ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
לוֹל: לדרוך על תשומת הלב 

לוֹל: לדרוך על תשומת הלב

 
 
תומר ליכטש

זרובבלה הנבגדת, איך מגיעים מניו יורק ללונדון בלי להרטב, וויל פארל אינפנטיל ואלוהים לא מרחם על הטלוויזיה. ליכטש כורך

 
 
 
 
 
 
 
 
 

השיטה היפנית

ב"מגגלים עם דורה" מצאתי את הלינק הזה, לרשימת אמוטיקונים הנהוגים אצל היפנים. לידיעת קוראי המדור: Laughing Out Loud, כלומר LOL, כלומר לוֹל זה (^▽^) באמוטיקוניה יפנית. אריגַטוֹ.
 

לידיעת לקוחות בזק

 
144 הוא מספר טבעי, העוקב ל-143, והקודם ל-145, והוא שווה ערך לתריסר תריסרים (מתוך וויקיפדיה האנגלית). עוד עובדות מעניינות, רגע לפני שמחייבים אתכם בשלוש פעימות מונה: 144 הוא המספר ה-12 בסדרת פיבונאצ'י, וגם: 1445 = 275 + 845 + 1105 + 1335. בהצלחה.
 

הכריכה

אחד הספרים היפים שנכתבו על מילים הוא האנתולוגיה הגדולה של דוד אבידן, "משהו בשביל מישהו" (1967). זהו הספר הראשון שלו שרכשתי (1995) ובאמת קראתי אותו מימין לשמאל ומשמאל לימין ובאופנים אחרים, והוא מילא אותי ולא התרוקן.

את העותק הראשון שקניתי - מהדורת 1987 - הענקתי ליעל, מיד אחרי שמצאתי עותק משומש של המהדורה הראשונה (שכולל שיר פתיחה שנגנז). לא ייחסתי אז שום חשיבות לכריכת הספר, שבשבוע שעבר דיברה אלי ממדף בחנות ספרים משומשים.
 
 

פיקסל שנת 87'

 
עטיפת הספר, שעוצבה בידי רוני רכב בסוף שנות ה-80, אמנם לא מדברת בלשון השירים שמרכיבים את הספר הזה, אבל מאוד מדברת בלשון אבידן של שנות ה-80, שכבר דיבר בלשון העולם המקוון, והשכיל לראות (ולהבין ברצינות) את המימד האסתטי של הטכנולוגיה.

הציור שעל העטיפה בנוי מקשקושי קווים בעפרונות צבעוניים שהופכים לפיקסלים צבעוניים. שם הספר, כמו גם שמו של אבידן, כתובים באותיות דיגיטליות בסגנון Seven Segment Display. מיד קניתי את העותק הזה, שהצטרף לשלושת העותקים הקיימים במדף השירה.

בשרוול האחורי מופיע הקרדיט: "עיצוב העטיפה: רוני רכב (על מחשב-סייטקס ר-202)". סייטקס היתה חברה ישראלית חלוצית שפיתחה מיכשור מתקדם לעיצוב גרפי. אבל אנחנו מחזיקים בספר שירה ושואלים: למה לציין את דגם המחשב?
 

אדמחשב

"לחשוב בצורה ממוחשבת זה דבר חשוב מאוד"
(דוד אבידן, ספר האפשרויות)

את החשיבות שהעניק אבידן למכונות ייצור תוכן אפשר למצוא כבר בתחילת דרכו, בראיונות והקלטות משנות השישים המוקדמות, בהם ציין כי מעולם לא כתב בעט, וכבר את שיריו הראשונים, בגיל 17, כתב במכונת כתיבה.

ועוד: בעמודים הראשונים של "דוח אישי על מסע ל.ס.ד./שירים בלתי אפשריים" (1968) אפשר למצוא טקסט המתאר את המכונה שבה נכתב הספר: "תוקתק בידי המחבר על מכונת-כתיבה-מנקדת (פרי רעיונו של ד"ר ראובן סיוון) תוצרת 'הרמס', דגם 'אמבאסאדור', שהועמדה לרשותו לצורך זה ע"י 'מפעיל' ת"א", וגם: "נדפס בשיטת אופסט-מולטיליט ע"י 'קופיגרף'".

כך גם בפתח "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי: שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב" (1974) אפשר למצוא מבוא המפרט את הפרוצדורה שבסופה העמידו לרשות אבידן את תוכנת "אליזה", ששימשה כחלק פעיל (כ-49%) בכתיבת הספר. כותב אבידן: "בשנים 1965-6 ניהלתי התכתבויות מביכות עם אוניברסיטאות אמריקניות אחדות בנסיונות מנוחשים-עד-כדי-עירפול לברר, אם עומדים לרשותן העזרים הטכניים הדרושים והתוכניות-המילוליות המתאימות לניהול מגעים ישירים אדם-מחשב".
 

x הקלקות = x תווים

אבידן זיהה את ייחודו של מעמד מסירת המידע שבין האדם למחשב ובין המחשב לאדם, את המעמד של מה שהיום מכונה "גולש", ובעבר כונה "משתמש". בין פאזת הגולש לפאזת המשתמש שוכללו המעמדות המעורבים במפגש שבין האדם למחשב, אבל קודם צריך להכיר בעמדות הללו, גם בנוכחותן המתמידה, וגם בעומקן האסתטי.

