ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
גיימינג: לא הבעייה שלנו? 

גיימינג: לא הבעייה שלנו?

 
 
גיא גרימלנד, גיימר

מצבו הנוכחי של שוק המשחקים איננו מושלם, אך גיא גרימלנד סבור כי האחריות רובצת כולה על חברות המשחקים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
די למשחקי הפעולה הבינוניים
 די למשחקי הפעולה הבינוניים   
האם האחריות על גורלה של תעשיית הגיימינג מונחת על כתפיהם של הגיימרים? אני סבור שלא. ארז רונן פרסם ב-Vgames מאמר מנומק המסביר כי אין זה משנה אם ענף הגיימינג נתפס כאמנות או לא - בסופו של דבר מה שמשנה הוא האחריות הציבורית. האחריות שלנו, הגיימרים, להסביר לאחרים שתעשיית הגיימינג היא תחום רציני, ואת זאת נעשה דרך רכישת משחקים חדשים או בהסברה, כפי שמבהיר זאת רונן. גם על חברות המשחקים לא פוסח רונן משבטו: "תפקיד התעשייה הוא להמשיך להוציא משחקים מצוינים. לצערי, לא מעט מפתחות חושבות שהבסיס למשחקים טובים הוא מנוע גרפי משוכלל פלוס משחקיות שהוכיחה את עצמה", כותב רונן.

ומכאן אני חוזר לשאלה הבסיסית שעומדת בבסיס טור זה: על מי האחריות הזו נופלת, ובכלל האם צריך שתהיה אחריות כלשהי. רונן סבור שכן, אני לא כל כך בטוח. מי בדיוק קבע שזאת אחריותינו, הגיימרים, להציג את תעשיית הגיימינג באור יקרות? מדוע ההסברה הזו צריכה ליפול על כתפינו הצנועות? האם בכדי שאחרים יבחינו ויראו באותה "אמת טהורה", שגיימינג הוא עניין רציני?

קחו לדוגמא את תעשיית המוסיקה או תעשיית סרטי הקולנוע. האם מישהו מצפה מאיתנו, הצופים, לקחת אחריות כלשהו כלפיהן? הקולנוע והמוסיקה הם עוד סוג מסוים של מדיה. כזו שנצרכת, או יותר נכון נצרכה באופן מסורתי מסוים, וכעת עוברת שינוי חריף ואקוטי – מבתי הקולנוע הממוזגים לבתים הפרטיים. מחנויות התקליטים והטאור-רקורדס למיניהם להורדת שירים באינטרנט.

אך מה טיב האחריות שאותה מבקש רונן שניקח על כתפינו - ובשם מי. בוודאי לא בשם חברות המוציאות לאור ומפתחות משחקים, כגון אלקטרוניק ארטס, שלה שווי שוק של 16.3 מיליארד דולר. שווי עצום. את השומן הרב שהחברה צברה היא עשתה על חשבוננו. זה בסדר, זהו עולם קפיטליסטי, וטוב שכך. החברה מפתחת משחקים, אנחנו משלמים על פרי עמלה. ועדיין – שומן מסוגו של שווי שוק בערך 16.3 מיליארד דולר (ואני לוקח את אלקטרוניק ארטס רק כמשל לחברות אחרות) מסמל תמרור אזהרה אדום ובולט לכך שבכל זאת משהו מעוות קרה כאן, כפי שקרה בתעשיית סרטי הקולנוע ותעשיית המוסיקה: עושר רב שמוחזק על ידי קומץ: חברות התקליטים וחברות הפקת הסרטים. קומץ הנשען על ממונם של מיליוני שחקנים ברחבי העולם.
 

חשבון נפש לתעשיה

לא אשמת הגיימרים
 לא אשמת הגיימרים   
אבל לא לעולם חוסן. 37 שקלים עבור סרט קולנוע, דיסק מוסיקה שמחירו מאמיר ל-80 שקלים או כותר פלייסטיישן 2 שעולה 349 שקלים הן תופעות שיחלפו מהר מהעולם. בסוף ייפול האסימון גם לתעשיות עתירות ממון אלו. לא אנחנו נשלם את הרווחים העצומים שהם גורפים וגרפו. זה לא יתכן, לא צודק ולא מוסרי. כן, כל אחד צריך לזכות בפירות על עמלו, אבל לא במודל הנוכחי שמציעות תעשיות המשחקים, הקולנוע והמוסיקה.

