ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
אין תגובה 

אין תגובה

 
 
רוני שני

הדבר היחיד שאפשר להסיק מהדיון בן ארבע השעות שהתקיים השבוע בכנסת הוא, שח"כ ישראל חסון אולי לא יצליח להעביר את הצעת החוק שתחייב מגיבים להזדהות, אבל הוא ללא ספק מכיר איזה טריק או שניים במניפולציה תקשורתית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ח"כ ישראל חסון וד"ר יובל קרניאל. הצעה והיפוכה
 ח"כ ישראל חסון וד"ר יובל קרניאל. הצעה והיפוכה   
מבקר מזדמן עשוי היה לקבל את הרושם שהדיון שעומד להיפתח עוד מספר דקות בחדר ההרצאות של הכנסת נסוב סביב עניין חשוב מאין כמותו. ב-12:30 בצהריים גדשו את החלל המכובד עשרות אנשים נטולי מכנה משותף נראה לעין.

מצד אחד, היו שם יותר מחשבים ניידים מאנשים. מצד שני, שלל הגברים (וקומץ הנשים) שגדשו את החדר המרווח כלל לא נראו כמו יזמי הייטק ממוצעים. כמה מהם אפילו עטו חליפות ועניבות, כיאה לביקור בבית הנבחרים. רואים מיד שהם עורכי דין. השאר היו אנשי תוכן ציניקנים – מרביתם מעולם האינטרנט – שהעיסוק בתרבות הדיון ורמתו של השיח הציבורי בארץ מעניינת להם את הבאנר.

נדמה שחבר הכנסת ישראל חסון ממפלגת ישראל ביתנו, יוזם האירוע שנערך ביום רביעי, לא יכול היה לפלל ליחסי ציבור טובים יותר. בעיקר מאחר והעילה שגרמה לצמרת התקשורת המקוונת, כמה אנשי אקדמיה, עורכי דין ואפילו 3-4 אזרחים מן הישוב לעזוב את האופן ספייס התל אביבי שלהם ולהגיע למשכן בירושלים היתה בנלית להחריד, אך בו בזמן, היוותה עוד הזדמנות לכולם להשמיע שוב את דעתם על טוקבקים.
 

טוקבקיסטים קודמים לעולים מאתיופיה

 
הדרך לדיון בכנסת נסללה כבר באוקטובר, לאחר שח"כ חסון הגיש את הצעת החוק, או ליתר דיוק את התיקון לחוק התקשורת משנת 82', שמטרתו לחייב מגיבים באתרי אינטרנט להזדהות.

חבר הכנסת ישראל חסון הוא אחד מיושבי המשכן היחידים שמתחזקים אתר אינטרנט פעיל, הכולל דיווחים אודות פעילותו הפרלמנטרית. אולם בניגוד למניפסט הנאה שפירסם באתר, בו הוא מתחייב למשל לטפל בבעיותיהם של העולים מאתיופיה, החליט ח"כ חסון לטמון את ידיו דווקא בצלחת המקוונת.

"...השר יקבע...הוראות לעניין חובתו של בעל רשיון מיוחד למתן שירותי גישה לאינטרנט, להבטיח כי באתרי אינטרנט שבהם ניתנת לגולשים ההזדמנות להגיב על תוכן הידיעות המפורסמות באתר, יידרשו הגולשים להזדהות בדרך שניתנת לאימות באמצעים סבירים כתנאי למתן אפשרות להגיב לתוכן כאמור", נכתב במסמך שהגיש ח"כ חסון ב-30.10.06.

לו היו טורחים המגיבים להגיע לדיון הפתוח לציבור, בוודאי היו מסכמים אותו במילה אחת, שעליה בוודאי יצא קצפו של הפרלמנטר הנמרץ: "פחחח".
 

טוקבקים, הערות ביניים ותריסים

הטוקבקים הפכו כבר מזמן לאמצעי הביטוי המועדף על הישראלים, אלופי אקטיביזם הכורסה של העולם, שבניגוד לאמונה הרווחת, "הם לא ילדים, הם מגיעים מכל שכבות החברה", טען משה הלוי (הלמו), שניסה לדבריו למנות ולהפריך "את השקרים" שנשמעו בדיון.

