם של האמנים המוחתמים אצלה ניתן יהיה לרכוש ללא נז"ק.

אם העסק יעבוד, קיים סיכוי סביר ביותר שאנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך היעלמותו של הנז"ק מן העולם. כך נוכל לרכוש שירים ברשת בלי לפחד שהם לא יתנגנו ברכב או שאם נחליף נגן נאלץ לרכוש את כל הקבצים מחדש.

למעשה, היעלמותם של מנגנוני הנז"ק יכול לעשות רק טוב לתעשיית המוזיקה. אנשים רבים, שפנו להורדות ברשתות השיתוף רק כי נתקלו בקשיים לרכוש שירים, ישקלו לשנות את ההרגלים החדשים למדי כאשר רכישת שירים מקוונת תהפוך נוחה ונגישה.

ומה באשר לאלו שרק רוצים לצעוק "למה לקנות אם אפשר בחינם"? עם אובדן התירוצים ההגיוניים, טיעוניהם עלולים לאבד מהלגיטימיות שלהם. ובסופו של דבר, הם עלולים לגלות שזכו ביושר לחותמת "גנבים".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by