ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
מוות ל-MP3 

מוות ל-MP3

 
 
דויד פרץ

הפורמט הדחוס הרגיל את האוזניים שלנו למוזיקה באיכות גרועה שלא מצליחה להרטיט את הלב. מי אשם? חברות התקליטים, שניסו למקסם רווחים ולכווץ את התקליט. דויד פרץ מציע לקבור את ה-mp3 ולעבור לפורמט בקוד פתוח

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אם נסתכל על זה בפרספקטיבה היסטורית, יוצא שאנחנו חיים בעידן הראשון שהולך ומתדרדר אחורה מבחינת איכות הצליל שאנו שומעים. אחרי שחציה השני של המאה העשרים הוקדש כולו לשיפור מדהים באיכות השמיעה והשימור של המוזיקה (המעבר ממונו לסטראו, מתקליט לקומפקט דיסק), הרי שמאז 1999, תחילת עידן הנפסטר, העתיד פשוט נשמע רע. למעשה רע מאוד.

ישנם שלושה גורמים שאשמים בקטסטרופה הקולית הזו. הראשון הוא פורמט ה-mp3, השני היא חמדנותן של חברות התקליטים, והשלישי הוא מלחמת הווליומים שמתנהלת בשקט הרחק מעיני הציבור מזה כמעט עשור, בחדרי המאסטרינג מסביב לעולם.
 

ה-MP3 אשם

קישוט אסתטי בסלון (אילוסטרציה: SXC)
 קישוט אסתטי בסלון (אילוסטרציה: SXC)   
אולם מבין שלושת הגורמים קבצי ה-MP3 הם האשמים המרכזיים. טיימינג בחיים זה הכל, והעובדה שאי שם בסוף שנות השמונים החלו לפתח חמישה חוקרים במכון פראונהופר פורמט שיכווץ אודיו דיגטלי "ללא, או עם מעט איבוד" לעשירית מגודלו המקורי. השימושים היו רבים - העברת מידע בטלפון, שימוש צבאי, הקלטות שיחות. בראיונות שנתן אבי ה-MP3 קרל היינץ ברנדרבורג - שהגיע כמו יותר מדי אנשים בתחום האודיו הדיגטאלי מתחום המתמטיקה ולא מתחום המוזיקה - הודה שכיווץ קבצי מוזיקה לא היתה העניין המרכזי שלהם בפיתוח. לצערי, שומעים את זה היטב.

הדיאטה הענקית שעשה פורמט ה-MP3 לאודיו הדיגטלי הגיע בטיימינג מעולה. הרשת התפשטה לכל עבר ולכדה יותר ויותר אנשים שאחרי שגמרו להוריד תמונות פורנו באיטיות משוועת רצו לשלוח שיר מגניב להוטמייל של החבר.

כיווץ ההרואין-שיק שבו מעך ה-MP3 כל שיר שעבר דרכו הסתנכרן נפלא עם רזון הביטים של התקופה ורוחב הפס הצר (2 ביטים בשניה, זוכרים?), שבו בכדי להוריד שיר היית צריך לוותר על כמה שיחות טלפון חשובות. אמאבא תמיד התעצבנו ולא הבינו למה הטלפון תמיד תפוס, ומה זה כל צווחות הלטאות המעונות שבוקעות מהחדר שלך ומשפופרת הטלפון בכל פעם שהתחברת לרשת.

כשהגיע הנאפסטר והיה לתוכנת שיתוף הקבצים הפופלרית הראשונה, התקבע פורמט ה-MP3 סופית בתור הסופרמן הסוציאליסטי, צ'ה גווארה של המוזיקה, האייג'נט פרובוקטור של העידן החדש במוזיקה הפופלרית. מתחת לכובעו השחור והמפורסם של שון פנינג - אולי האיש עם הכי הרבה מזל וחוסר מזל העתיד נראה טוב למדי. כדרכן של מהפכות - ההתחלה היתה נפלאה, אנארכית וחסרת כל הכוונה ממסדית, מלאה באלטרואיזם משונה (שאני אתן לכל העולם להעתיק ממני את כל הדיסקים שלי?) ומלאת תקווה לעתיד אוטופי וטוב יותר.

