ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
סוציו-אקונומיקה למתחילים 

סוציו-אקונומיקה למתחילים

 
 
אחי רז

בזמן שאתם מתבטלים באינטרנט ומהרהרים בארוחת הצהריים המתקרבת, יש אנשים שכל תפקידם הוא לעבור אחריכם ולנקות את הטינופת שאתם משאירים. כל הדרכים לחמוק מהמנקה המשרדית וממבטה מטיל האימה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אם תשאירו את הטינופת שלכם בכיור אני לא עושה כלים
 אם תשאירו את הטינופת שלכם בכיור אני לא עושה כלים   
והשבוע, אנחנו עם אנשי הנקיון, או כפי שאמא שלי היתה נוהגת לכנותם בכל פעם שרצתה שאסדר את החדר (ומתכוונת לעצמה) - הגמדים הקטנים.

הבעייה החמורה ביותר עם האנשים שאחראים על נקיון המשרד, היא הדואליות ביחס שלנו כלפיהם, שמבוסס מצד אחד על תחושת אשמה משתקת - הגורמת לנו בעיקר לרצות לחבק אותם - ומצד שני על שנאה מייאשת - הגורמת לנו בעיקר לרצות להיות במקום אחר, רחוק וטוב יותר, שאין בו צורך באנשים עם מטליות ושואבי אבק ענקיים כדי שיישמר נקי ומסודר. בהשאלה, הבעיה היא שלעולם לא נוכל לסלוח למנקים על שהם גורמים לנו להרגיש רע כל כך איתם.

בדומה לטבעונים שחוטפים סרטן קיבה יום אחד, גם בשנאה הזאת אין אשמים שאפשר להפנות כלפיהם את האצבע. אנשים הגונים לא אוהבים שבני אדם בלבוש מינימלי טורחים סביבם עם כלי ניקוי, כימיקלים ומקלות שעירים, הגם שזה תפקידם. בשביל אותו כסף, לא יהיה זה מוגזם להניח שהמנקים שונאים אותנו במידה זהה, אם לא יותר, וחייבים להודות שבזכות סיבות מוצדקות בהרבה.

את תחושת האשמה שנובעת מכך, אין צורך להציג בפני כל מי שזוכה מדי פעם בפעם לראות אישה בת גילה של אמו מקרצפת את שאריות השתן שלו מהאסלה, לפני שהוא יורד לאספרסו ופשטידת ברוקולי. גם אם ננסה לשכנע את עצמנו שגירוד חרא מדפנות החרסינה הוא חלום שהתגשם עבור אותה גברת, הדבר לא ישפר את הרגשתנו בהרבה, ועדיין נאלץ ללגום את ה'זגפרדו' שלנו עם שאריות תחושת אשם מעיקה - דבר שבאיטליה לא ממליצים עליו.

הדבר הגרוע ביותר שתוכלו לעשות במאמץ לנקות את המצפון שלכם, הוא לנסות להפוך אותם לחברים שלכם. הדבר לא שונה בהרבה מאנשים שמקיפים את עצמם בהומואים, רק שעם חבריכם החדשים מענף הנקיון יהיה הרבה יותר מביך להסתובב בשינקין כשהם מצויידים בכפכפים וגופייה - בעיקר בגלל שהגופייה שלהם היא לא ממש גופייה, אלא חתיכת בד מהוה ונטול גיזרה, והכפכפים אינם באמת כפכפים, כי אם שקי יוטה מלופפים בחבלים עשויים קלחי תירס ישנים. אם אתם מכירים, חלילה, אנשים שקוראים למנקה בשמה הפרטי, מתבדחים איתה בעברית שבורה ומשחדים אותה בחיוך מתנשא כדי שתאבק באופן יסודי יותר את העיטורים הכוזבים מהמילואים שתלויים על קירות המשרד שלהם, נסו לפתותם בעורמה אל החלון ולהשליכם משם.

