ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
דוקטור ג'קיל ומיסטר בלוג 

דוקטור ג'קיל ומיסטר בלוג

 
 
דנה פאר

נועה הביישנית והמסוגרת היא גם מלכת הכיתה. אמיר טרם סיפר למכריו שהוא הומו, אבל חולק בפירוט את התנסויותיו המיניות עם אלפי אנשים. יש להם שתי זהויות: זו של החיים וזו של הבלוג, וסיוטם הגדול ביותר הוא שמישהו יקשר בין השתיים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מקץ חודשיים של חברות צמודה, החליטה סמדר שהגיע הזמן לחלוק עם החבר החדש שלה את הסוד הגדול ששמרה עד כה באדיקות מפני כולם. בתום הקדמה ארוכה, במהלכה הסבירה שאת הסוד הזה היא לא חולקת עם אף אחד, ושהיא מספרת על זה רק לו, כי היא אוהבת אותו ורוצה להיות מסוגלת לחלוק איתו דבר שתופס חלק משמעותי כל-כך בחייה, הכריזה סמדר בהתרגשות, "יש לי בלוג!"
 
לשתף בסוד היקר והחשוב ביותר (אילוסטרציה: ASAP Images)
 לשתף בסוד היקר והחשוב ביותר (אילוסטרציה: ASAP Images)   
"...זה הכל?" שאל, מתקשה להסתיר את האכזבה.

"'זה הכל', הוא שאל אותי", אומרת לי סמדר בת ה-27 בטון ששרידי היעלבות עדיין ניכרים בו. "כמו חץ זה פילח לי את הלב. הנה אני באה אליך, משתפת אותך בסוד היקר והחשוב ביותר שיש לי, וזה כל מה שיש לך להגיד לי? 'זה הכל'?"

האמת שקשה להאשים את החבר של סמדר באטימות או בחוסר רגישות. דומה כי מי שלא חווה את התופעה על בשרו יתקשה להבין את החשיבות העצומה שעשויים בלוגרים לייחס לבלוגים שלהם. ולא, בדבריי אלו איני מתכוונת לבלוגים בצבע ורוד-פוקסיה מזעזע שמטפחות פקאצות בנות 15, ובהם הן משתפות את קהל הקוראים (קרי, חברותיהן הטובות) בחיבוטי נפשן הענוגים.
 

איך זה מתחיל

יום אחד קם אדם ומחליט לפתוח בלוג, בו ישתף את העולם כולו ברגשותיו ובמחשבותיו. אם מתוך מבוכה או סיבה אחרת, הוא מחליט שהבלוג שלו יהיה אנונימי וכי לא יספר עליו לאיש. הבלוג נפתח בדרך כלל ברשומת פתיחה, בה מספר הבלוגר הטרי קצת על עצמו בקווים כלליים ומפרט את הסיבות לפתיחת הבלוג.

למרבה האכזבה מניבה רשומה זאת כניסות מועטות בלבד, ומספר מועט עוד יותר של תגובות. חרף האכזבה, מוסיף הבלוגר לכתוב עוד רשומות. עם הזמן הוא לומד איזה כותרות מושכות קהל ובאילו שעות של היום כדאי לפרסם. הוא אפילו מתחיל להגיב בבלוגים אחרים, רק כדי שגם הם יגיבו אצלו.
 
 
הסטטיסטיקות עולות, התגובות גואות
 הסטטיסטיקות עולות, התגובות גואות   
עם הזמן מתחיל הבלוג לתפוס תאוצה. הסטטיסטיקות עולות, אנשים נרשמים כמנויים, והבלוגר אפילו שם לב שיש לו כמה מגיבים קבועים. מסוחרר מהצלחתו, מוצא עצמו הבלוגר מקדיש שעות ארוכות מידי יום לתחביב החדש, ואפילו קורא בעניין אמיתי בלוגים של "קולגות" מהאתר. הוא ממשיך להגיב בבלוגים שלהם, אבל עכשיו לא רק כדי שיגיבו אצלו, אלא כי באמת אכפת לו.