בזמנו כתבתי על העניין שנפסטר הפכה את המושג "נדיר" לנדיר בפני עצמו. לפתע בוטלה ההגמוניה של כל מיני פוליטרוקים, שקיבלו את כל הדיסקים ליד מחברות התקליטים וקבעו מה יהיה או לא יהיה בפלייליסט. ומה אתה יכול או לא יכול לשמוע מבלי להוציא כמה עשרות שקלים. מחיר של דיסק מקורי אז היה בין 80 ל-90 ש"ח. דיסק לצריבה עלה כ-50 ש"ח. היה לי ברור כשמש שאו-טו-טו הולך להעלם סופית שוק התקליטים הנדירים בכמה מאות שקלים. כמה שטעיתי. עשר שנים אחרי, הפלייליסט שולט, ומחיר התקליטים הנדירים ב-eBay רק עולה כל הזמן.

אבל נאמר שבזה היו מסתכמות כל צרותינו. הצרה המרכזית היתה ונותרה - הפורמט החדש. כל העולם ואחותו הקטנה החלו להעביר את כל הדיסקים שלהם ל-MP3, ושלחו את הדיסקים עצמם לרוטציה בחנויות יד שניה, או מקסימום השאירו אותם כקישוט אסתטי בסלון. כמו אנשים שקונים ספריות מוכנות מלאות בקלאסיקות שאף אחד לא קורא, ככה נותרו הדיסקים מזכרת למכובדות העבר, או כך חשבתי.
 

שירה שגורמת לך להתאהב בזמרת

iPod - מעוצב מדהים, נשמע רע (אילוסטרציה: SXC)
 iPod - מעוצב מדהים, נשמע רע (אילוסטרציה: SXC)   
טוב, אמרתי לעצמי. נשמע לא רע. אנשים יורידו את כל השירים, וכשיאהבו את האלבום ילכו לקנות את הדיסק בחנות. הרי אף אחד לא באמת יכול להקשיב לדלות החומר הזו ולהנות ממש. אוטוטו יעבור עולם האודיו לפורמט דיגטלי חדש, שיתקן את כל עוולות שנות השמונים עם הקומפקט דיסק. מזל שעכשיו, עם כל הסראונד וה-DVD, יהיה אפשר להוציא דיסקים באיכות גבוהה הרבה יותר של 24 ביט על 96 קילו לשניה, שנשמעים כמו שצריך. סוף סוף המוזיקה תשמע כמו שאני שומע באולפן, עם מובחנות גבוהה וסטריאו שאתה יכול לשוטט בו כמה ימים בין שמאל לימין, עומק שאתה יכול לקפוץ לתוכו ראש, ושירה שגורמת לך להתאהב בזמרת עם כל החדות המאושרת של אוברטונים גבוהים ויפים ובאסים מלאי שמחה.

לא רק שזה לא קרה, הכל התהפך אחורה.

הההמולה הקבועה של שיפור באיכות האודיו נעצרה לחלוטין בגלל ה-mp3. גם כשהמפתחים עצמם הבינו והודו בגודל הבעיתייות שבפורמט המועך, הממציא צלילים שלא קיימים בהקלטה המקורית תוך כדי, והציעו פורמטים חדשים משוכללים ויותר טובים, כבר לא היה עם מי לדבר. כולם הלכו להוריד שירים בקאזה ולקנות גאדג'טים שנשמעים רע, אבל מכילים הרבה.

