ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
פּרינטֶרנֶט 

פּרינטֶרנֶט

 
 
תומר ליכטש

בכנס "אינטרנט דפוס קהילה" שנערך היום בת"א דיברו מו"לים, סופרים ואנשי רוח שמבינים שהאינטרנט הוא האמת. דן גילמור, דב אלפון ופרופ' שיזף רפאלי רואים את העתיד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מילה היא מילה היא מילה. אילוסטרציה (צילום: ASAP photos)
 מילה היא מילה היא מילה. אילוסטרציה (צילום: ASAP photos)   
פעם השתתקתי ולא ידעתי מאיפה להתחיל להשיב למו"ל ותיק שאמר לי: "כולם אומרים 'האינטרנט, האינטרנט', אבל כולם אינם אלא מומחים לעת מצוא. האמת", הוא הוסיף, "שאין הבדל בין פרינט לאינטרנט". זו היתה האמת שלו.

אבל האמת היא שאנשים רבים, בהם מו"לים ותיקים, מסתכלים על האינטרנט מהצד ואומרים: אלוהים, זורם פה כסף. ובתור אנשי העסקים שהם, חשוב להם לקחת נתח. את הנתח "שלהם". ואת זה אפשר להבין. אבל יש משהו אצל אנשי פרינט ותיקים שמשכנע אותם, ממש משכנע אותם, שמלה זו מלה זו מלה, ושאין בעצם שום הבדל בין אווירת דפוס לעולם המקוון.

חבל שאיש מאלו, המשוכנעים בצדקת דרכם המודפסת, לא נכח באולם ההרצאות בכנס "אינטרנט דפוס קהילה", שהתקיים השבוע (שני) במלון דן בת"א. את הכנס ארגנו מרכז בורדה (Burda), המרכז לטכנולוגיה חינוכית והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה.

המטרה המוצהרת של הכנס היתה עיסוק בשאלות "הנוגעות לקהילה המקוונת כמודל עסקי". במלים אחרות: אינטרנט, כן, אבל איך עושים מזה כסף. בפועל, השאלות שעלו בכנס היו חשובות יותר, ונגעו בנקודה מאוד מפוספסת במחשבה הפופולרית - כמו גם העסקית - בישראל: התיאוריה של העולם המקוון. למרות שמפה ומשם עלו שאלות (והצעות מעניינות) על מודלים עסקיים כאלה ואחרים, עיקר ההרצאות היה העיסוק בהבנת הרשת: מאין היא באה, לאן היא הולכת, מה מתקתק שם בפנים ומה כל זה אומר על עולם הדפוס.

למרות מגוון ההרצאות והנושאים, אסקר כאן שלושה מוקדים מרכזיים, שלא בלבד שעוררו עניין גדול בכנס עצמו, אלא שהם רלוונטיים (מאוד) לקהל הרחב: המו"ל דב אלפון שהספיד את הווב 2.0, העיתונאי-בלוגר דן גילמור שמקדם מו"לות מסוג חדש, וקבוצת תיאורטיקני הרשת החיפאים שמובילים מחקר מקוון מפוכח ומרתק.
 

לקצץ את 2.0 הכנפיים

דב אלפון. מפוצץ בועות (צילום: קובי קואנקס)
 דב אלפון. מפוצץ בועות (צילום: קובי קואנקס)   
"כשאין לך הרבה ריבה, אתה מורח אותה יותר על הלחם", ציטט המו"ל (קפטן אינטרנט לשעבר) דב אלפון, את הסופר ויקטור הוגו, ופתח בהספד לווב 2.0, בהרצאה שכותרתה "כרוניקה של מוות ידוע מראש". השאלה שמעסיקה את אלפון גדולה יותר משאלת הדפוס מול הרשת. זו שאלה של איש תוכן אחראי: מהו התוכן הראוי? האם ההבטחה הגדולה של הרשת, אותו תוכן גולשים מהולל, מקיימת את עצמה?

