ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
עניינים שוטפים  

עניינים שוטפים

 
 
גדי שמשון

זה לא היה שבוע יוצא דופן. עם זאת, קרו מספר אירועים בסדר גודל קטן יותר, אותם סבא יארגן עבורכם במשנה פוסט-מודרנית מחופפת משהו. וגם יש לינק למקום עם הרבה לינקים של פורנו. עם ערומות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אביבית ואביבה חבשוש, עובדות בנענע
 אביבית ואביבה חבשוש, עובדות בנענע   
ראשית, התנצלות על ההיעדרות בשבוע שעבר. הקורא הוותיק שמעון (זה שלא קורא את הזקן והלינק) שלח אימייל נרגש, ואמר שהוא מרגיש קצת גלמוד, כי בלי להתלכלך על הטורקי המקשיש ביום חמישי באתר כל הסופשבוע הלך לו. לא שיש מה לבנות על זה שמישהו מהקוראים באמת שם לב שחסר טור של הזקן והלינק, אבל מאחר ומשלמים לי לפי המילה (הופ, הנה עוד קצת קופה-קטנה לסיגריות בין הסוגריים), הרי שחסרונו של הטור יורגש אצלי לקראת סוף החודש הבא. כאן גם המקום לאזכר שוב את יפי תארם, נועם הליכותיהם ותבונתם החריפה של כלל עובדי מחלקת הנהלת החשבונות של נטוויז'ן.

לא מעניין, מה? הנה הטקסט הראוי לתגובה הראשונה לטור הזה. כותרת: "אני ראשון". טקסט: "משעמם. נורא משעמם".

טקסטים עיתונאיים, בין אם ברשת ובין אם מחוצה לה, שפותחים בתיאור סיטואציה נוסח "העורך תפס אותי בדלת, נעל אותה, הסתכל עמוק בעיני במבטו החודר, שתה שלוש כוסיות ג'ק דניאלס להרגיע את עצביו ואז הטיל עלי משימה קשה ", מיותרים לרוב. סוד גלוי הוא שכשאין לכתב מה לומר, הוא יכתוב על הדף הלבן, הלחץ המערכתי, כל דבר שלא יהיה. זה היה פוסטמודרני, שלא לומר ניוז'ורנליסטי וחביב אי שם באייטיז. זה כבר מייגע למדי היום, עוד פעם העורך המאיים השולח למשימות, חוסר היכולת למצוא משהו מעניין לדון בו והצרות האישיות של כל כותב וכותבת (רמז מטרים: בשביל זה יש בלוגים).

ולא שלא היה מה לכתוב: למשל, על שינויי העיצוב בוואלה!. כתבו על הלוגו של "הארץ" שירד מהפינה העליונה לתחתונה, עובדה פחות חשובה מהוויתור על ה-Look & Feel ה"וולאהיסטי", עליו הוכרז בגאווה לפני כשנתיים. בפורומים שונים נרשמו תהיות וטענות על העיצוב, האם יפה או לא, יעיל או לא – ואצלי זה עורר שאלות אחרות, הנוגעות לכך שפתאום יש תחושה שאתרי האינטרנט הראשיים הישראליים (כל המאתיים), נראים כל כך כל כך דומים בתחושה שהם נותנים למסתובב בהם. אפילו הכנתי דחקה יבשושית לשילוב באייטם – הי, גם את העיצוב של תמונות הכותבים בדה מארקר שינו. פעם זה היה עם עניבות ומבט נחוש. היום – עומדים בפרופיל ומטים את הראש למצלמה במבט חיישני.

בקיצור, היה מה לומר, ואולי עוד ייאמר, אבל לא בטור הזה. הסיבות היו נשמרות במערכת לו היו סיבות כאלו (ובינינו, לו הייתה מערכת). בואו נאמר שיותר מדי עניינים קטנים הצטברו על השולחן, וכבר הסתיים חלק גדול מהטור לפני שהם הוזכרו אפילו.