למעשה, אין מנוס מלהכיר בעובדה שלפנינו מקרה קלאסי שבו אי אפשר לנצח את השיטה. הזהירות המגושמת והמנומסת שלכם לא תהפוך את המנקה למנהלת מחלקת הרכש של "יס" - שם בוודאי לא תצטרך להתרוצץ אחריכם עם סמרטוט מטונף - והחיוך המבין שלה לא יעשה מכם אשמים פחות בהנצחת העבדות. לכן, כמו תמיד, האפשרות היחידה להתמודד עם הבעסה מבלי להיכנס לסרטים, כמו שאומרים, היא לקחת אותה בסבבה, ובמקביל - לנסות להפחית את החיכוך ההדדי למינימום.

לשם כך, כדאי מאוד ללמוד בקפידה את צעדיהם של המנקים. רובם לא מתוחכמים מדי, ונוהגים לפקוד את אותם אגפים על-פי אותו סדר בכל אחד מימות השבוע. לאחר שבוע של תצפיות, תהיו אמורים לדעת מה הם הרגעים הבטוחים ביותר ללכת לשירותים או לפינת הקפה, ומתי כדאי להיעלם מהעמדה שלכם לטובת שיחת רעים קצרה עם עצמכם במסדרון.

גם אם חישוביכם היו לקויים - ועל כל אחד לקחת בחשבון מקרים שכאלה - ופרצופה הנבוך/נחוש של המנקה משרבב אליכם חיוך קטן מעל רצפת השירותים, אל לכם לתת לרוחכם ליפול. זכרו שאת הבעסה חייבים לקחת בסבבה. במקרה כזה, שמרו על גב זקוף, עמידה נחושה וחיוך שקט, גייסו את כל המחשבות הטובות שבראשכם, השקיטו את הלב המתפרע, בקשו בנימוס בטוח סליחה, וצאו כלעומת שבאתם. היתה תקלה, ולא יותר. שום דבר לא קרה. זה הזמן לעצור לשנייה, להרגע, להסדיר את הנשימה, לשתות כוס מים, ולחזור בצעדים מדודים אל העמדה הידידותית, הטובה, הביתית, האוהבת והנעימה. הם לא יזיקו לנו כאן. לא עוד. לא היום. לא הם. לא.
 
בשבוע הבא: איך להיאבק באנשים שרוצים לשוחח איתך? מה לעשות כנגד גילויי עניין כנים? איך מסרבים בנימוס לארוחת צהריים עם עמיתינו? כל העצות הטובות לשמירה על מרחב מחייה סביר בסביבה עויינת.

העצה השבועית: לעתים פונים אלינו שכנינו לקומה בשאלות טכניות קטנות אך מרגיזות, כמו "איך שולחים אי-מייל?", "איך מיישרים את משענת הכיסא?", "איך מגיעים למרכזיה?" או "איך מוציאים מים מהקולר?". כדי לטפל בסיטואציות שכאלה על הצד הטוב ביותר, מומלץ לעטות חיוך מלאכי, להישיר מבט מלא הבנה אל עמיתך, ולפלוט בקול רגוע: "אני נתקלתי באותה בעיה בדיוק. דביר הוא היחיד שיודע איך לפתור אותה".

-------------------------------------------

ומשהו חשוב לסיום: לפני שבוע נתקבלה במערכת "בנפתולי השיגרה" עוד הוכחה לתמהוניות הבלתי נתפשת של בני-האדם. האנשים שעורכים אותי חששו מאוד מכך שדברים מסויימים שנכתבו בטור הקודם עלולים להעליב הומואים ולסביות, שלא יאהבו את העובדה שצוחקים על חשבונם (אחרי הכל, מי אוהב?). התפתח דיון עקרוני שנסוב סביב השאלה "האם זה לגיטימי לכתוב דברים מופרכים ואבסורדיים שעלולים לפגוע באנשים אחרים, רק מפני שיש מי שחושב שזה מצחיק" (בעיקר אני, אפרנטלי). אני טענתי שכן, הם טענו שלא, והתוצאה היתה טור מסורס ומעוקר, שאם בעוד שלושים שנה אגלה אותו מחדש ואשכח שמישהו התעלל לי בו, לא יהיה לי מנוס אלא לירות בעצמי (ולחתוך את הזין, כמובן). (הערת המערכת: אחי, למרות שאתה ילד מפונק עם נטיה לבדיחות שמצחיקות רק אותך, אנחנו עדיין אוהבים אותך. בעצם, אנחנו לא באמת אוהבים אותך, זה רק סקס)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by