ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
ה-DRM לא ייעלם 

ה-DRM לא ייעלם

 
 
רן יניב הרטשטיין

האופטימיות הנאיבית שעוררה החלטת יאהו למכור שירים שאינם מוגנים בזכויות יוצרים היתה מוקדמת מדי. רן יניב הרטשטיין מסביר מדוע מדובר פה בסך הכל בנסיון חד פעמי לעורר פרובוקציה, ולא בשינוי מגמה של תעשיית הבידור שוחרת ההכנסות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
נורה ג'ונס. מוכרת שירים ב-MP3
 נורה ג'ונס. מוכרת שירים ב-MP3   
מעיון במאמרים המתפרסמים בבלוגים ואתרי טכנולוגיה בשבועות האחרונים, ניתן לחשוב שחייזרים השתלטו על צמרת תעשיית המוזיקה, הכניסו את הבכירים לקוקונים וארזו אותם בעליית הגג.

פרשנים ובלוגרים רואים בהחלטתה של EMI לשחרר סינגל של נורה ג'ונס בקובץ MP3 חופשי ממגבלות שימוש, ככניעה גורפת של חברות התקליטים לדרישות השוק. במקביל, הם מציינים את יום השקת ה-Zune של מיקרוסופט כציון דרך חשוב בכרוניקה ידועה מראש של כישלון מוסד ה-DRM.

בהתחשב במצבה של תעשיית והבידור והכיוון הכללי אליו היא פונה בשנים האחרונות, שתי המסקנות הללו נראות נמהרות במקרה הטוב, וחסרות שחר במקרה הרע.
 

ניהול מגבלות דיגיטלי

DefectiveByDesign. מפגינים נגד DRM
 DefectiveByDesign. מפגינים נגד DRM   
הרעיון שעומד מאחורי מערכות DRM פשוט. הן מאפשרות לענקיות המדיה להכתיב ללקוחות מה מותר ואסור להם לעשות עם השירים, הסרטים והספרים שהם קונים מהן. ראשי התיבות Digital Rights Management או ניהול זכויות דיגיטלי, אותם טבעו אנשי יחסי הציבור של חברות המדיה והטכנולוגיה, נועדו להסוות את תפקודן האמיתי של מערכות אלו.

הפירוש האלטרנטיבי בו דוגלים המתנגדים הולם אותן יותר: Digital Restrictions Management, או ניהול מגבלות דיגיטלי.

אם מערכות ה-DRM התחילו את דרכן רק כאמצעי דרקוני למניעת שכפול והפצת תכנים ללא אישור בעלי הזכויות, הרי שהיום הן ממלאות תפקידים חשובים בהרבה עבור החברות שמעודדות את השימוש בהן. לדוגמה, ה-DRM שנמצא על השירים והסרטים בחנות המוזיקה של אפל מונע מלקוחותיה לנגן אותם בנגנים ניידים של חברות מתחרות, וכך מאפשר לה למכור עוד אייפודים.

כתוצר לוואי מהשימוש הרווח במערכות DRM, זיהו ענקיות הבידור שוק חדש לגמרי, שלפני כן כלל לא יכול היה להתקיים. בנגני ה-Zune החדשים של מיקרוסופט למשל, קיימת אפשרות להעביר תכנים בין נגנים שונים בחיבור אלחוטי.

אבל אפילו כשמדובר בתכנים שיצרו המשתמשים עצמם, כמו סרטים ביתיים, הנגן עוטף אותם בהגנת DRM, שמערימה מגבלות חמורות על האפשרות להעביר אותם בין נגנים שונים, ועל מה שאפשר לעשות אותם מרגע שהועברו.

ה-Zune אמנם ספג ביקורת שלילית חסרת תקדים ונחשב, לפחות בשלב לזה, לכישלון מהדהד, אבל חברות התקליטים ואולפני הסרטים לא ממש קשורים לכישלון הנגן. זה ההיבריס של מיקרוסופט שגרם לה לשים לעצמה מקלות בגלגלים.
 

DMCA - חוק אומלל

 
המנגנונים האלו מאפשרים לחברות המדיה לגבות תשלום נוסף עבור שימושים שונים, שנחשבו עד כה לטריוויאליים וכבר אינם אפשריים עוד הודות ל-DRM, בתוך שהן מציגות אותם כשירותי "ערך מוסף".

רשת וולמארט לדוגמה, מציעה ללקוחות שקנו את הסרט "סופרמן חוזר" ב-DVD, להוריד אותו למחשבם במחיר מוזל, בהתאם למכשיר בו יצפו. הורדת סרט שיעבוד רק על נגן נייד אחד היא הזולה ביותר, הורדת סרט שאפשר יהיה לנגן במחשב מעט יקרה יותר, והורדה של סרט שיעבוד בכל המכשירים היא היקרה ביותר.

כל הגירסאות המוצעות להורדה (כמו גם התקליטור) זהות מבחינת תוכנן, אבל מערכות DRM מאפשרות להפוך גירסה אחת ליקרה יותר מהאחרות מבלי שחברות המדיה באמת תידרשנה להשקיע מאמץ נוסף או להעשיר אותה בערך מוסף כלשהו. הן פשוט מטילות מומים בגירסאות הזולות יותר.

