ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
לוֹל: הרוח של פלייבוי 

לוֹל: הרוח של פלייבוי

 
 
תומר ליכטש

מה הקשר בין הרצון לשנות את העולם לבין תוכנית הטלוויזיה "השפנפנות של יו"? טוב ששאלתם - ליכטש עונה

 
 
 
 
 
 
 
 
 

השרתים נמסים

This Land. הסרטון שהמיס את השרתים (צילומסך)
 This Land. הסרטון שהמיס את השרתים (צילומסך)   
הסרטון This Land עבר ברשת כמו אש במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2004, והציג את שני המועמדים לנשיאות - בוש וקארי - בביצוע פלאשי מצחיק. היסטרי. בזמנו לא יכולתי להפסיק לצפות בו. עשרות פעמים. אולי יותר. ולא הייתי היחיד. זה כנראה הסרטון המוּכר ביותר (ואולי המוצלח ביותר) של ידידינו ב-jibjab. הוא עדיין מופיע (אחרי שלוש שנים!) כאחד הסרטונים בראש האתר, מאלה שמייצגים את אווירת השטות של הג'יבג'בים. לידו, אגב, מופיע הכיתוב: "הסנסציה של בחירות 2004 שהמיסה את השרתים שלנו". המיסה את השרתים. בכל אופן, זו היתה אחת הדרמות היפות, לפני שלוש שנים. נחזור לזה ממש מיד, אבל קודם - מילה לגבי סטרינברג והליום.
 

סטרינדברג והליום

סטרינדברג והליום. החטא ועונשו (צילומסך)
 סטרינדברג והליום. החטא ועונשו (צילומסך)   
די במקביל ל-This Land הגיע לידי הלינק הזה לסרטוני סטרינדברג והליום. מדובר בשתי דמויות: סטרינדברג - משורר מקולל אפל ודכאוני, כנראה חולה זיבה, שמתעב את החיים במעין מצב רוח גותי מופרז. ומנגד, ידידו הליום, בלון ורוד טיפש תמים ומאושר. בשעה שסטרינדברג נושא נאומים על קץ החיים וחוסר משמעותם, הליום משיב לו בציטוט המילה האחרונה בטון מאושר של ילד מפונק ושׂבע. ואם סטרינדברג אומר באפלוליות משהו כמו "Life is Death", הליום יצפצף באושר ורוד: "deeeeeeeeeaaaaathhhhhh!!!!" - מאושר עד הגג. סטרינדברג האפל תמיד מקשיב להליום המאושר, אך מיד ממשיך בנאומי השאול שלו. [והליום יצפצף: "שאאאאאאאאאאאאאוווווללללללללללללללל!"]
 

יו תראה מה עשית לי

השפנפנות של יוּ. פקאצות מייד אין דה USA (צילומסך)
 השפנפנות של יוּ. פקאצות מייד אין דה USA (צילומסך)   
בסוף השבוע צפיתי (לראשונה) בתוכנית "השפנפנות של יוּ" בערוץ E. יא אל-אללה. תוכנית גדולה: שלוש נערות פלייבוי בלונדיניות מאושרות שחיות בתוך עולם ורוד ושמח, ובין קריאות "אוה-מיי-גוד!" מתפעלות הן גם מצביעות על חפצים ורודים ואומרות: "דיס איז סווווו קיוּט".

ואז נכנס הליום

כלומר אז נכנס הליום אצלי בראש. אני רואה אותן, את השפנפנות, והן הוא. כלומר - הן הליום, הבלון הוורוד המאושר, ידידו של סטרינדברג מהפיסקה הקודמת. אלוהים אדירים: אלה הן. הן פשוט בלוני אושר ורוד שמרחפות באחוזה של יו הפנר, וקונות אחת לשניה דברים ורודים. מכוניות גולף, למשל. (ורודות).
 
 

הראשים המתנדנדים

ראשים מתנדנדים. מהרשת אל הקונצנזוס (צילומסך)
 ראשים מתנדנדים. מהרשת אל הקונצנזוס (צילומסך)   
בפתיח של התוכנית רואים את שלושת השפנפנות - הולי, ברידג'ט וקינדרה - לצד הֶף עצמו, כשראשיהן מתנדנדים מעליהן, ממש כמו ב-This Land של JibJab. אני חושב שהראשים המתנדנדים התחילו בעצם אצלהם שנתיים קודם לכן (השפנפנות הופקו ב-2005) ומעניין לראות איך בתוך זמן לא קצר (אם כי לא ארוך במיוחד) הצליח ז'אנר הראשים המתנדנדים לפעפע אל לב העולם המסחרי. או כמו שקצינים בצה"ל (מדרגות רב סרן ומעלה) נוהגים לומר: זה הצליח "לחלחל למעלה".