אפרופו מערכת, בביקורים הספורים שערכתי שם, גיליתי שאין ספק שהיא שונה מהותית מהימים הזכורים לי. הכל מבריק, נוצץ, מלוקלק – וחסר ערכים לחלוטין. דוגמא נאה מצאתי במדורו המשעשע בעל ההומור הייחודי של אחד מעורכי היקרים, אחי (ככה קוראים לו), הנקרא "בנפתולי השגרה" והמתאר את הימים והלילות הקשים העוברים על עובדי נענע החרוצים באחד מבנייני המשרדים האולטרה-עדכניים-ספורט-אלגנט שנבנו בארץ בזמן שחשבו על שלום, דיברו על הכלכלה החדשה וחיו כאילו אין מחר. בהשוואה לימים נאפדי ההוד של פעם, הרי שהיום – רגע, זה מחייב שורה נפרדת –
כל העובדים היום של נענע הם עובדים של שוקולדה!

סבא תורכי לא יודע לכתוב פרודיה פנימית על טור של קומראד לעבודה כמו הלסביות הרועמות, אבל הוא בהחלט מעריך את הבידור. נהניתי מאוד משני הטורים, של הקיבוצניק ושל המתהפכת, אני רק לא מבין למה העניינים לא מתנהלים כמו בזמני – כל המופקרות המינית זוכה קודם כל לאישורו של העורך. ניסיתי להשתתף, בטור הזה, בסגנון של הצעירים. כמובן, אין מה לעשות, אם הכותבים הפעוטים יודעים לייצר שוקולד אנין ומשובח, סבא מייצר רק שוקולד חרובים. כולל הריח. אבל ככה זה.
 
 
ועכשיו לנושא די שונה, אבל לא –

בטור הקודם התארח פה "Emale”, וכתב על הבלוג של תמרה ומאיר. אימייל לא כתב השבוע, עייפות החומר כנראה, אבל תוצאות הטור הקודם קיימות על הרשת. מסתבר שתמרה נבהלה מהחשיפה האדירה לה זכה הבלוג שלה, מחקה אותו מהרשת פתחה אחד חדש עם פוסט אחד, שיכול גם לעורר גיחוך, אבל האמת שהוא נוגע ללב: "רציתי לכתוב בלב שקט להוציא הכל בשמחה גדולה, אבל יצא ההפך ומישהו רע מכאן, עשה בכוונה ורצה להראות לכולם כמה אני מאוהבת, למרות שרציתי כל כך שיהיה בלוג אינטימי מאד, והכל התפוצץ, בגלל מישהו לא מנומס ורגיש".

סליחה, תמרה, רק רצינו לעשות לך שמח ולהביא עוד קוראים.

הו, הבלוגים. אותם מקדשי גרפומניה, יומנים פומביים ואינטימיים כביכול. למה לזלזל, כמו רוב הפורומים, רשימות דיוור ו – מסתבר – כתבות מן המניין באתרים גדולים – כולנו בלוגרים. כי מה כבר ההבדל, כשנסוגים לאותם משחקים פנימיים והתכתבויות בתוך אותו מעגל פנימי קטן.

כדי שלא לסיים בתחושה קשה מדי, להלן לינק לבלוג מרענן שקיבלתי השבוע. רותי שרמוטי, ספק בדיחה מתנייעת, ספק אמירה משעשעת, פתחה בלוג. ציטוט לדוגמא, הפואמה שכתבה על הויברטור: "אהבתי גם זרע / אהבתי גם זום / אבל יותר מהכול אהבתי את הזמזום". יתרונו הגדול, מעבר להומור המשתלח וללינקי הפורנו המשובחים שבטור הצדדי (או, עכשיו אתם לוחצים על הלינק, מה? סוטים כולכם), הוא שרותי – לפחות בשלב זה – מקפידה לכתוב קצר. מאוד קצר. כל עוד היא תקפיד על זה, לכולנו – ובראש וראשונה לכותב טור ארכני זה – יהיה מה ללמוד ממנה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by