ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
בין העתקה לגניבה 

בין העתקה לגניבה

 
 
גדי שמשון

איך עושים חדשות באינטרנט? מי מאתרי החדשות בארץ גונב ממי? והאם זו בכלל גניבה? הדיון המשמים תופס כיוון מרתק מבחינת סבא לינק – סיכוי להתכתשות רשת קלה, אחרי שאבישי מתיה הכזיב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אביבית חבשוש. קוראת חדשות באינטרנט
 אביבית חבשוש. קוראת חדשות באינטרנט   
כשסבא לינק היה צעיר, הוא עבד כמה שנים בבתי המלאכה של "תעשיית" הסרטים הישראלית. בין היתר בהפקת היוקרה "אבא גנוב", מיסודו של יהודה ברקן. בסך הכל שלושה ימי השלמות, אבל מה רבה הייתה פליאתי כאשר בהקרנת הבכורה (החגיגית! בחולון! עם ראש העיר!) חשתי שמחה על היותי חלק מהצוות. נדמה לי שאז, בניגוד בין חיבתי הסטודנטיאלית לקלאסיקה לגאוותי מסרט הסמבוסק, הבנתי את עקרון ההזדהות הפרובנציאלית, עקרון אוניברסלי שקיים במערכות רבות. גם בזו שנעסוק בה הפעם.

פרס "התגובה המוצלחת" על הטור הקודם של הזקן והלינק מוענק ל"ליאת, עובדת בבראנז'ה". למרות שהטור עסק בהנדסת האנוש של אתרי החדשות, ולא מהאספקטים העיתונאיים ("זה לא דיון על איכות הדיוק העיתונאי, כמות הדיווחים, עומק הפרשנות ומידת השנינה בכיתובי התמונה", שם, שם). ליאת סיפרה על הדרך בו מבוצע הסיקור החדשותי ברוב האתרים, ותהתה האם סיקור זה ראוי לתואר עיתונות רצינית.

ייאמר מייד: מובן שזו לא "עיתונאות רצינית". מבזקים חדשותיים באינטרנט מגיעים דרך סוכנויות החדשות או, כולם יודעים את זה, מכלי תקשורת אחרים שדיווחו קודם. ליאת צודקת: בחלק גדול מהאתרים יושבים מבזקנים במשמרת, מתרגמים ידיעות של הסוכנויות ובודקים את המתחרים. לעתים נדירות (אפילו ב-Ynet ו"הארץ") יחסית ישנו סיפור שנחשף, תוחקר, נבדק וננצר על ידי הצוות העיתונאי של האתר. וזה בסדר גמור, ליאת. כי מבחינת הגולש, מה שחשוב ברוב מבזקי החדשות זה עצם הידיעה – כמה-כמה נגמר המשחק, איפה היה פיגוע וכן הלאה. את העבודה העיתונאית מקצועית קלאסית יותר נותנים במקומות אחרים באותם אתרים.
 
איפה עובר הרף בין מי שכותב באינטרנט לבין מי שגם מקבל על זה כסף
 איפה עובר הרף בין מי שכותב באינטרנט לבין מי שגם מקבל על זה כסף   
מאז התחלתי לכתוב את הטור הזה, היו כאן כמה תגובות עוינות מצד מי שהזדהו כעובדים ב-Ynet. לטור הקודם הגיב אחד מעורכי Ynet, גבע קרא עוז, בשמו. אינני יודע אם הוא קשור למגיבים הקודמים, אבל יפה שלראשונה ב"הזקן והלינק" מגיב עובד Ynet שלא בסגנון הטוקבקים עלומי השם של הקונקורד מבית ידיעות אחרונות. למען החדווה והדיון הסוקראטי, להלן הפסקה המהותית בהודעתו, עם הערותי:

גק"ע: "מעריב, ואלה, נענע וכל השאר מעתיקים ידיעות ממקורות אחרים, לעתים קרובות מאוד ללא קרדיט".

כמו שאמר פעם מישהו שאני ממחזר יותר מדי, פורטלים הם "מערכת של מבזקים, לא של חדשות. אנחנו לא עיתון ולא מערכת טלוויזיה, ולא מריצים ביפרים לכתבים ולא עושים תחקירים". הקרדיט שייך לרוב (וגם ניתן) לסוכנויות וברוב המקרים האחרים, כאשר יש "סקופ" אמיתי לגוף תקשורת אחר, הוא מקבל את הכבוד. בכלל, חלק לא קטן מהחדשות שאתם צורכים ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה – לא נחשפו על ידי הכתבים החרוצים אלא על ידי סוכנויות הידיעות (שמספקות חדשות לכו-לם).