התשובה של אלפון שלילית ונחרצת. הוא הדגים כיצד אווירת ה-2.0 אינה אלא מתן שמות חדשים לתופעות רשת שהיו קיימות לפני ההכרזה על רשת חדשה. ה-2.0, הוא אומר, היא "המיתוג המבריק ביותר של השנים האחרונות". מיתוג שהצליח לשכנע אנשים שבאמת "יש אינטרנט ישן ואינטרנט חדש", והרבה יותר משתלם להיות בחדש. כי הישן ישן. והחדש, מטבעו, חדש.

אלפון הראה כיצד תיאוריות כלכליות כמו "הזנב הארוך" נכונות, אבל לא למו"לים, ולמעשה, לא עבור כל מי שאינו amazon.com. בתוך 15 דקות קיצץ אלפון את 2.0 הכנפיים של הרשת. הוא הפריך מיתוס אחר מיתוס, הציג את ה-2.0 בתור תופעה בועתית, חולפת, ריקה, צבעונית ורעשנית. "וודסטוק", אמר. וודסטוק של הרשת. שארית ריבה על הרבה מאוד לחם.

לקדם את המין האנושי

אבל אלפון מביט על הרשת עם אצבע על הדופק. לא מבחוץ, אלא מבפנים. הפרכת ה-2.0 שהציג לא נבעה מתוך פחדים-מו"ליים שכיחים, אלא מתוך הבנה של הצעד המקוון הבא, צעד שהוא מכנה The Tangible Web. בתרגום חופשי: רשת אנושית-תרבותית. רשת שניתנת לעיכול, שמהווה מקור של ידע אמיתי, ראוי, אחראי. רשת שלא בוגדת בתפקיד ה-Fun הבסיסי של עצמה, אבל בה בעת אומרת ברצינות: אני כאן כדי לקדם את המין האנושי.

זוהי רשת שלא מסתפקת בתכני גולשים (מעולים ככל שיהיו) ב-YouTube, אלא מציעה את Joost.com, שבימים אלה קונה זכויות על תכני וידאו בלמעלה משני מיליארד דולר. Joost, אומר אלפון, תהווה חלופת תוכן מהותית עבור המשתמש הביתי. "ביוני 2009 יהיו לנו 5,000 ערוצי שידור, לבחירתנו", הוא צופה. את הערוצים האלה "עושים מקצועני טלוויזיה. אנשים שסמכותם התרבותית (ההדגשה שלי - ת.ל.) הוכחה בעבר. אנשים שיודעים מה זה MTV ומכירים את סקורסזה".

תלו לרגע את עיניכם במלים "סמכות תרבותית", מלים המנוגדות כל כך לתרבות ה-2.0. הרעיון הזה הוא הוא גרעין ה-Tangible Web. הרשת האנושית-תרבותית. מידע חופשי יותר, תוך שיקום הסמכות התרבותית.

הרשת הזו לא תשתלב בעולם הטלוויזיה, אלא תבלע את הטלוויזיה. זו רשת שלא תאיים על הדפוס, אלא תיקח אותו שלב אחד קדימה. הרשת האנושית היא רשת שבה המיתוס "אף אחד לא ישלם על מוזיקה באינטרנט" הוא רק מיתוס. אבל האמת הפוכה, והנתונים - שמראים שאפל מכרה למעלה משני מיליארד שירים בשנה האחרונה - מהנהנים בחיוב כלפי הרעיון הזה.

למרות התופעות החיוביות שהוליד ה-2.0 (רשתות חברתיות, חופש מידע, מיזוג הרשת בחיי היומיום), ה-2.0 כתופעה מרכזית בעולם המקוון - יחלוף. "החברות שמתארגנות ככה מול עינינו", קבע אלפון, "יאפשרו לנו אינטרנט יותר אמין, יותר מעניין, יותר סמכותי". זוהי הרשת האנושית, שאינה מציעה ענני תגים בתור אמצעי סיווג וברירה, אלא אפשרויות תוכן חדשות ואחראיות יותר.
 

אורך נשימה בעידן הממוחשב

 
אחד מאורחי הכנס היה העיתונאי דן גילמור, מחבר הספר We The Media. גילמור שעוסק בעיתונות מזה 30 שנה ("וגאה בזה", לפי הבלוג שלו) בא כדי לספר על התהליך הארוך שבסופו ראה ספרו אור. "כשהגעתי לעמק הסיליקון ב-1994 לעבוד במשרת כתב, הבנתי דבר אחד: הקוראים שלי מבינים הרבה יותר ממני". מתוך ההבנה הזו נולדה הבנה גדולה יותר. "הם לא רק הקוראים שלי, הם המקורות שלי", מעיד גילמור.