האינטרנט והרשת הן הברכה הגדולה ביותר שהאנושות זכתה לה בשנות ה-90 וה-2000, ובעקבות כך משתנים המודלים העסקיים הנוגעים לתוכן הדיגיטלי. יפה כתב רונן כשציין שחברות המשחקים צריכות לשנות את הגישה. לפני כמה זמן יצא לי לשוחח עם גיימר "זקן" (36). הוא היה אחד היזמים של חברת אוברון. "הבנתי שהמשחקים חוזרים על עצמם", סיפר לי בראיון. העקצוץ באצבעותי סימל את תחושת הדה-ז'ה וו שחשתי באותם רגעים. "זו גם התחושה שלי", רציתי לומר לומר, אבל משהו עצר אותי. אז הנה, אני אומר זאת כאן.

כל הפורמט של עולם המשחקים צריך להשתנות – ומהר, כי השעמום (בדומה לחוסר האמונה בסיפור שלא נגמר) יכול לחסל את עולם משחקים. לא עוד משחק פעולה סתמי שמערב עלילה קלושה. לא עוד משחק תפקידים המצווה עליכם להרוג 10 חזירי יבלות בכדי לסיים קווסט ולעלות רמה. לא עוד משחק מרוצים מונוטוני שחוזר על המסלולים באופן די זהה. לפני שאנחנו הגיימרים לוקחים אחריות כלשהי, תעשיית המשחקים צריכה לערוך לעצמה חשבון נפש נוקב. לא עוד מסחרת רייטינג מכותרים המבוססים על מותגים, אלא שינוי אמיתי. בצורה, באופן, ובדרך שהמוצר מוגש לגיימרים.
 

ארוחה בדיינר במחיר מופקע

הגיע הזמן להרפתקאות חדשות
 הגיע הזמן להרפתקאות חדשות   
לדעתי, תעשיית המשחקים צריכה לנקוט בשני צעדים עיקריים. האחד, להוזיל דרסטית את המשחקים הנוכחיים. אי אפשר לצפות שהפיראטיות לא תתפשט לכל פינה מבלי לקחת אחריות גם על מעשיך. וכשאתה מגיש מוצר דביק וטרחני, מהסוג של ארוחה יבשה ותפלה המוגשת בדיינר סוג ז', במחיר שערורייתי - זה בדיוק היחס שמגיע לך מהקהל.

בנוסף, אי אפשר שלא לקחת אחריות על כך שהאופן בו התוכן הדיגיטלי מוגש לצרכנים בשנים האחרונות - משתנה. התעלמות מתופעת רוחב הפס וצבירת כוח של האינטרנט, שמנגישים עבור כל אחד מאיתנו את התוכן דיגיטלי באמצעות רשתות ה-P2P, תהיה חסרת אחריות. זו המציאות – וצריך ללמוד לחיות איתה. אפשר להילחם בווארז ובפיראטיות, אבל במקום להתגונן ולהיאבק אפשר לפתח גישה מחשבתית שונה בכל הנוגע לאופן שבו משחקים מפותחים ומשווקים. וצר לי שאני אומר זאת, בלי קשר, אך תאבת הבצע של העבר חייבת להיפסק. דינה להישאר בעבר.

הצעד השני הוא לשנות את האופן שבו כרגע המשחקים מפותחים. אין לי פתרון קסם שאני יכול לשלוף בשניה לטובת המקוריות והרעננות שאותה אנחנו מצפים למצוא, ובכל זאת אנסה לחתור לכיוון מסוים: משחקי MMO עם מודל מנוי חודשי, אבל כאלו שיהיו קצת יותר מורכבים וסוחפים. פה טמון העתיד לדעתי של התעשייה.

WOW כבש את העולם לפני שנתיים, גם אותי. הוא לקח את היתרונות שהציעו שאר משחקי MMORPG וארז אותם לחבילה נהדרת. אבל גם הוא לוקה בחסר, ובסופו של דבר הופך לאותו תבשיל תפל שעליו דיברנו. חברות המשחקים חייבות לחשוב על דרכים חדשות להכניס את השחקנים לתוך המשחק. ליצור חוויית מציאות אלטרנטיבית. לא כזו שבסיומה אומרת לך הדמות הממוחשבת שמולך "שיחקת אותה, הצלת את הממלכה" - אלא חוויה שבמהלכה אתה באמת חש חלק מאותה ממלכה, חש את הכבוד שהיא רוחשת אליך. איך? על ידי עלילה. אם משחקים הם המציאות האלטרנטיבית שלנו, אז ספקו לנו אותה ברמה הראויה לנו. אז אולי גם לא נתעצבן כשנצטרך לשלם שוב על הרחבה כלשהי שתגיע מן הסתם בעתיד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by