למרבה הצער, נזקקו ח"כ חסון ואנשיו למחקר כדי לגלות שישראל היא בין המדינות היחידות בעולם בהן צמודות תגובות הקוראים לכתבות המתפרסמות באתרי חדשות. על חוסר ההבנה במדיה העומדת לפניהם מלמדת לא רק העובדה שגלישה קצרה באינטרנט היתה חוסכת את המשאבים שהושקעו בחיבור המסמך רב העמודים, אלא גם המסקנות שגזרו ממנו.

כל אלו לא מנעו מהם לחזק שוב ושוב את הטיעון הצבוע שנשמע מכל עברי שולחן הדיונים הרבוע, שסביבו ישבו המוזמנים לכנס: טוקבקים זה חשוב.

"אנחנו דווקא בעד הטוקבקים, וחושבים שזהו כלי חיוני וחשוב דווקא בישראל שטופת החום והמחלוקות", כתב משה קלוגהפט, יוזם הכנס ויועץ התקשורת של הח"כ, במאמרו "תרגעו".

נקודת המוצא הזו מעקרת מראש כל דיון בעל משמעות בשאלת תרומתם של הטוקבקים - לפחות כפי שהתקבעו בתפיסה המקובלת בארץ - למשהו מעבר לרייטינג. טוקבקים משולים לקריאות הביניים הנשמעות במליאה. ומי כמו חברי הכנסת והעיתונאים יודעים שאפשר להתנהל בלעדיהם (למרות שזה הרבה פחות עסיסי). אתרי האינטרנט של הניו יורק טיימס, דר שפיגל, לה מונד ורבים אחרים הם העדות לכך.

כנראה שממש כמו תריסים, גם הטוקבקים לא ייעלמו מהנוף הישראלי.

כך שהמתדיינים העדיפו להתעלם מן המובן מאליו. במקום, הם בחרו לזרוק לחלל החדר אמירות כמו "כיכר השוק", "זירה ליצירת סולידריות חברתית", "טוקבק הוא כמו וויקיפדיה", "טוקבק מהווה מנגנון איזון של הכתבה", "הטלת מגבלות על טוקבקים פירושה לעקר את האינטרנט מנשמת אפו", ועוד כהנה וכהנה התייחסויות מטפיזיות ממש לחשיבותן של התגובות, בעיקר בהקשר למיקומן בצמוד לתוכן המערכתי.
 
 

מסר פשטני

 "כיום, במסגרת התגובונים ("טוקבקים") באינטרנט אין חובה של מנהלי האתר לזהות את הכותבים, מה שיוצר לעיתים תכופות תגובונים חסרי תרבות ולעיתים לא מבוטלות לפגיעה אישית ישירה בנושא התגובון. חוק זה מחייב את ספקיות האינטרנט לתת תשתית רק לאתרים בהם קיים זיהוי כלשהו לכותבי התגובות. במסגרת חוק זה אנשים יוכלו להמשיך להגיב בעילום שם אולם שמם ופרטיהם יהיו שמורים במערכת. הדרכים לזיהוי רבות, לשם דוגמא קיים מודל בפורומים השונים של מסירת פרטי הכותב, אשר נשארים שמורים במערכת, בעוד שהגולש יכול להמשיך לכתוב תחת כינוי שבחר לעצמו".

(מתוך דברי ההסבר להצעת החוק)
יתכן שהאשמה נעוצה בכך שההצהרות המקדימות על מטרת המפגש היו מעורפלות משהו. משתתפיו אמורים היו לדון בסוגיות כבדות משקל כמו תרבות הדיון כפי שהיא משתקפת בטוקבק, התמהיל הנכון של חופש הביטוי מול כבוד האדם ואחריותם של מנהלי אתרים לתוכן שהם מפרסמים.

נכון שחלק מבאי הכינוס נענו לאתגר, אך רובם הצליחו להימנע משיפוט עצמי, והסתפקו בהעברת המסר הפשטני שלשמו באו: פיקוח על האינטרנט אינו מעניינו של המחוקק. הדרישה לצנזר מגיבים, תוך חיובם להזדהות בטרם פרסום התגובה, היא חזון מגוחך, לא רק טכנית, אלא גם מוסרית.