מתוך ההבנה הזו, גילמור מקדם את הרעיון של "דיווח אזרחי" (Citizen Journalism). אנו מכירים בלוגרים שכותבים על חדשות, אבל גילמור רואה חשיבות עליונה יותר בדיווח. דיווח אזרחי הוא דיווח אחראי. שלם. מלא. דיווח שמודע לעצמו. דיווח שלא בא להוסיף תוכן לבלוג, אלא בא להעמיד מציאות מול עיני קוראים, יהיו אשר יהיו. "לא מעט אזרחים נמצאים במקום שבו אין אף עיתונאי. צילומים סלולרים מהרכבת התחתית המופצצת של לונדון, למשל. זה הישג עיתונאי שרק אזרח הצליח להשיג", אמר גילמור בראיון לנענע מחשבים.

לדבריו, "בתוך שנים ספורות כמעט כולם יסתובבו ברחוב עם ציוד הקלטה משוכלל. כך שברגע שיהיה איזשהו אירוע חדשותי נוכל לתעד אותו. הסיכוי שאדם 'לא מקצועי' יעשה זאת גדול בהרבה מהסיכוי שאיש מקצוע יעשה זאת". לצד זאת, בנסיון להצביע על ההבדל בין מהות הדיווח העיתונאי המקצועי ובין הדיווח האזרחי, גילמור מתערפל: "הקו המפריד בין השניים איננו קו חד. אזרחים מתעדים חדשות, אבל דיווח אזרחי יכול להתרחש גם אם כלי התקשורת יכניסו את האזרחים-קוראים לתוך דפי העיתון".
 
 

ספר מפה לאוזן

דן גילמור. ספר הוא שיחה (צילום: קובי קואנקס)
 דן גילמור. ספר הוא שיחה (צילום: קובי קואנקס)   
אבל הרצאתו של גילמור - "הספר כשיחה" - עסקה בנושא אחר, המשיק ומעסיק אותו בחייו: זכויות יוצרים אלטרנטיביות (Creative Commons), שיתוף גולשים בתהליך כתיבת ספר, ובפרט שיתוף קוראיו בכתיבת ספרו. גילמור מספר: "העליתי לרשת פרקים, רשימות וכדומה וקיבלתי זרם עצום של הערות גולשים". את ההערות האלה (בהן אחת ממו"ל ניו יורקי שממש שלח הערות עריכה רציניות) גילמור הפנים, עיכל ויישם על הטקסט. התוצאה הסופית, אמר, "היא ספר טוב יותר".

"זהו איננו אפקט 'טום סוייר'", מעלה גילמור את ביקורת הנגד המתבקשת. "איש לא מסייד עבורי את הגדר. אני עשיתי את זה. אני עשיתי את העבודה. אבל אנשים היו נדיבים עם הזמן שלהם, ועם הרעיונות שלהם. טוב ככל שזה היה, שם לא נגמר הסיפור".

אפקט נוסף שיצרה הכתיבה והעריכה המשותפת של הספר, הוא מספר, היה אפקט הפצת השמועה על הספר מפה לאוזן. למרות ביקורת אחת על הספר (וגם היא, מתנצל גילמור, "בעיתון שבו אני עובד"), הספר מוכֵר. לרגע, נראה שהספר מוכר כנגד כל הסיכויים. הוא מופץ ברשת ברשיון CC, הכתיבה והעריכה שלו נעשו עם הקוראים הטבעיים שלו (באתר המחבר), לכאורה, אין סיבה לקנות. אבל CC, אומר גילמור "עוזר להפצת הידע".

ספר, הוא ממליץ, צריך להיות מלווה בבלוג. באתר כלשהו. אי אפשר לפרסם ספר ולהפסיק שם. לצפות שהמידע הזה יעבור הלאה. ספר הוא שיחה. והסופר הוא חלק מהשיחה. הוא לא מנהל השיחה, הוא משתתף מאוד פעיל.

