ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
הסיוט שאינו נגמר 

הסיוט שאינו נגמר

 
 
הופמן

ג'סלין ריזה היה ילד שמנמן ודחוי בן 15 מקנדה, כשהשתעשע עם מקל גולף מול המצלמה בבית הספר. היום ריזה הוא Star Wars Kid, כוכב הסירטון הנצפה ביותר ברשת אי פעם, שגם הרס לו את החיים טוטאלית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עד מאי 2003 היה ג’סלין ריזה עוד בחור בן 15 שחי בפרברים האחוריים של צפון אמריקה, עוד ילד מתבגר עם חיים רגילים ובעיות רגילות ותסכולים ותסביכים וגם ימים יפים. עד מאי 2003 היה ג’סלין ריזה עוד ילד שמן מדי, לא מקובל מדי, כזה שהמציאות הקודרת מתערבבת אצלו עם חלומות בהם הוא גיבור בעולם אחר, יקום מקביל שבו מתגשמות הפנטזיות של כולנו.

הסיוט של ג’סלין ריזה התחיל במאי 2003 ונמשך עד עצם היום הזה. זה סיפור עצוב וגם מיצג לא מעודד על החיים החדשים שהמצאנו לנו בעידן האינטרנט, בעידן הקידמה, בעידן הצעצועים הכי חדשים שנפגשים עם אותו רוע אנושי ישן ומוכר - כזה ששום טכנולוגיה לא תצליח לנצח.

בואו נתחיל מהאירוע המכונן. בואו נתחיל את הסיפור מהיום בו נכנס ג’סלין ריזה אל סטודיו הקולנוע של בית הספר שלו באונטריו, קוויבק. אף אחד לא יודע את התאריך המדוייק של היום הזה, גם ג’סטין עצמו לא ממש זוכר, אבל החדר היה ריק והמצלמה עמדה במרכזו עם קלטת בתוכה. ג’סטין, שתמיד חלם להיות Darth Maul (הגיבור עם חרב האור הירוקה ממלחמת הכוכבים) לא עמד בפיתוי: הוא לקח מקל גולף, שיחק לשנייה עם העולם הפנימי שלו, הסתנוור ולחץ record.
 

קאלט בארה"ב, אירופה וקנדה

 
אלא שבניגוד למצופה, ג’סלין, כולו ילד בן 15 מעולם אנלוגי, שכח את הקלטת בתוך המצלמה. במשך חודשים נשארה הקלטת במדף לא חשוב, בבי”ס לא חשוב, אי שם בפאתי קנדה. עד שב-19 לאפריל 2003 גילה את הסרט בעל הקלטת, שהיה גם חבר לכיתה של ג’סלין, והראה אותה מייד לכמה חברים.

דחקה. כל מה שהיה לחברים של ג’סלין זאת דחקה, די מצחיקה האמת, על חנון מהכיתה שנתפס משתטה מול מצלמה ונשקף ממנה כשהוא בשיא עליבותו. החברים הראו את הסרט לעוד חברים שהשתינו גם הם במכנסיים, והחליטו לקחת את הדחקה עוד צעד אחד קדימה: במאי 2003 הם העלו את הסרט ל-Kazza - הצומת הכי פופולארית לשיתוף קבצים ברשת באותם שנים. בלי שיש לי הסבר רציונאלי, הסרט Star Wars Kid הפך לקאלט אדיר בקנדה, אירופה וארה”ב. ומהר.

תוך פחות משבועיים הורידו את הסרט כמה מיליוני גולשים וג’סלין הוכתר לכוכב הנולד, אבל לא מהסוג שציפה לו. הרגע הנורא הזה, מכמיר הלב, שבו נתפס אדם בתוך פנטזיה נאיבית ומגושמת, הפך לנחלת הכלל. אלפי גירסאות של הסרט עם פעלולי עריכה מכל סוג הופצו ברשת תוך ימים, תוכניות טלוויזיה הקרינו אותו שוב ושוב, גירסה בנוסח מלחמת הכוכבים הפכה ללהיט אדיר גם היא, הקטע הושתל בתוך אינספור סרטים ואפילו זכה להופעת אורח זדונית במיוחד בתוך מחווה שנעשה באינטרנט ל “קיל ביל” של טרנטינו. ככה סתם, בשניה, בלחיצת כפתור לא מחושבת, הפך ג’סלין ריזה לבדיחה הכי טובה בכפר הגלובלי.
 