עושות טוב ליו

כל מה שצריך לדעת כתוב באתר E: "יו הפנר, בעל הבית, מצידו נמצא רוב הזמן במיטה בפיג'מה מעוצבת ועובר על מסמכים. כשהוא זקוק לאוזן קשבת, הוא פונה להולי. כשהוא זקוק לכתף להישען עליה, הוא קורא לברדיג'ט וכשהוא רוצה קצת בידור והומור, קנדרה היא הכתובת. בואו להכיר את השפנפנות שעושות הרבה טוב ליו ולמסך הקטן". הן עושות טוב ליוּ, הרבה טוב, ויוּ, מצדו, חי על הגבול הדק שבין ביגמיזם להרמון של שייח'.
 

ייאוש נוח

 
לא פעם שומעים אנשים (גם כאלה רציניים, שאנו מעריכים ואוהבים) אומרים "את העולם אתה לא תשנה". וזה נכון, אבל מוגזם. כי זה לא שאנו מנוּעים מלשנות משהו. למעשה, אנחנו יכולים לשנות לא מעט. די הרבה, אפילו. לא את העולם, זה נכון, ובכל זאת: יש איזה סיכוי לשינוי. אנשי "את העולם אתה לא תשנה" לא אומרים זאת מתוך מודעות גדולה לאפשרויות השינוי הקטנות (והמשמעותיות) שעומדות לרגליהם, אלא דווקא מתוך ייאוש. כנראה גם הם רצו לשנות את העולם, גילו שאי אפשר והגיעו למסקנה (הנוחה והפזיזה) שאי אפשר. ואת המסקנה הזו, אגב, מאוד קשה לשנות. אבל גם אותה אפשר לשנות. כי בעצם אפשר לשנות את הכל. אם כי מאוד בקטן.

מכל מקום: אנו אוהבים להתייאש. לפחות יש מה להחזיק ביד. הייאוש הרבה יותר מפוּקַס מהרצון המופשט והלא מכוונן לשנות משהו, שעוד נתקל במטחי "את העולם לא תשנה" מכל עבר. ומעניין שבין הפתיח של השפנפנות, ובין הסרטון This Land זה בדיוק המכנה המשותף - המסר שאומר בפשטות: "כן, אין ייאוש מעבר לייאוש, אבל בינתיים יש ייאוש. אז התייאשו". או במלים אחרות:

אנו רואים את האנשים העשירים, החזקים והמשפיעים בעולם באור מגוחך. ראשיהם מתנדנדים, הסביבה צבעונית מדי, הדשא ירוק מדי, השפנפנות יפות מדי, לקארי יש יותר מדי עיטורי גבורה, בוש אלים מדי, יוּ נהנתן מדי, הכל מדי. ואנו מביטים בזה. אולי מביטים בזה מדי. והייאוש נעשה יותר נוח. אנו מבינים שאין מה לעשות. את העולם לא נשנה. זהו הפנר, וזה קארי. הם הגיעו מארצות הברית. ויש להם כסף, זמן וכוח. ולנו אין. ואין מה לעשות. והנה - הופ הופ - הראשים שלהם מתנדנדים. וזו ממש נחמה. אז אנחנו מתנחמים וצוחקים מזה. כי זה מצחיק.

זו אולי התכונה של ז'אנר הראשים המתנדנדים: להפוך את המשפיע והלא מיואש למגוחך ומייאש. אנחנו צופים ביו ובשפנפנות, בבוש ובקארי, ויודעים שהמרחק בינינו לבינם גדול יותר ממרחק הלוויין או הטלוויזיה. זהו מרחק חסר סיכוי ואי אפשר לשנות את העולם. אנחנו מעדיפים לצחוק, וצוחקים. באיזשהו מקום, אני חושב, גם נעשים קצת יותר חלשים, והייאוש נעשה יותר נוח.
 

עושות טוב ליוטיוב

בשורה התחתונה, הפתיח של השפנפנות מדגים איך רוח שטות מקוונת חודרת לאט לאט למרכז הבמה התרבותית העולמית. רף הגיקיות עולה, ובעצם מקבל לגיטימציה רחבה יותר. הוא כבר לא גיקי. הוא מצחיק בלי להזדקק לכתובת url. הוא מצחיק כי הוא מצחיק. הוא עובד. על רקע זה, אני חושב, משתפרות "הפקות היוטיוב" למיניהן. כלומר, קטעי וידאו מוצלחים שמופקים עבור יוטיוב או האינטרנט בכלל, עומדים על מדרגה גבוהה יותר. אם לפני שנתים פריצת הרשת היתה בראשים מתנדנדים, אז היום הגבולות רחבים יותר. הריאליטי מגיע לשיאי רשת חדשים, ובתוך שנה, אולי קצת יותר, בטח נראה קטעים שמבוססים על רוח השטות של וידאו בלוגים, כמו הליפסינק של vimeo, למשל.

כך התרבות הגיקית הולכת עוד צעד קדימה. כך עדיין אפשר לשנות את העולם. כי מה שטוב ליו, מסתבר, טוב גם ליוטיוב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by