ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
לוֹל: פקאצות עם נשק 

לוֹל: פקאצות עם נשק

 
 
תומר ליכטש

דמיינו את בעל הטור הזה עושה מילואים. בג'וליס. עכשיו תשכחו כל מה שהיה לכם בראש ובואו לגלות את פרצופו האמיתי של צה"ל. ליכטש לוחם

 
 
 
 
 
 
 
 
 

ג'וליס

בשבוע האחרון עשיתי יום מילואים. ג'וליס. איזור לא ממופה בין אשקלון לקרית מלאכי, לשאלתכם. קצת מזכיר את האי ב"אבודים". בעיקר הענן השחור שמתעופף שם בכל מקום ומחולל שמות. הם קוראים לו "רס"ר". הכל נשמע פחות טוב בעברית.

חיילי הפקאץ

איכשהו המצב התודעתי בצבא שונה. אומרים שאיך שעולים על מדים נעשים עייפים, חרמנים ורעבים. אפשר להבין את זה. עניין פבלובי וכו'. האמת שהיה לי איזה פבלוב אחד במחלקה. משוגע לגמרי. אדם נוראי. אבל מי שאומר את זה, כלומר מי שאומר שהמדים עושים ממך עייף, חרמן ורעב, הם לרוב חיילים עייפים, חרמנים ורעבים, שבמקרה לבושים מדים. האמת שהיא שהמצב התודעתי משתנה, זה כן, אבל את המצב התודעתי הצבאי אפשר לתאר במלה אובייקטיבית יותר; במלה "פקאצה". כן, חיילים הם פקאצות.

מי זו זו

משהו איום קורה לבנאדם בצבא. אנחנו חייבים לאכול בביסים גדולים, לצעוק "מי זו זו" לנערות בנות 18.5 (פקאצות בזכות עצמן), ולגרד בביצים בשעה שאנחנו אומרים ברצף שמות של מכוניות. הדיבור שלנו מקבל חיתוך גס, התנועות שלנו הופכות להיות מרושלות וקבועות (ידיים בתוך החגורה, למשל), והגישה הכללית שלנו לזולת מזכירה, המממ, כן - חייל שעומד במחסום.
 

פאוארפוינט

 
בכל אופן, יום המילואים הזה היה בזבוז אטומי. השחתה של זמן. הטובים שבטוקבקים אמרו זאת: "שחיטוּת". באתי בבוקר, אכלתי צוהריים בערב הלכתי. בדרך ראיתי מצגת פאוארפוינט, שהזכירה לי שהחיזבאללה מנקנקים אותנו, ושכדאי שאזהר, ושבכלל עדיף שלא אתקל באיש חיזבאללה, שבמקרה יהיה, נגיד, חמוש. סיכום ביניים: נסעתי עד לאי הלא ממופה בג'וליס, התיישבתי בחדר ממוזג עם מחשבים אישיים בצבע שחור (כנראה להסוואה), וגללתי עם העכבר את המצגת (האיומה), בשעה שתהיתי מה בעצם קרה לסאונד. משהו באמת קרה לסאונד, אבל זה לא העניין.

המחשב שלהם

זה העניין: בתוך ארבע דקות נגמרה המצגת, ורציתי להרוג מישהו. לא איש חיזבאללה; דווקא מישהו מאגף כוח אדם של צה"ל. סגרתי את פאוארפוינט, ואז נגלה לעיני - כמו אקסקליבר בשעתה - האייקון של "המחשב שלי". הקלקתי.

בלי קוד. פתוח.

עיני נקרעו מול התיקיות האינסופיות של הרשת המקומית בג'וליס. מרהיב. עשרות, אולי מאות תיקיות בלי טיפה של אבטחה. הכל פתוח לכל מאן דבעי. ובתור מאן שבדיוק היה קצת דבעי, הקלקתי את דרכי דרך הסתעפויות הרשת. ואלה דברי ימי אותו יום במדבר הלא ממופה, מחדר המחשבים, שהוכיח לי סופית וחד משמעית שחיילים אינם אלא פקאצות עם נשק. עם כרטיסיות אגד. וכתמי זיעה. הכנסתי את הדיסק-און-קי, ומלה אחת עברה לי בראש, בבודדת: "לוֹל".


16 צבעים

רוב התיקיות ברשת היו די משעממות. קבצי הפעלה של הדמיות, לומדות (לומדה לתותחנים. מסבירה על תותח), וכל מיני דברים סודיים. אבל מה שתפס אותי היה דווקא תיקיית "התמונות שלי", בכמה וכמה פרופילים של משתמשים שונים ברשת. מדובר בציורי Paint ב-16 צבעים של חיילים שונים והמדריכות שלהם, שהיו בחדר הזה לפני, והשאירו - כמו שאומרים - את חותמם. נודה על האמת: מדובר במסמך פסיכולוגי מרתק.
 

קוזינה

קוזינה.bmp. פמיניזם בהתגלמותו
 קוזינה.bmp. פמיניזם בהתגלמותו   
התמונה הזו למשל, "קוזינה.bmp", מתארת את אידאל היופי הצבאי. מי צייר אותה? מתי? יש לשער שחייל כלשהו, ולא מזמן. שימו לב, אגב, לאמירה הפמיניסטית הקיצונית: הגוף קטן, אבל הראש גדול. כן, השפתיים גדולות אבל מעורפלות, החיתוך אינו נקי. כאילו החייל מנסה לצעוק את צעקת המדריכה המושתקת. באשר לשיער, שצוייר בקווים כחולים: הצייר היה כנראה אדיוט.
 
