ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
לא קראנו לכם בהמות 

לא קראנו לכם בהמות

 
 
לייזה רוזנברג

לייזה רוזנברג, עולה ותיקה ובלוגרית שכותבת באנגלית, עונה לדנה פאר ולטוקבקיסטים שהציעו לה ולחבריה לעזוב את הארץ. תגובה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לאחרונה פורסמה בנענע מחשבים כתבה, שנשאה את הכותרת "כולנו בהמות". הכתבה, שהתיימרה לסקור את תופעת הבלוגים של דוברי האנגלית בבלוגספירה הישראלית, יצאה מנקודת הנחה לפיה אלו נוטים לספק לבלוגספירה העולמית מבט מוטה על הישראלים ועל והחיים בארץ. זאת, משום שהם אינם מייצגים את דמות הישראלי הממוצע.

הכתבת, דנה פאר (בת לאם אמריקנית), בחרה להתמקד דווקא בבלוגים של עולים חדשים יחסית, כגון Zabaj, What War Zone ו-Ari Lives in Israel. כל הפוסטים בהם התמקדה סבבו סביב אותו הנושא: השתוממותם של עולים חדשים בעקבות אינטרקאציות שלהם עם ילידי הארץ. פאר נקטה בנימת זלזול מסויימת כלפי הבלוגרים העולים בשל בחירתם להתמקד דווקא בנושאים אלו, וציינה כי:

"[..] התדמית הישראלית בבלוגספירה העולמית ניזונה כמעט אך ורק מנקודת מבטם של עולים ותיירים - שאפשר לומר עליהם הרבה מאד דברים, חוץ מדבר אחד - שהם מייצגים נאמנה את דמות הישראלי הממוצע. עזבו מייצגים, רובם לא מבינים אותה בכלל".
 
 
אחת הסוגיות אליהן מתייחסת פאר היא נטייתם של העולים החדשים ללגלג על המנהג הישראלי לאמץ מילים מאנגלית לתוך השפה העברית. בתכתובת שנערכה בינינו בעקבות פרסום הכתבה, ציינה פאר ש"כל הבלשנות המודרנית מתבססת על אימוץ תהליכים טבעיים בשפה לתוך הדקדוק הרשמי" - אמירה שעימה אני נוטה להסכים. יחד עם זאת, כמי ששפת אמה היא אנגלית, עלי להודות שלפעמים אכן מצחיק לשמוע דוברי עברית משרבבים מילים באנגלית לתוך המשפטים שלהם.

הצחוק הזה אינו מונע מזלזול בדובר, אלא בתופעה. כך למשל, אני משועשעת בדיוק באותה המידה כשאמריקנים עושים שימוש במילה "חוצפה" במבטא אמריקני לחלוטין (או בכל מילה אחרת שאומצה לשפה האנגלית מתוך כל שפה אחרת). כלומר, ה"לגלוג" אינו ייחודי לאמריקנים שעושים צחוק מישראלים.

האינטרנט משנה את הכללים

במייל שכתבה לי, ציינה פאר שאכן, אולי מן הראוי היה לציין בראש הכתבה שמדובר בכתבה צינית והומוריסטית, שאינה מתיימרת לספק סקירה יסודית ומעמיקה של הסצנה. אכן, אחת ה"מלכודות" השכיחות ביותר הטמונות כיום בדרכם של כותבים היא החשיפה רחבת המימדים שהאינטרנט מאפשרת.

באופן זה הכותב מאבד את השליטה על היצירה שלו. כותבים אינם יכולים עוד לתרץ שכיוונו ל"קהל יעד מסויים", ומחובתם לקחת בחשבון שמילותיהם יכולות להגיע בסופו של דבר לקורא שיעוות את כוונתם המקורית וישתמש במה שכתבו לצרכיו.