העולם בחר ב-mp3. אנשים מעדיפים להוציא 2000 ש"ח על iPod מעוצב מדהים שנשמע רע, עם אוזניות שרק מבהירות כמה רע זה נשמע בעוד 200 דולר, במקום לקנות דיסקמן פשוט ב-200 - 300 שקל, שנשמע מיליון שנות צליל טוב יותר. עם ה-iPod לא צריך לסחוב דיסקים ממקום למקום. הם לא הולכים לאיבוד והם הרבה יותר קטנים לסחיבה. מתי היתה הפעם האחרונה בה שמעתם מישהו או מישהי אומרים שהמעיל כבד להם ולכן הם הולכים עם ביקיני במקום, חוץ מבוראט? מי שיכול להסביר לי למה זה לא עובד ככה בתעשיית הבגדים יבורך, ויזכה לטיול לירח על חשבון סוני ובארטלסמן.

איך קרה שאיכות סאונד גרועה הפכה להיות הבון-טון של העשירים והעניים כאחד? אני מבין את הצורך ההמוני בלשמוע הכל בחינם, אבל למה שאנשים שיש להם כסף להוציא על מותרות, אותם עשירים שפעם וגם היום היו קונים מערכות סטראו ב-100,000 ש"ח (וושומעים בהם mp3), אלו שביבי חפץ כל כך בשלומם בשם הניו-ליברליזם הכלכלי, למה הם לא הפכו את קניית הדיסקים לסמל סטטוס? למעשה, באופן מוזר, סמל הסטאטוס החדש הפך להיות ה-iPod. המדיום הוא המסר? לא - המדיום מסרס זה מה שיש. וחינם הפך להיות סמל סטאטוס.
 
 

על ה-CD אפשר למרוח שוקולד

הדיסקים נשרטים ודולפים (אילוסטרציה: SXC)
 הדיסקים נשרטים ודולפים (אילוסטרציה: SXC)   
החמדנות של חברות התקליטים הגדולות למקסם רווחים, על חשבון הקסם המוזיקלי, החלה לצאת משליטה במעבר לקומפקט דיסק. החברות בגיבוי המגזינים וקובעי הדעת בעולם יצרו שיח ז'ארגוני מלא מושגים יפים כמו ביטים וקילוהרץ והמילה לנצח, ומכרו לציבור את השקר הגדול של שנות השמונים (אחרי ZIP), לפיו ה-CD הוא הפורמט האידאלי, האיכותי והנכון ביותר לשמיעה של מוזיקה. מי שקונה דיסק יכול למרוח עליו ממרח שוקולד, הם אמרו, והוא עדיין ינגן את ה-CD. לכן המוצר הזה חייב להיות יקר.

מה שיצר לחברות רווחי ענק בשנות השמונים והתשעים הוא גם מה שיצר בסופו של דבר גרר משבר אמון ענקי בין הציבור לחברות התקליטים: גילינו שדיסקים נשרטים, שהצבע שלהם דולף מטה אל הדיסקית ולא מאפשר את נגינת ה-CD, שכל חירור קטן או התחמצנות יתר תוקעת את הקומפקט מלנגן. יש תופעה שנקראת "רימאסטרינג" - קונים שוב את הדיסק שקניתם, כי ההוצאה הראשונה לא היתה כל כך טובה מבחינת ההעברה הדיגיטלית. לפעמים יש שם גם טרק בונוס של ג'ים מוריסון מגהק, וכמה תמונות חדשות של הדורז.

אין ספק שהנוכלות של חברות התקליטים פגעה בהם כבומראנג. כיום הן משלמות על חטאי ההיבריס מהעבר. יותר מכל יעידו על כך המאבקים הסיזיפיים שלהן לעצור את הקדמה. הרגו את הנאפסטר - קמה הקאזה. הרגו את הקאזה - בא האימיול, והסולסיק ו-DC++ והביטורנט. כך שבסיכום ביניים ניתן בקלות לומר שה-RIAA - אותה התאגדות חירום של חברות התקליטים, לטיפול בכל עניין ההורדות "הלא חוקיות", הפסידה באופן סופי וסופני. העולם מוריד שירים, והרבה.

עכשיו יבואו הנשמות הטובות ויגידו את הטענה המקובלת - אבל לא שומעים הבדל בין mp3 ל-CD, ואני אשאל אותם שאלה פשוטה - מתי היתה פעם אחרונה ששמעתם את ה-CD המקורי של איזה אלבום בכדי להשוות?