עזב את בית הספר

 
אבל את ג’אסטין הבדיחה הצחיקה פחות. הוא נכנס לדיכאון קשה, פחד לצאת מהבית, הרגיש שקילפו לו את העור ואת הנשמה ושמו אותם לייבוש בשמש. ג’סלין ריזה לא תיכנן להיות מפורסם, לא ככה לפחות, לא בעיתוי הזה. אחרי שהפך לסמל, הוא עזב את בית הספר, סירב לענות לשאלות הכתבים שצבאו על הבית, סירב לעכל שהעניין יצא משליטה.

כמה חודשים מאוחר יותר, תבע ג’סלין את חבריו לכיתה על פרסום הקלטות ואף זכה בסכום יפה (שלא פורסם עד היום ומוערך בכמה מאות אלפי דולרים). אלא שהעלבון סביבו, העובדה שהפך לבדיחה הכי גדולה בקוויבק, בקנדה, בעולם, היה גדול כל כך, עד ששום דבר לא באמת הצליח להסתיר את הבושה (אפילו לא נסיון לשכנע את ג’ורג’ לוקאס להכניס את ג’סלין כדמות משנה באחד מסרטי הטרילוגיה. לוקאס סירב למרות שהודה שהוא ממש מחבב/מרחם על הילד).

ביום רביעי האחרון פורסמה ברחבי העולם העובדה המדהימה הבאה: הסרט Star Wars Kid הוא סרט הוידאו הנצפה ביותר ברשת אי פעם. למעלה מ-900 מיליון איש צפו באחת הגירסאות שלו. ב-You Tube ניתן למצוא כיום 704 תוצאות חיפוש בנושא. חיפוש ב-Google יעלה ברשת 887,000 תוצאות. ג’סלין ריזה הוא אדם מפורסם, הוא ידוע בכל עולם כילד השמן והמטופש שנתפס רוקד לבד בחדר, הילד ששכח לקחת איתו את העדות המרשיעה, כשאפילו זכויות יוצרים אין לו על העדות הזאת.
 
 

כל אחד מאיתנו הוא סטאר וורז קיד

 
כשראיתי את Star Wars Kid בפעם הראשונה צחקתי בקול רם. כשראיתי אותו בפעם השניה התגנבה התחושה שאני מציץ למשהו שלא שייך לי. כשראיתי את הסרט עוד כמה וכמה פעמים במהלך כתיבת הפוסט הזה, המילה היחידה שעברה לי בראש היא “פורנוגרפיה”. החיים שלנו מצולמים כל הזמן. הרחוב הוא מרחב ציבורי שבו זכויות היוצרים הם של צלמי פפראצ’י. חברות הטלפון כבר מציעות שנצלם את הילדים בבית כשהם בלעדינו. הפרטיות מתה.

גם אנחנו, כל אחד מאיתנו, יכולים למצוא מחר את עצמנו בתפקיד ג’סלין ריזה - וזה די מפחיד, האמת. די מפחיד לדעת שמעבר לדימויים החיוביים, הנאורים, שיש לכולנו על הכוח הטמון ברשת, מסתתרים אותם בני אדם עם אותו טבע אנושי עתיק יומין. אנחנו יודעים לצחוק מדחקה טובה על חשבון מישהו אחר. אנחנו יודעים להציץ לחדרים שאסור לנו לפלוש אליהם. אנחנו יודעים לעקוב אחרי אנשים ברחוב ולתעד אותם בלי שישימו לב. רק שעכשיו אנחנו יכולים גם לחלוק את זה עם כל העולם. ככה. סתם. בשביל הצחוקים. ברגע אחד. בלחיצת כפתור.
 
 
המאמר פורסם במקור בבלוג "חדל קשקשת ברשת" של הופמן שמתאחסן בבלוגלי, ומובא כאן בשינויים קלים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by