ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
הכל חינם 

הכל חינם

 
 
אורי רדלר, בלוג הקפיטליסט היומי

המהפכה מתרחשת לנגד עינינו: המוזיקה, הקולנוע והטלוויזיה הופכים ממוצרים בתשלום למוצרי חינם. האם זה טוב, ולמי? דעה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אילוסטרציה. לשעתק עד אינסוף (צילום: ASAP photos)
 אילוסטרציה. לשעתק עד אינסוף (צילום: ASAP photos)   
הכתובת היתה על הקיר מהרגע שבו ניתן היה להעביר מוזיקה וסרטי קולנוע לפורמט דיגיטלי, אותו ניתן לשעתק עד אינסוף בלי ירידה באיכות. המהפכה החלה בשווקים ובעולם השלישי. בעלי הבאסטות בשווקים ברחבי העולם שיכפלו תקליטורים, ממש כפי שעשו קודם עם קלטות וסרטי וידאו - אך הפעם ללא ירידה ממשית באיכות.

כבר לפני 10 שנים שלטה המוזיקה המועתקת הן בארצות העניות יותר וגם בשווקי המדינות המבוססות. אבל השינוי המשמעותי יותר הגיע עם האינטרנט, ובמיוחד עם התרחבות הגלישה בפס רחב. הודות לאלו זכה בן המעמד הבינוני הממוצע בגישה נוחה, מהירה, בטוחה ואנונימית לסחורה גנובה וכמו בוזזים במהומות - כולם התחילו לגנוב. מאוחר יותר, התרחבה הגניבה השיתופית גם לסרטים וסדרות טלוויזיה.

היום, ברור לכל מי שעיניו פקוחות כי הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה עומדים לעבור שינוי דרמטי. התעשיות הללו התבססו על עבודה משותפת של יזמים, מממנים ומתווכים. היזמים - קולנוענים או מוסיקאים - הציעו יצירות. המממנים - אולפנים או חברות הפקה - סיפקו את המימון. והמתווכים - מפיצים, בתי קולנוע, חנויות וכדומה - הביאו את המוצרים אל הציבור.
 

ללכת על בטוח

 
הירידה בחשיבות המתווכים ניכרת זה זמן רב; יש פחות חנויות דיסקים וספריות וידאו, ובתי הקולנוע בערים נסגרים לטובת ”קומפלקסים“ בקניונים הממוקמים בשולי העיר, שעלותם נמוכה יותר.

האינטרנט עומדת לחסל את המממן. שוק המוזיקה, ויותר מזה הקולנוע, מבוסס במידה רבה על יכולתן של חברות מממנות לממן הפקה יקרה יחסית ולשאת בעלויות הגבוהות של שיווק והפצה. השוק תנודתי ועתיר סיכונים ומשום כך, ככל שהסיכון גבוה יותר, קטנה הנכונות לקחת סיכונים. כשסרט עולה מיליון דולר, עושים ניסויים. כשהוא מטפס ל-60 מליון דולר - עושים את שרק 3.

כלכלית, ניתן לחזות כי ככל שהשוק ימשיך ויתכווץ והגניבה תתגבר, כך ייעלמו סרטי הקולנוע העצמאיים או הנסיוניים לטובת להיטי קופה שיגרפו סכום מערבי בתוך זמן קצר ככל האפשר, לפני שהסרט מגיע לאינטרנט.

השלב השני בהתפתחות, שתעשיית המוזיקה כבר נמצאת בעיצומו ושוק הקולנוע והטלוויזיה ניצב על סיפו - הוא ההתמוטטויות. חברות תקליטים מפסידות כספים. כמות התקליטורים הנמכרת מדי שנה יורדת באופן דרמטי. לפי נתוני RIAA, במחצית השניה של שנות ה-90, נמכרו כ-1.15 מיליארד יחידות (בעיקר תקליטורים). ב-2006 לעומת זאת, נמכרו 642.6 מיליון יחידות בלבד, והירידה ננמשכת.