"הצעת החוק הזו לא טובה, היא מיותרת, פוגעת בחופש הביטוי במידה שעולה על הנדרש. זה לא הפתרון הנכון", פסק ד"ר יובל קרניאל, חבר מליאת רשות השידור, שהציע פתרון חלופי: הסדרה עצמית, במסגרתה עורכי האתרים ינסחו סוג של קוד אתי רלוונטי ויגבשו מדיניות טוקבקים שונה.

למעשה, אם נתעלם לרגע מההנחות אודות השיקולים שהנחו את ח"כ חסון להניח על שולחן הכנסת תיקון כה מיותר לחוק, עדיין ניוותר עם הרגשה שלאיש לא ברור בעצם מה רצה איש השב"כ הבכיר לשעבר לעשות.

בדברי ההסבר שפירסם משה קלוגהפט, יועץ התקשורת של ח"כ חסון באתר האינטרנט נכתב למשל: "במידה ותגובה כלשהי – יש בה מעין הוצאת דיבה או פגיעה ברגשותיו של אדם כלשהו, תהיה לאדם זה היכולת לדרוש בעזרת יישום חוק זה את זיהויו של המגיב ע"מ שיוכל לעמוד על זכויותיו". את זה, חזרו והבהירו עורכי הדין שנכחו בחדר ההרצאות - כבר ניתן לעשות הודות לחוקים הקיימים.

יתרה מכך, בפיסקה הבאה שומט קלוגהפט את הקרקע מתחת לטיעון המשפטי אודות לשון הרע, ושב בתנועה סיבובית לניסיון הנואל לחנך את העם: "אין ספק כי זיהוי מוחלט לא ייתכן, אך להצעה זו מימד הרתעתי ומוסרי משמעותי לצמצום התופעה הפסולה ולקידום תרבות השיח בישראל".

אולי נתחיל קודם בנקיטת צעדים משמעתיים נגד חברי כנסת, שההתגוששויות המילוליות עתירות לשון הביבים שלהם מקשטות מהדורות חדשות וכותרות בעיתונים, ורק אחר כך נתפנה לטיפול במה שהעיתונאי יואב יצחק כינה "ההפקרות שיש באינטרנט"?
 

שיח ציבורי חסר משמעות

וכך, ארבע שעות מאוחר יותר, הודה ח"כ חסון למשתתפים והודיע כי הצעת החוק מוקפאת לזמן מה. "החכמתי מהדיון ואני רוצה לנקוט בקו מדורג. אני מעדיף אפשרות של הסדרה עצמית על פני חקיקה. עם זאת, הצורך בבקרה מסויימת קיים ואני לוקח פסק זמן מתהליך החקיקה לשבועיים או שלושה, בשביל לכנס צוות יותר מצומצם שיחשוב על הנושא. אם לא נגיע לצעדים מעשיים, נחזור להתמקד במסלול של חקיקה", הזהיר.

אך לא ההצעה הזו, וגם לא מה שזכה לכינוי "אמנת הטוקבקיסטים", שהעלה העיתונאי רוגל אלפר (שדורש לאשר רק תגובות הכוללות נימוקים שנוסחו ב-100 מילה לפחות), לא יפתרו את הבעיה.

לא זו ולא זו לא תועלנה בדבר לשיפור השיח הציבורי חסר המשמעות המתקיים בישראל. ושתיהן לא יוכלו להגן על "המטוקבקים". אלו שקלוגהפט מכנה במאמרו אנשים "כבויים ופגועים...שהתאבדו, עברו ניתוחים פלסטיים, הסתגרו בבתיהם – ואפילו – תאמינו או לא – סתם נעלבו מאד מאד. בגלל הטוקבקים".

חבל שאיש לא טרח לאמץ את הצעתו של אחד הטוקבקיסטים שהגיעו לדיון: "יש מספיק חוקים קיימים. נצלו אותם ותתקנו בהתאם. לא צריך חוקים נוספים, ולא צריך להתייחס לטוקבק כאל תורה מסיני, זו בסך הכל עוד דעה".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by