 

הילד שלי בן החמש יכול לצייר את זה

אבו-טיר.bmp. מסימני השלום
 אבו-טיר.bmp. מסימני השלום   
תמונה מעניינת נוספת היא הקובץ "אבו-טיר.bmp", שבו צוייר בכיר החמאס אבו-טיר, הג'ינג'י, בנקודות מפוזרות, על רקע יום שמשי, ובצד פרח קטן. אבו-טיר מחייך. כן, "גם הילד שלי בן החמש היה יכול לצייר את זה". אבל אף ילד בן חמש לא צייר את זה. הטכניקה הילדית בציור הזה היא ששובה אותי. אבו-טיר בגן ילדים, בעברית. אבו-טיר ב-16 צבעים. אבו-טיר - האיש בעל שני הצבעים (כתום ג'ינג'י וירוק חמאס) מופיע כאן כדמות קומיקס חביבה, אנושית מאוד, שמחה ולא לאיד, שמחה באמת. השמש זורחת.
 

בניה התותח

מיקי ב. לוד. רדיקליות מודחקת
 מיקי ב. לוד. רדיקליות מודחקת   
אחת הסדרות המעניינות בספריית התמונות מורכבת מקבצים שכוללים את שם הצייר בלבד. "רפי". "מיקי ב. לוד". "בניה התותח". "מרקוס". "פרנקלין". סוג של אגו-פיינטינג. אבל אולי בכל זאת האמירה כאן היא הפוך על הפוך. כלומר הציור הוא רק הכלי, בשעה שהאובייקט האסתטי הוא החתימה של הצייר. העברת החתימה למרכז הציור, והסטת הציור למימד הטכניקה בלבד היא האמירה הרדיקלית פה. רדיקלית-פקאצית, כמובן. כלומר, רדיקלית לא מודעת, רדיקלית בתחומה.
 

המשפט

ללא שם.bmp. זה לא ציור
 ללא שם.bmp. זה לא ציור   
אחד הציורים החידתיים נמצא בקובץ "ללא שם.bmp". מדובר בדף לבן, ועליו המלים: "ישי להגיע לאילן / במיידי // יש לך משפט". זה לא ציור, זה שיר. כמובן שהמלה "משפט" היא דו משמעית, וממובן של Trial הופכת למשהו אחר, ומקבלת מובן תחבירי, של Sentence. בגדול מדובר בשיר על מהות הכתיבה, הכתיבה "המיידית", שהיא כמובן המיידיות של התקלה הצבאית, או משהו כזה, שבלי להתכוון יוצרת "משפט", שהוא גם מעמד בתחום הצדק, אבל גם מעמד בתחום הלשון.
 

לשמור ב-BMP

מאיוש.bmp. סימנים של חוסר אמונה
 מאיוש.bmp. סימנים של חוסר אמונה   
כמובן שיש את ההיבט הפקאצי הטהור בציורים האלה. ציורים כמו "מאיה.bmp", "מאיוש.bmp", "עד מתי.bmp" - כולם ציורים פקאציים מובהקים. הרבה צבעים, הרבה "בשר", ציטוט כללי של סיסמה ריקה, עם איזו מידה של תקווה או אופטימיות ("LOVE", "יום טוב", "עד מתי") ומילא החתימה ("מאיוש"), אבל השמירה בקובץ BMP - וזה תקף לכל ציור/קובץ לעתיד לבוא, היא סימפטום פקאצי מובהק. השמירה בפורמט המיקרוסופטי מעידה על חוסר תשומת הלב הטוטאלית שמקדישים לפעולת השמירה, ולחוסר האמונה הכללי בציור עצמו, שכנראה לעולם לא ישמש אותנו לשום דבר חשוב. אז נשמור אותו כבר ב-BMP. למה לא בעצם.
 

אין תירוץ

אבל ברצינות: נראה שמבחינת תרבות דיגיטלית, ג'וליס במצב די רע. האי המדברי מאוכלס במדריכות צעירות בעלות כישורי ציור פקאציים, ומדי פעם מבקרים אותו אנשים בוגרים, בעלי משרות, מחוייבות, משפחה, שנכנסים לתודעה הפקאצית בעל כורחם, ומשאירים חותם בצורת קבצי bmp ב-16 צבעים. למה הם עושים את זה? שעמום, כנראה. אם כי שעמום זה לא בדיוק תירוץ. גם לי שיעמם. ובכל זאת, קצת יוזמה, בנאדם. בחיים לא הקלקת על My Computer? בחייאת, קצת יצירתיות. לא חייבים לברוח ל-Paint, או לסוליטר/שולה המוקשים/פינבּוֹל, כמו שעשו כמה מעמיתי המחויילים לחדר.

iמטף

ביציאה מהחדר ראיתי את השלט הזה, שציין "עמדת מטף", ולידו לוגו ישן של אפל. שלפתי את הסלולרי וצילמתי. אין לי שום דרך (כרגע) להוציא את התמונה הזו כמו בנאדם, אז בבית צילמתי את הסלולרי במצלמה, וזה, אני חושב, מתנוסס מעל כל יום המילואים הזה כמו סיסמת גיוס: "עמדת מטף. עמדת מטף. עמדת מטף"; זו אולי התמונה הראויה לסיום הטור הזה; זו אולי פקאציות במיטבה. עמדת מטף עם לוגו אפל.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by