אף אחת מחברות המוסיקה לא תעמוד בזה לאורך זמן. אולפני הקולנוע, שיציבותם מפוקפקת ממילא, עתידים לעמוד מול קשיים דומים וחמורים יותר בתוך כמה שנים.
 

לא מתמודדים

 שוק התוכנה מאפשר לנו ללמוד על האמת שמאחורי טיעונים פופולריים בזכות גניבת שירים, כמו זה הגורס שההעתקה פוגעת רק בתאגידים הגדולים או בחברות ההפקה המנצלות את היוצרים העניים. או שהמוצר יקר מדי לסטודנט/תפרן/גיימר (ולו היה זול - היו קונים). כל מפתח יודע שהטענות האלו הן קשקוש. גונבים כי אפשר, והיקף הגניבות נמצא ביחס ישר לפופולריות של תוכנה. אין קשר לחברה, גודלה או מחיר התוכנה. גונבים מבתי תוכנה קטנים, ממתכנתים עצמאיים ומכל מי שרק אפשר. גונבים כי אפשר. 
חברות המוזיקה ניסו להתמודד עם הבעיה במספר דרכים. הנסיונות לחסימה פיזית, באמצעות קידוד התקליטורים - נכשלו לחלוטין, בין השאר משום שהן מתגמלות את הגונבים ברשת ועונשות את קוני התקליטורים. נסיונות חסימה אחרים, כמו גם שיטות של הפחדה, אינם עולים יפה ומן הסתם לא יעלו יפה גם בעתיד. שיטה ’פיזית‘ אחרת, של מיסוי התקליטורים, גם היא לא תצלח. ראשית, היא עונשת את מכבדי החוק כדי לממן את נזקי העבריינים. שנית, וחשוב יותר, אם הכנסה זו תהפוך משמעותית, היא תשמש עידוד לאי הפקת מוזיקה, משום שהסובסידיה משולמת בלי קשר למוצר. אם ממילא מקבלים תשלום, מה הטעם בהפקת תקליטור חדש?

המודל המצליח ביותר הוא זה של מוזיקה דיגיטלית, בהורדה משירותים מקוונים כמו iTunes, אבל הצלחתם של אלו מפצה רק על חלק מהירידה.

דרך אחרת של התמודדות היא זו שנקטו בה חברות התוכנה, שכיצרניות מוצרים דיגיטליים מתמודדות עם בעיית העתקה בלתי חוקית כבר שנים רבות. דרך זו, לצערן של תעשיית המוזיקה והקולנוע, לחלוטין לא ישימה. חברות תוכנה מנסות לצמצם את היקף ההעתקה הבלתי חוקית באמצעות עדכונים תכופים, ווידוא מספרי רישוי דרך האינטרנט ועדכון תכוף של קודים פרוצים - פעולות המסתמכות על כך שהשימוש במוצר מגוון ומתמשך, מה שמאפשר להם לספק ערך מוסף לאורך זמן.

כאשר מדובר על תקליטור מוזיקה או סרט DVD - הצרכן קיבל את המוצר במלואו ואין לו צורך בקשר נוסף עם היצרן.
 
 

כמה יוצרים נולדו ברשת?

הסופרנוס. איפה הם ואיפה YouTube (צילום: יח"צ)
 הסופרנוס. איפה הם ואיפה YouTube (צילום: יח"צ)   
שינויים גדולים עומדים בפתח, חלקם כבר נמצאים בהול, ותעשיית המדיה עומדת להשתנות באופן דרמטי. לטענת רבים מחסידי שיתוף הקבצים, הרעש מהגג אינו של טייפון העומד לעשות שמות ביושבי הבית, אלא אות לגשמי ברכה. האינטרנט לא תחסל את היצירה, אלא תעצים ותשחרר אותה מכבלי חברות ההפקה והמפיצים.

יוצרים יוכלו ליצור באופן עצמאי, בלי הגבלות, ולהציע את פרי יצירתם לעולם כולו. במקום סינון של בעלי הון ונצלנים, נקבל את היוצרים בלי פער תיווך. הפוטנציאל הוא אינסופי. חבל שהעובדות אינן תומכות בהשערה זו.