"הכותב חייב שיהיה לו אכפת. באמת אכפת", אומר גילמור. מספיק אכפת כדי לא להתעלם מהספר, מהאווירה שהוא יוצר אחרי פרסומו. גם המו"ל חייב להיות ער לזירת ההפצה החדשה הזו ברשת. מו"ל צריך לספק לכותביו אמצעים: אינטרנט, בלוג, זמן. משאבים שנועדו לא רק "לקדם" את הספר, אלא לתת לו את החיים שמגיעים לו. זהו אורך נשימה בעידן הממוחשב.
 

הדיווחים על מות הספר היו מוקדמים מדי

האייקון שנחרת אצל קהל הכנס, וריכז את רוח קבוצת התיאורטיקנים של המרכז לחבר חברת המידע באוניברסיטת חיפה, היה פרופ' שיזף רפאלי, שהכריז: "באתי כדי לאתגר את המושג 'ספר'".

ביריית הפתיחה מפריך רפאלי את מושג המחשב האישי. "זה לא מחשב כי הוא לא משמש לחישוב, והוא לא אישי, אלא משמש לחוויה קבוצתית". וכעת, כשהקרקע מוכנה - המתקפה על הדפוס: "אעליב את הספר", אמר רפאלי. "אם המחשב לא אישי, מהו הספר? אחת הסיבות לדעיכת הספר והחלפתו באמצעי אחר, היא הרבה פחות הטכנולוגיה, אלא העובדה שהספר מכלה את היתרון שלו לאורך זמן בשל היותו כלי אישי מדי. כשם שהמחשב לא היה מצליח אם היה אישי, כך הספר לא יצליח אם יהיה אישי. הספר האישי יוחלף במשהו אחר".

פרופ' רפאלי מרגיע: אין פה עניין של "מדיום המגרש מדיום". כשם שהקולנוע לא גירש את התיאטרון, כשם שהוידאו לא רצח את הרדיו, כשם שהעט הכדורי לא הרג את העיפרון, כך האינטרנט לא תרצח את הספר. אבל היא תעשה בדיוק את מה שהקולנוע - או כל מדיום חדש - עשה לתיאטרון: תגרום לספר להגדיר את עצמו מחדש. "יקרה לספר מה שקרה למגילה", אומר רפאלי. "גם היא לא נעלמה, אבל כבר אינה ממלאת תפקידים פוליטיים חברתיים מרכזיים. היא אולי קדושה, אבל לא פופולרית".

ההצצה אל המחקר שנערך בחיפה בתחומים כמו פוליטיקה, כלכלה, חברה וכיוצא באלה תחומים אקדמיים אחרים, היתה הצצה מרתקת. נראה שמה שקורה שם לא רק משיק למערך התיאוריה הבינלאומי בחקר העולם המקוון, אלא מוסיף לו נדבך חשוב.
 

הגיעה השעה

לכל מאן דבעי בעולם המו"לות הישראלי: פספסתם. היתה לכם הזדמנות מעולה להיכנס לעניינים. להבין מה בעצם קורה. לא רק להכיר מודלים כלכליים, אלא אולי לקבל טיפ אחד או שניים בעניין תוכן במאה ה-21. אבל אתם בשלכם. בגליונות הנייר. האינטרנט הוא עדיין "תופעה" מבחינתכם. בעוד כמה שנים תקימו "בלוג" להוצאה. אתם מפגרים בזמן, וחבל שלא התעוררתם. צלצול השעון של הכנס הזה, בכל אופן, לא רק עורר. הוא גם הודיע: הגיעה השעה.
 
_________________________________________________________
כנס הבלוגרים הבינלאומי הראשון - חיים ברשת? מנהלים בלוג? בואו להשתתף בכנס הבלוגרים הבינלאומי, הבלוגפרנס, שמתקיים ב- 1-2 ביולי בהרצליה. באירוע יתארחו בלוגרים מהארץ ומהעולם, ביניהם אום מאליק, צוות Ask a Ninja והווידאו בלוגרים שמאחורי Rocketboom, שיעבירו סדנאות בנושאים שונים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by