גק"ע: "בעברית קוראים לזה גניבה. אם אתה בתור צרכן מוכן לקבל סחורה גנובה, זו בעיה שלך".

אין לי מושג למה גבע קרא עוז מתכוון. גניבה של סקופים? שיביא לינקים, ונריץ פה דאחקות על כל השודדים. אבל דומני שקרא עוז חושב שיש זכויות יוצרים על העובדה שבאלנבי התרחש פיגוע. או על כך שמכבי חיפה נצחה 3-0.

גק"ע: "וכן, מה לעשות, יש אנשים שעדיין חושבים שחשובה יותר ההשקעה בתוכן, באמינות הדיווח, בפרטים, במקוריות התוכן - ולא רק בעטיפה. מצטערים".

שוב הארומה האנושית המוכרת, הפרובנציאלית, של הקרנת הבכורה בחולון. לא מסובך לזהות אותה. לפני שנתיים נדחה פליקס פריש, הכתב הצבאי של Ynet, מתא הכתבים הצבאיים. כתבתי אז ש"כל אחד רוצה למתוח את הרף מתחתיו, שלא ייכנסו כל מיני ארחי פרחי. ובאמת, במדיום בו יש כותבי פורומים מיודעים ושנונים יותר מלא מעט עיתונאים, לפי מה נחליט מי ראוי ומי לא?".
 
 
יוקרתו האתית-עיתונאית של קרא עוז נסמכת בין השאר על הדיווח המומצא לגמרי, שפרסם לפני כשנה, על הופעה (כביכול) של הפיקסיז ברוקסן. כשרבו הטענות נגד גניבת הדעת הזו באחד הפורומים, הגיב קרא עוז בתירוץ "כותרת המשנה היתה אמורה להבהיר שההופעה לא הייתה", והגדיר את כתבתו בצניעות כ"הונאה? תרגיל מבריק בפוסט מודרניזם ויצירת נרטיבים חלופיים? גם וגם". על זה אמר גק"ע בעצמו בהזדמנות אחרת, "גרפומנים תרדו מהעץ" (ואז הוא מייד שלח לעצמו טוקבק: "הכתבה שלי היא כמו סולם. אחרי שטיפסתם עליו, יש לבעוט בו").

13 שנה שאני עוסק בעיתונות, במקומות ותפקידים לא פחות מכובדים מאלו שבהם פעל גק"ע עד היום. המצאת הופעה וכתיבת ביקורת שקרית עליה היא עווית-הדאחקה, אירוע מצער הפוקד מערכות תרבות בכל העולם בעתות יובש יצירתי. לא באמת רלוונטי, הדיון התקשורתי הסמי-מלומד שלו. זו כולה בכורה של סרט של יודה ברקן. יותר משיש בה ערך עיתונאי, יש לה ערך תרפויטי כסוג של גירוש שדים. למה? תקראו לבד (ותירגעו, אין כאן אאוטינג).

ורק קטנה לפני סיום (למרות שראוי לטור שלם בפני עצמו) – גוגל השיק מנוע חיפוש לידיעות חדשותיות. החידוש העיקרי בו הוא אלגוריתמים חכמים שאמורים למצוא כותרות חדשות מאלפי מקורות שונים, שיהיו רלוונטיות. פטנט דומה, ללא האלגוריתמים, נוצר על ידי ארז פילוסוף מוואלה! כבר לפני יותר מארבע שנים – כותרות הכלכלה של "הארץ" ו"גלובס" יובאו אוטומטית לוואלה!. ככה זה היה לפני שפורטלים החליטו "לייצר" תוכן ולפני שהבראנז'ה התחילה להתווכח מי יותר עיתונאי ממי. אפשר לסכם את הטור במשהו שעליו אולי גם קרא עוז יסכים? איזה תותחים גוגל.

----

"דואר-זבל", רשימת דואר עם דיונים מעמיקים ומריבות עסיסיות, ולהיפך. עכשיו במחיר שווה לכל נפש.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by