מספר היוצרים שעלו מן האינטרנט קטן עד להדאיב, והסיכוי לשינוי קלוש (במוזיקה) עד אפסי (בקולנוע). מכירת סרטים ומוזיקה באינטרנט סובלת מאותם קשיים כמו בעולם האמיתי - כל מוצר פופולרי - יועתק. האפשרות האחרת היא פרסומות, אך היא נוטה לתגמל, כרגיל, את האמנים המוכרים, לא את האלמוניים.

כמה קולנוענים נולדו באינטרנט? כמה מוזיקאים נולדו באינטרנט? חשוב מזה, כמה מהם ממשיכים להתייחס לרשת כאל הערוץ היצירתי המרכזי מרגע שהצליחו "לפרוץ" אל מחוצה לה? מבט קצר אל הפירות שהניבה האינטרנט בתחום היצירתי יכול ללמד אותנו שגם בתחומים שנולדו או התפתחו באינטרנט, מצב היצירה אינו טוב יותר. לדוגמה, עשרות מליוני הבלוגים בעולם הניבו עשרות מליוני פובליציסטים הדנים במה שפורסם במקומות אחרים, אבל רק מספר זעיר מפיק דיווחים חדשותיים אמיתיים. היצירה הקולנועית העצמאית ב-YouTube ודומיו אפסית, וכאשר יש כזו, היא לרוב עלובה למדי.
 

העתיד משתקף בעבר

אילוסטרציה. נחזור לטלוויזיה של שנות החמישים (צילום: ASAP photos)
 אילוסטרציה. נחזור לטלוויזיה של שנות החמישים (צילום: ASAP photos)   
תמונת מצב עתידית מציאותית יותר של העתיד נוכל לקבל אם נציץ אל העבר. בישראל, לדוגמה, התקיים במשך עשרות שנים פלח שוק מוזיקלי שבו ההכנסות ממכירה מעולם לא הגיעו לכיסי המוזיקאים או המפיקים. בשוק זה, "מוזיקה מזרחית", נועדו הקלטות ואחר כך התקליטורים לקדם את ההופעות - המקום היחידי שבו למוזיקאי אין תחליף. היום, במובנים מסוימים, דגם השוק הזה כבר מיושם בכל תעשיית המוזיקה המקומית.

בעיה קשה יותר יש בתחום היצירה הטלוויזיונית והקולנועית. מעשית, אין שום דגם עסקי שבאמצעותו ניתן להפיק סרטי קולנוע או סדרות טלוויזיה באיכות סבירה בלי למכור את המוצר או פרסומות. נסו לדמיין מצב בו הכנסות החברות ממכרטיסים ו-DVD יורדות ב-50 אחוז. כמה מהן תשרודנה? כמה סרטים יופקו? ואם ניתן יהיה לראות סדרות טלוויזיה בלי לשלם דמי מנוי לכבלים או ללווין - כמה סדרות תופקנה? מי יפיק את "הסופרנוס" במקום HBO שפשטה את הרגל? בקיצור, מי ישלם על זה?

הפתרון הסביר ביותר מבחינת האולפנים הוא להציע מוצר בלתי ניתן להעתקה. אבל כל פעולה כזו תביס את עצמה, שכן החוויה תשלל גם מהקרנת DVD. עבור שוק הטלוויזיה הפתרון פשוט יותר: אם אין מי שישלם עבור "הסופרנוס" פשוט לא יהיו כאלו. צפו להרבה שידורי ספורט, שעשועונים נושאי פרסים, תחרויות, חדשות וכל דבר שאין טעם לשעתק, משום שתוקפו יפוג מיד בתום השידור. ככה עשו טלוויזיה בשנות ה-50. יש סיכוי לא רע שנחזור לשם בקרוב.
 
______________________________________________________
המאמר התפרסם לראשונה כפוסט בבלוג "הקפיטליסט היומי"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by