דוגמה מצויינת לכך היא הסופר הנורווגי ג'וסטיין גארדר, שפירסם בקיץ שעבר מאמר אודות ישראל והיהדות בעיתון נורווגי. הכתבה, שכוונה אך ורק לקהל יעד נורווגי, תורגמה למגוון שפות אחרות, וגארדר נתקף בהלם נוכח הגינוי הבינלאומי לו זכה לאחר שקוראים מרחבי העולם תפסו את המאמר שלו כאנטישמי למדי. זאת, חרף העובדה שגארדר חזר וטען שלא זו היתה כוונתו, ושדבריו הוצאו מהקשרם.
 
בדומה לכך, נראה שפאר לא לקחה בחשבון שעולים שיקראו את הכתבה שלה לא יפרשו אותה ככתבה "צינית והומוריסטית", אלא כמתקפה אישית עליהם. בשיחתנו הדגישה פאר שהקפידה "להביא את שני הצדדים, ולעקוץ את העולים ואת הצברים בערך באותה המידה". אך כפי שבדרן יכול לעקוץ את הקבוצה אליה הוא משתייך מבלי שאיש ירים גבה - הרי שיהיה חשוף לביקורת במידה ויבחר ללגלג על בני קבוצות אחרות.

לפיכך, לא מפליא שעולים שנחשפו לכתבה של פאר הוטרדו ממנה, שכן הכותבת אינה "אחת משלהם". אישוש לדבריי ניתן למצוא בתגובות המרובות לכתבה, מהן משתקף בבירור כי קהל היעד הישראלי אכן מצא אותה משעשעת למדי (בהקשר זה יש לציין שחלק מהתגובות היו מטרידות בחריפותן כלפי העולים, וגרמו לי להאמין שגם חלק מהישראלים שקראו את הכתבה חשבו שהיא רצינית). בכל מקרה, נראה שנימת ההומור והשעשוע שמלווה את הכתבה נוטה ללכת לאיבוד במעבר הבין תרבותי.
 
 
Anglosaxy. החיים בארץ הקודש (צילומסך)
 Anglosaxy. החיים בארץ הקודש (צילומסך)   
מצד אחד, צודקת פאר במסקנתה שהבלוגים של האזרחים החדשים האלה מתמקדים בעיקר בחוויות ובחיי היומיום של העולים החיים בארץ. התופעה הזו, כמובן, אינה ייחודית והיא לגיטימית לחלוטין. כמובן שאנחנו, עולים שבחרו להפוך את ישראל לביתם, חייבים להיות יותר פתוחים ומקבלים כלפי הניואנסים של התרבות הישראלית המקומית. פאר מציינת לדוגמה פוסט של עולים שעושים צחוק מיכולתם העלובה של ישראלים-צברים לבטא כהלכה את המילה "מסצ'וסטס".

אולם חייבת האמת להיאמר, כל עוד לא הצלחת לבטא כמו שצריך כל מילה עברית באשר היא שמכילה את האות ר'- אתה בהחלט לא נמצא בעמדה שמאפשרת לך לבקר את יכולות המבטא של הילידים המקומיים (אלא אם כן הדוגמה האישית שלך היא ח"כ מיכאל איתן).

מלבישים פנים הומאניות ל"מפלצת"

אבל נעזוב לרגע את ההומור בצד ונחזור להיות רציניים: פאר עושה עוול לקוראיה כשהיא מגבילה את הכתבה לבלוגים המסויימים האלה, ובוחרת להתעלם מהעולם העשיר והמגוון של הבלוגספירה דוברת האנגלית בארץ. מדובר בקבוצה גדולה והטרוגנית של כותבים שמכסים מגוון רחב להפליא של נושאים: פוליטיקה, אקטואליה, תרבות מקומית, משפחה ועוד.

הפינה שלנו בבלוגספירה כוללת עולים חדשים וותיקים, דתיים וחילוניים. יש לנו בלוגרים שגרים בשטחים, ובלוגרים שמתגוררים ברחוב שינקין בת"א. לומר שהמעורבות שלנו בפוליטיקה הישראלית קטנה, שקולת ערך לאמירה שבקיץ האחרון התרחשה "תקרית קטנה" על גבול הלבנון.