את ההכרה הזו בדיוק הצליח אבידן לתפוס, אני חושב, כבר בשנות החמישים המאוחרות. הכרה זו היא המבדילה בין תנועה מוטורית (כתיבה בעט) ובין תקתוק x תקתוקים לקבלת תוצאה של x תווים (מקלדת, מכונת כתיבה) - גם במישור הפיזי והתועלתני, אבל גם במישור ה"מיסטי" של הטקסט, ב"קצב הבלתי פוסק של ההתרשמויות / שלו אני משועבד, כנראה, ללא תקנה" (מתוך: "ניסויים בהיסטריה").

תשומת הלב להבדלים הללו, עוד לפני המסקנות והלקחים הדידקטיים, מעמידה כשלעצמה פאזה מחשבתית חדשה ביחס לאמנות בכלל, ולשירה בפרט.
 

אההה

מה טיבה של הפאזה הזו, שבין טכנולוגיה לאמנות? אפשר לומר שזהו בדיוק ההבדל שבין ידיעה בעיתון לאותה ידיעה המתפרסמת כפוסט בבלוג, בין טקסט שנכתב בעט ולטקסט זהה שנכתב במקלדת, בין "לחשוב בצורה ממוחשבת" ללחשוב בצורה לא ממוחשבת.

אני לא בטוח שכבר (או "עדיין-כבר", בלשון אבידן) יש לנו את המילים, אבל אני כן בטוח שהמילים יצמיחו את עצמן מתוך תשומת הלב להבדלים הללו, וזו בקשתו של הטור הזה, לעת עתה או מפעם לפעם: לדרוך על תשומת הלב הזו עד שתצעק משהו, אולי "אההה!", ונוכל סוף סוף לומר: "כן, זה בדיוק העניין. אההה!". עד כאן, לעת עתה, עניין זה.
 

הדרך ללונדון

 
בהינתן שלוש דקות, בצעו את הפעולות הבאות:
1. כנסו לשירות המפות של גוגל.
2. בין Search the Map, Find Bussinesses ו-Get Directions – הקליקו על Get Directions.
3. נניח שנקודת המוצא היא ניו יורק. כתבו: New York.
4. נניח שנקודת היעד היא לונדון. כתבו: London.
5. הקליקו על כפתור מימין לשורת היעד.

והרי לכם הוראות ההגעה מניו יורק ללונדון, המפרטות כיוונים, מרחקים והערות אחרות. מעניינת במיוחד הוראה מספר 24: "שחו לאורך האוקיינוס השקט. 3,462 מייל".
 

מן הארכיון

Timeout תל אביב ראיין את זרובבלה (המכונה אליזרין), שניסתה איכשהו להסביר את הפוסט הגזעני שלה (שצונזר) הביעה תקווה שעל כולם יצחקו באופן שווה (ר' "שוויון"), ואיכשהו מנסה לנסח משהו "שיוציא אותי גזענית הומאנית ונחמדה", כלשונה. לרגל הראיון נשלפו מספריית גנזי לוֹל השורות הבאות, שאין להן לא טעם ולא ריח, אלא קיום מחוייך בלבד:

(טיוטה לפזמון)
זְרוּבָּה! זְרוּבָּה!
כולם טעו בּה
חשבו חבּוּבּה
ואז בּגדוּבָּה
 

האינפנטיל

אני יודע שוויל פארל אינפנטיל, אבל אני אוהב אותו מאוד. הוא מצחיק אותי. משהו במניירה, ביכולת שלו לעוות את הטון הרצוי לסיטואציה מסויימת בעדינות מלאת אופי. על פי מגזין Wired, הסרטון הזה הוא אחד הסרטונים היותר ויראליים בזמן האחרון. צחקתי נורא.

ואם וויל פארל אז וויל פארל: הנה הבנאדם בפרסומת ל-iPod, שמסתיימת בבדיחה שאף שילוב של עולם האינטרנט עם דמות כמו וויל פארל לא יכול לפספס. צפוּ!
 

פינת האימג' השבועי/ת

ננעל השבוע באחד התצלומים היותר מוזרים שקרו לי: צומת דיזנגוף-תרס"ט באחד מימות השבוע האחרון.

מיי דה גוד אוף טכּנולוג'י האב מרסי אוֹן אָוּאֶר סוֹלסיק.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by