האמת היא שבהאזנה אקראית שמתבססת על הזכרון של השיר, ולא השוואה נקודתית בין השניים - אכן אין הבדל השיר נשמע דומה למקור. אולם אחרי עשרות פעמים בהם הדגמתי לתלמידים שלי את ההבדל בין הפורמטים אני מוכן לערוב לכם שבהאזנה מודרכת אין מי שלא שמע את ההבדל. גם ב-320kbps.

זה נשמע מת

מעבר לכך, השנים האחרונות מתפרסמים לא מעט מחקרים לגבי חויית ההאזנה למוזיקה מכווצת וכולם ללא יוצא מן הכלל אומרים דבר אחד - איבוד המובחנות והעומק של השיר (שזה אחד הדברים הראשונים ש-mp3 הורג) גורמים למוח שלנו עייפות מצטברת. כמעט כל הנחקרים, ששמעו מוזיקה מכווצת לאורך זמן רב, התלוננו על מחושים בראשם. יכולת ההאזנה שלהם היתה קצרה משמעותית מנחקרים ששמעו מוזיקה לא מכווצת.

אבל עזבו מחקרים - בתכל'ס, mp3 נשמע פשוט מת. אין גבוהים, אין חדים. הבאסים מרוחים, ואם יש משהו שמתחיל להטריד יותר מכל זו העובדה שהטרנד החדש באולפנים הוא לבדוק איך השיר שעליו עובדים נשמע בתור mp3, כי ממילא "ככה ישמעו אותו כולם".
 
פנקו את האוזניות בקוד פתוח (אילוסטרציה: SXC)
 פנקו את האוזניות בקוד פתוח (אילוסטרציה: SXC)   
המצער הוא שמה שהיה צריך לקרות מבחינה טכנולוגית כיום, קרי המעבר לפורמט אודיו דיגיטלי באמת טוב ועמוק, שיחליף את הקומפקט דיסק הישן והבעייתי ויביא אותנו לחויית שמיעה באמת באמת מוצלחת, לא קרה. הנסיונות הנואשים של החברות גם ה-SACD וה-DVD שניסו לעבור לפורמט החדש נחלו כישלון מהדהד, בגלל חוסר הענות הקהל.

שפופי קומה וחבולות, מוכות בכיסן עד עפר, עומדות חברות התקליטים כנוכלים עממיים שהוקעו קבל עם ועדה. עכשיו הם אפילו לא באים לנסות למכור שוב את תרופת הפלאים שלהם, למרות שהפעם היא באמת באמת עובדת. אף אחד כבר לא מאמין להם. יש מים מלאי כלור בברז, אז למה לנו לקנות מכם את נקטר האלים?
 

יש אלטרנטיבה

 
ישנו פורמט כיוווץ מצויין וקרוב דיו למקור. קוראים לו MPC והוא תוצאה של פיתוח בקוד חופשי וחינמי. MPC עדיין מכווץ את המוזיקה וזה עדיין אובדני ובעייתי, אבל הרבה פחות מה-MP3. ההמתחרה היחידי שלו הוא ה-Ogg Vorbis, אבל MPC עדיין מוצלח ממנו. זהו פיתוח של חברה בשם Musepack, ואפשר להוריד פלאגינים לכל נגני המדיה הסטנדרטים.

נסו להתחיל ולשנות הרגלים - כשאתם מקודדים דיסקים בחרו ב-MPC. חפשו את שם הקובץ עצמו כשאתם רוצים להוריד דיסקים. אני יודע שלא קל לעשות את המעבר, אבל זה יעשה לכם טוב באוזניים. ככה נוכל להכריז כולנו על מוות ל-MP3. לפחות עד שנעבור לאודיו דיגטלי באיכות גבוהה באמת.
 
דויד פרץ הוא מוזיקאי, יוצר, מפיק, מרצה וכותב על צלילים. הרשימה פורסמה במקור בבלוגו "יוצר השיר", שמתארח ברשימות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by