כל זה לא היה אפשרי לולא חוק ה-DMCA האמריקני, שנחקק בארה"ב ב-1998 בעקבות לחץ של תעשיית הבידור. בקיצור נמרץ, החוק מפקיע מידי המדינה את האפשרות להגדיר בדיוק לאילו זכויות זכאים בעלי זכויות היוצרים, ומעביר את השליטה המלאה לחברות הבידור. תחת ה-DMCA, עקיפה של מערכת DRM היא פשע. חוק אומלל זה גרם כבר להרבה יותר נזק משניתן להתייחס אליו במאמר אחד, אבל לתעשיית המדיה הוא עושה בינתיים רק טוב.

עקב החולשות הבסיסיות המובנות בכל יישום מקובל של מערכת DRM, חברות הבידור היו זקוקות לחוק הזה כדי לוודא שאפילו אם ניתן יהיה לעקוף את המגבלות ברמה הטכנית, הדבר יהיה בלתי אפשרי ברמה המשפטית.
 
 

ומה עם האמנים?

וירד אל יאנקוביץ'. מעדיף שתקנו דיסקים
 וירד אל יאנקוביץ'. מעדיף שתקנו דיסקים   
במקביל למאמציהן של חברות הבידור ליצור לעצמן הכנסות חדשות על ידי כבילת הלקוחות, והגבלת אפשרויות השימוש בתכנים שהן כבר מספקות ממילא, הן עושות כל שביכולתן כדי להקטין את התמלוגים לאמנים, אלו שבשמם הן מנהלות את המאבקים.

האתר Radio and Records דיווח לאחרונה על כוונתה של RIAA, הארגון מאחוריו מסתתרות חברות המוזיקה הגדולות כשהן צריכות ללכלך את ידיהן בפעולות שעשויות להזיק לדעת הקהל לגביהן, לדרוש מהמחוקק בארה"ב להפחית את התמלוגים שהן נדרשות לשלם לאמנים. נציגי RIAA טוענים שבעוד ששיתוף הקבצים פגע ברווחי חברות התקליטים, מפיצי התכנים זכו להגדיל את הכנסותיהם הודות לשירותים חדשניים כמו רינגטונים.

מלבד מאמציהן לזכות בהטבות והקלות ממשלת ארה"ב, חברות התקליטים לא בוחלות גם בלקיחת כסף ישירות מידי האמנים. בראיון לבלוג Digital Music Weblog, אמר הזמר וירד אל יאנקוביץ', שהרבה פחות כסף מגיע בסופו של דבר לכיסו הפרטי ממכירת שיריו בחנויות מוזיקה דיגיטליות, מאשר ממכירת הדיסקים שלו. אמנים אחרים מדווחים על אותה תופעה בדיוק.

כלומר, למרות שמכירת שיר בחנות מקוונת לא כרוכה בשום הוצאה או השקעה תשתיתית או טכנית מצד חברות התקליטים, בעיקר לעומת המבצע הלוגיסטי המורכב שבהדפסה, שינוע, אחסון ומכירה של דיסקים - הן מבקשות לשמור לעצמן נתח גדול בהרבה מההכנסות שמייצרות המכירות האלה.
 

הפתרון: תקן אחיד

הצרכנים הם לא היחידים שמתנגדים לבדלנות שיוצר ה-DRM. גם חברות התקליטים מזהות את הבעייתיות בחנות אחת שמוכרת שירים שאפשר לנגן רק בנגן אחד. הן רוצות לפנות לכל צרכני המדיה בעולם, ולא לחזר בנפרד אחרי המשתמשים בכל נגן מדיה שונה.

לחברות המוזיקה ולאולפנים הגדולים יש דווקא סיבות להתנגד ל-DRM, לפחות כפי שהטכנולוגיה הזו באה לידי ביטוי כיום. כפי שראינו, ענקיות המדיה רגילות לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, והן לא רוצות להעביר את השליטה בתכנים שלהן לחברות כמו מיקרוסופט או אפל.

אבל שלא כמו במקרים אחרים, חברות התקליטים לא יכולות לחכות לאנשי הקוד הפתוח שיגיעו על סוסם הלבן ויצילו אותם מהרודנות של תאגידי התוכנה עם טכנולוגיית DRM פתוחה מתקדמת פי כמה מהמוצרים הקיימים; לא יימצא מפתח אחד בעולם שיסכים לנדב את זמנו לפרויקט כזה.

הפתרון חייב לצמוח מתוך שיתוף פעולה עם חברות הטכנולוגיה, קבוצה נפרדת אך לא מאוד שונה של תאגידי ענק, המונעים מאותה תאוות בצע שמנחה את חברות המדיה. כשיש כל כך הרבה פיות כה רעבים להאכיל, התיאבון של האמנים ליצירה והתאבון של הצרכנים לתוכן נהיה משני, והתעשייה ממשיכה להתקיים בראש ובראשונה בשביל לספק את עצמה.

