ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
תרבות הפוסט 

תרבות הפוסט

 
 
עמיחי שלו

האם בעידן שבו צורכים את התרבות בחתיכות ומתייחסים לבלוגרים כאל אינטלקטואלים יש מקום ליצירות שמחייבות תשומת לב רבה יותר מסרטון ב-YouTube?

 
 
 
 
 
 
 
 
 

1.

האם הבלוגרים הם למעשה האינטלקטואלים החדשים של החברה האנושית? האם ניתן לראות קו אבולוציוני ישיר, אם כי לפעמים מתעתע, בין אריסטו, מרסל רייך רניצקי ושושנה פורבס? על השאלה הזו כנראה שלא ניתן להשיב בצורה חד משמעית. אינטלקטואלים מן הסתם גם נמדדים בהשפעה שלהם. מבחינת נגישות, בלוגרים הם הנגישים ביותר. פרופסור המצחצח את חניכיו במגדל השן האקדמי, ושוקד על מחקר אודות תנועות קיקיוניות בפרו בין השנים 1920 - 1926 (נשבע לכם שהייתי נוכח בקורס כזה), מן הסתם לנצח ידבר לחבורה של מתי מעט, גם אלו בעלי המחקרים הפחות אזוטריים. היום, אם אתה רוצה להשפיע, אז אתה בלוגר, רק אחר כך אינטלקטואל. קודם זו המדיה, אחר כך הערך עצמו. תשאלו את טים אוריילי.
 

2.

 
אם אנחנו רוצים הוכחה לתיאוריה הזו, הרי שאוריילי הוא בדיוק מה שהיינו צריכים. האיש שטבע את המונח Web 2.0, ואחר כך הציע לכתוב קוד אתי לבלוגרים, במקביל להיותו איש עסקים הייטקיסטי למהדרין, הפך באמצעות הבלוג שלו להיות מעין "אינטלקטואל מקוון" אולטימטיבי. פוסט אחד שהוא מעלה משפיע הרבה יותר מכל מחקר אקדמי או מאמר פובליציסטי בגרדיאן. גם ברוס סטרלינג, סופר סייברפאנק שפרח בשנות ה-90 וחבר רוחני של וויליאם גיבסון, מצא לו במה ראויה במגזין Wired. מיותר לציין שהבלוגים של שניהם קידמו את הקריירות שלהם בצורה אותה לא יכלו לדמיין. ואולי כן.
 

3.

אריסטו. מקביל לבלוגרים (צילום: וויקימדיה)
 אריסטו. מקביל לבלוגרים (צילום: וויקימדיה)   
האינטלקטואלים הישנים יטענו כנראה שפוסט הוא תצורה שטחית, אנרכיסטית ונטולת כללים (בטח לא אקדמיים, בקושי עיתונאיים), אין לה שום אינדיקציה, שום זירה מוכחת בה היא פועלת. והאמת, שחלקם הגדול של הבלוגרים בקושי יכול לנסח משפט אחד שלם בלי שגיאות. יש בטענותיהם מידה מסוימת של צדק. באקדמיה או בעיתונות, כשאתה רוצה לבסס איזושהי טענה או תמה, יש חוקים מסוימים, קפדניים יותר או פחות, כמו גיבוי בעובדות או אפילו לוגיסטיקה כתיבתית. אתה חייב לעמוד בכללי סף מינימליים. בלוגרים לא חייבים כלום לאף אחד, אולי חוץ מלגולשים שלהם.

4.

אוריילי ניסה באחרונה להצדיק את המציאות הזו, מציאות תרבותית של "נתחים קטנים" כפי שהוא קרא לה. לטענתו, אנחנו צורכים היום יותר ויותר תרבות בחתיכות: יותר סרטונים מ-YouTube מאשר סרטים עלילתיים באורך מלא; יותר פוסטים מאשר כתבות עומק מגזיניות; יותר קבצי MP3 מאשר אלבומי קונספט. הוא לא שופט זאת במונחים של טוב או רע. המדיה מכתיבה את הכללים - קודם זו המדיה, אחר כך התוכן. נכון, המהפכה עדיין לא הושלמה. אנשים קונים ספרים (חלקם אפילו קוראים אותם) ועושים את אותם הדברים שעשו תמיד, אבל סביר להניח שהצעירים כבר עושים פחות וכן הלאה. סדק נפער בהווה, רק בעתיד הוא יהפוך לשבר. לא סתם מנחם פרי מתבכיין. מה שקורה היום בחוג לספרות, יקרו עוד דור אחד בתחומים נוספים.
 
 

5.

כהרגלו, עורר אוריילי מהומה זוטא ברשת. ניקולאס קאר, עוד אינטלקטואל אינטרנט בהתהוות, הגיב בפוסט בעל הכותרת השנונה: "Honey, I Shrunk the Culture". הוא עדיין לא נשמע פתטי, ולא נובח על כלבים שבוכים לנוכח שיירה שעברה מזמן, אבל הוא קרוב. קאר טוען כי אי אפשר לכווץ את התרבות בתוך קובץ ZIP, ומסכים שהתרבות הנוכחית מעודדת את הנתחים הקצרים ולא מותירה מספיק מקום ליצירות גדולות, משום שהיא פשוט לא בנויה לכך. "המדיה החדשה לא רק הופכת את התרבות לקטנה יותר, אלא גם אותנו לקטנים יותר", כתב. גם אנחנו, מתברר, נתחים קטנים.
 

6.

אז האם מיזמים כמו פרויקט גוטנברג בעיקר נועדו בעיקר בכדי למרק את המצפון האנושי שלנו? הרי גם גוגל נכנסה לקטע של מאגרי מידע ספרותיים, מעין שימור הקלאסיקות, אבל ענקית התוכנה היא לא דוגמה, אותה תמצאו בכל מקום. כיום יש לכך צרכנים, אבל האם בני נוער, סוג של וידג'טים קיומיים, ינברו בארכיון כדי לקרוא את מובי דיק, כשהם בכלל לא צריכים את זה לבגרות? עבור רובם, אפילו תקציר של "החטא ועונשו" נראה כמו מגילה. אין כאן עניין שיפוטי. הדור של היום לא פחות מוכשר מקודמיו, אלא שעל פי רוב, הוא פשוט מנתב ומנותב למקומות אחרים לגמרי.

7.

בכל מקרה, סביר להניח שכולם צודקים במידה מסוימת. בהחלט ייתכן כי בעתיד הלא רחוק תלמידים לא יצטרכו לקרוא את תיאוריית הצרכים של מאסלו, אלא למשל, רחמנא ליצלן, פוסט של סטרלינג. זה הכל עניין של סדרי חשיבות; אם מי שעומד בראש אג'נדה חינוכית יחליט כי יצירות גדולות הן נכס חשוב, הוא ימצא דרך לשלב אותן במרחב. הוא אולי יצטרך לשנות קצת ניואנסים, למתוח קצת גבולות, לעגל קצוות, להתאים את עצמו לרוח הזמן (אולי אלו חלק מהפתרונות עבור מנחם פרי) - אבל רק אצלו נמצא הכוח למנוע מהן להיעלם, לא באיזה ארכיון מעיק ומורט עצבים של גוגל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by