בין השאר נזכיר את הבלוגרית-עיתונאית הקנדית ליסה גולדמן, שהבלוג שלה, On the Face, זכה במלחמת לבנון השניה לתשומת לב עולמית וזיכה אותה בפרס ה-"Best Non-Muslim Blog" בתחרות של הבלוגוספירה האיסלמית; את הבלוג "Anglosaxy" של בריטי לא-יהודי שכותב על החיים בארץ הקודש מנקודת מבטו; את ברט דה-ברואין, בלוגר יליד הולנד שכותב את Dutchblog Israel באנגלית ובהולנדית, ומתמקד בפוליטיקה ובאקטואליה; את "חיי שרה", בלוג שנכתב על ידי עיתונאית אמריקנית שמלמדת בירושלים; וכן את האמן הגולה האוסטרלי Nominally Challenged, שכותב את הבלוג A Whiff of the Med. ואלו רק דוגמאות מהמבחר הקיים.
 
אילוסטרציה. התגייסנו להגן על ישראל בעולם (צילום: רויטרס)
 אילוסטרציה. התגייסנו להגן על ישראל בעולם (צילום: רויטרס)   
כל הבלוגרים האלה, שכותבים את הבלוגים שלהם בארץ במגוון שפות זרות - הם הפנים האמיתיים שמייצגים את ישראל בפני העולם. אנחנו, הבלוגרים דוברי האנגלית, דואגים להלביש פנים הומאניות על גבי "המפלצת" הידועה בעולם כישראל; ועושים זאת יום יום. אנחנו הכותבים שהתגייסו למשימה החשובה הזאת גם במהלך מלחמת לבנון השניה, בתקופה בה אנשים מכל רחבי העולם ניסו להבין את הקונפליקט.

יש לציין שהבלוגספירות בארץ, העברית והאנגלית (ובהקשר זה גם הרוסית והערבית) משרתות מטרות שונות מאד. בעוד שזו העברית מיועדת בעיקר ל"צריכה מקומית", הרי שהבלוגרים הישראלים שכותבים באנגלית (או בשפות זרות אחרות) מנסים לכוון לקהלי יעד ממדינות זרות. הם רואים בעצמם "דוברים" ו"מסבירים" של ישראל בפני שאר העולם.

עלו מרצון ולא מכורח

בעקבות הכתבה ושלל התגובות להן זכתה, דומה שהן פאר והן קוראיה הצברים מאמינים שלעולים אסור לבקר את המדינה בה בחרו להתגורר. השורה התחתונה של רבות מהתגובות היתה שאם העולים לא מרוצים מישראל, הם יכולים לארוז את המזוודות ולחזור למדינות מהן באו. למותר לציין שאם כל מי שגר כיום בישראל היה מתבקש לעזוב במידה והוא לא מרוצה ממשהו שקורה פה, יש להניח שתוך זמן קצר היתה המדינה ריקה מתושבים (אולי חוץ מאהוד אולמרט, שדומה כי הוא חי בעולם פרטי משלו, שבו הכל מושלם וכולם אוהבים אותו).

העולים לישראל, לפחות אלו שהגיעו מארצות העולם המערבי, עלו לישראל מרצון, לא מתוך כורח. אך אין משמעותה של עובדה זו שהחיים פה מושלמים. אני מתגוררת בישראל כבר 16 שנים. האם אני חושבת שחיי היומיום בארה"ב קלים מחיי היומיום בארץ? כן. האם יש לי תלונות על חלק מהדברים שקורים פה? כמובן. האם אני מתכננת לעזוב? לא.

ישראל היא הבית שלי, בדיוק כמו שהיא הבית של כל אותם עולים חדשים אחרים, אלו שדומה שהישראלים הצברים כל כך מעוניינים להיפטר מהם ולשלוח אותם הרחק מכאן.
 
_______________________________________________________
לייזה רוזנברג כותבת את הבלוג Something Something.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by