שיתוף פעולה כזה ינסה להוליד תקן שיאחד מאחוריו את כל חברות הטכנולוגיה, שכיום מתחרות בינן לבין עצמן. הוא יאפשר לענקיות המדיה להגביל את השימוש בתכניהן באמצעות DRM, ובאותו זמן, יאפשר העברה בין מכשירים שונים - תמורת תשלום הולם, כמובן.
 

מיחשוב בוגדני

 
Trusted Computing Group, יוזמה משותפת של מספר חברות טכנולוגיה מובילות הכוללת את מיקרוסופט, IBM ואינטל, תהיה ככל הנראה הכיוון ממנו תצא הישועה לה מקוות ענקיות המדיה. קבוצה זו מפתחת מערכת מקיפה של רכיבי תוכנה וחומרה וכן רכיב מקוון, שתאפשר לה לשלוט מרחוק בכל היבטי היצירה והשימוש של תוכן דיגיטלי באשר הוא - לרבות תכנים שהמשתמשים יוצרים בעצמם.

מאחורי Trusted Computing - מחשוב בטוח, או TC - עומדת מערכת DRM שתגובה באמצעות חומרה ייעודית, שתותקן בכל מחשב ותפוקח על ידי שרתים מרכזיים, ותמנע ביעילות את האפשרות לעקיפת המגבלות של חברות המדיה ושחרור התוכן. אחרי שחברות הטכנולוגיה תסיימנה לרצות את הדרישות של ענקיות המדיה, המערכת תשרת היטב גם אותן.

החברות בקבוצה מנצלות את בעיות אבטחת המידע הרווחות בעולם המיחשוב כדי להלך אימים על הצרכנים, ומשווקות את המיחשוב האמין כפתרון לבעיות הללו. השליטה הריכוזית תאפשר להן לנטרל במהירות וביעילות רכיבי תוכנה זדוניים ומזיקים. אבל בה בעת, תאפשר להן לנטרל גם רכיבי תוכנה שמזיקים לאינטרסים העסקיים שלהן, כמו יישומי קוד פתוח, קובצי מדיה ברישיונות חופשיים ותוכנות מתחרות.

ג'ון ווקר, מייסד Autodesk ואחד המפתחים של AutoCAD, מתאר במאמרו הסמינלי The Digital Imprimatur מצב בו "האח הגדול וענקיות המדיה יחזירו את שד האינטרנט בחזרה לבקבוק", באמצעות מערכות דומות.

הוא חוזה עתיד לא רחוק בו כל תכני העולם יהיו מוגבלים ברשת מחשבים "בטוחה", בה יורשו להשתתף רק קומץ גורמים. כל פעולה, החל מקריאת מאמר וכלה בהעברת שיר בין מכשיר למכשיר, תהיה כרוכה במיקרו-תשלום כפוי. לבלוגים, פודקאסטים, ויקיפדיה ויוטיוב, כפי שאנו מכירים אותם היום, לא יהיה מקום ברשת הזו.

ריצ'רד סטולמן, מייסד תנועת הקוד הפתוח ואחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות המיחשוב, נמנה גם הוא על המתנגדים הנחרצים לרעיון.

הוא מזכיר שהשליטה במחשבים צריכה להימצא בידי המשתמשים, ולא בידי תאגידים מונחי רווחים, ואף מציע לפרש את ראשי התיבות TC כ"מיחשוב בוגדני" (או Treacherous Computing) - עוד מקרה בו גמישות השפה האנגלית מאפשרת לחשוף את הספין היחצ"ני הציני מבפנים, מעין AdBusting שמדגיש את חוליו של מושא הביקורת אליו הוא מופנה תוך שימוש באוצר המילים שלו.
 

החופש לא מחכה לנו

מי שמצפים לקנות את להיטיהם האחרונים של כוכבי הפופ הפופולריים בפורמט פתוח ונטול מגבלות צפויים לנחול אכזבה מרה, וכמותם גם אלו שמקווים להוריד סרטים הוליוודיים באורך מלא ללא DRM.

הניסיונות למכור שירים בפורמט MP3 בחנות המוזיקה של יאהו אינם מסמניה של מגמה כלל תעשייתית לזניחת ה-DRM, אלא לכל היותר תוצאותיו של קמפיין מוצלח שערכה חנות מוזיקה קטנה בנסיונה להתבלט ביחס ל-iTunes.

לעומת חברות התקליטים, ב-MPAA, המקבילה של ה-RIAA בתעשיית הקולנוע בארה"ב, אפילו לא שוקלים לנסות להפיץ סרטים ללא DRM. הם אמנם מכירים בבעייתיות שבמודל הנוכחי, אבל הכיוון שלהם פשוט בהרבה: הם יפתרו את הבעיות במערכות הנוכחיות, וימצאו את האיזון שיאפשר להם להמשיך לגבות תשלום רב יותר ויותר תמורת שירותים פחותים ומוגבלים יותר ויותר.

עד עתה תעשיית הבידור עשתה זאת בגסות ובבוטות אופייניות, שלא הותירו לצרכנים כל ברירה מלבד למחות. בעתיד, כך נראה, כבר לא יישאר אפילו מקום להתנגדות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by