אך בד בבד עם ההתפתחות המסעירה הזו, מוצא עצמו פתאום הבלוגר במלכוד: הבלוג, שהתחיל כתחביב קטן לשעות הפנאי, תופס כעת חלק משמעותי מחייו. עם זאת, אין הוא מסוגל לחלוק את עובדת קיומו עם חבריו ומכריו מ"החיים האמיתיים", מאותה סיבה שהניעה אותו לפתוח בלוג סודי ואנונימי מלכתחילה. מאידך, את חבריו לבלוגיה הוא אינו מסוגל לשתף בזהותו האמיתית. וכך, עם חלוף הזמן, נוצרות אצל הבלוגר שתי זהויות: זו האמיתית, וזו של הבלוג.
 

"האנונימיות מחזיקה את הבלוג בחיים"

מתוך הבלוג של חרגולית מצויה
 מתוך הבלוג של חרגולית מצויה   
"התחלתי ממש שקט, אף אחד לא הכיר אותי בבלוגיה, ואני לא הכרתי אף אחד" מספרת נועה, בת 25 שכותבת בלוג בתפוז תחת הכינוי "חרגולית מצויה". תוך ארבעה חודשים בלבד הוא החל להופיע ברשימת הבלוגים המומלצים באתר כמעט מידי יום, נכתבה עליו המלצה במעריב לנוער והוא אפילו זכה בתחרות "אוסקר הבלוגים". נועה מספרת ש"ההצלחה שהבלוג שלי זכה לה מפתיעה אותי בצורה שלא תיאמן". הצלחה זו הניעה את נועה לספר על הבלוג לכמה מחבריה הקרובים. לדבריה, "אני מאמינה שהם מכבדים את פרטיותי ולא נכנסים לקרוא אותו".

אם חשוב לך שחברים שלך לא יקראו בבלוג, למה סיפרת להם עליו?

"כי כן יש רצון לשתף, לספר לאנשים שאוהבים אותי איך אני מעבירה את זמני. הרצון לשתף קיים כל הזמן, לפעמים יש רשומות שממש הייתי רוצה שהחברים שלי יקראו, אבל משום שישנן גם כאלו שאיני רוצה לחשוף בפניהם, אני בכל זאת שומרת את זה בסוד".

הרבה יותר מחברים, מפריעה לנועה המחשבה שמכרים שלה יקשרו את הבלוג אליה. "האנונימיות היא זו שמחזיקה את הבלוג שלי בחיים. ברגע שהבלוג ייחשף למכרים שלי אאבד את הרצון לכתוב בו. בבלוג אני מאד חשופה, כתבתי המון פרטים אישיים. יפריע לי למשל להיתקל בשכנה שלי במעלית, ושהיא תסתכל עלי במן מבט כזה שאומר: 'כן כן, קראתי שלחרבן זה סוג של תחביב בשבילך!"

הבלוג של נועה רצוף הגיגים משעשעים, אולם לצד הפן המבדח ניתן למצוא בו גם סיפורים לא קלים בכלל, כגון הרשומה על האבהות המוטלת-בספק של אביה המנוח. מתוך הבלוג: "אחרי ההסבר היבש הוא אמר לי שזה פשוט לא מסתדר עם התאריכים. שהוא ואמא היו בנתק מיני מוחלט כמה וכמה חודשים, ושלא הגיוני שאמא נכנסה להריון ממנו. הוא הבטיח שלא משנה איזו תוצאה תתקבל, הוא אוהב אותי הכי בעולם. אבא הבטיח שנעשה בדיקת רקמות, אך לא עמד בהבטחה שלו. היו לו תכניות אחרות (למות למשל)".
 

מטשטשים את האמת

התפקיד החשוב שממלאת האנונימיות אצל בלוגרים מסוגן של נועה וסמדר הופך את השמירה עליה לסוג של אמנות, כאשר השיטות הנפוצות ביותר הן "שיטות הטשטוש". בשיטות אלו הולכים הבלוגרים על קו דק: ניסיון להיצמד לאמת כמה שיותר, תוך שינוי פרטים מסויימים על מנת להקשות על הקורא לקשר בין הבלוג לבין זהות הכותב.
 
שיטות הטשטוש רבות ומגוונות (צילום: טל בן-אור)
 שיטות הטשטוש רבות ומגוונות (צילום: טל בן-אור)   
"קודם כל, ברור שאף פעם לא משתמשים בשמות אמיתיים, השמות הם תמיד בדויים. אך כדי לשמור חלקית על האמת נהוג להשתמש בשמות דומים. למשל, לאדם בשם 'טל' אקרא בשם 'גל'", מסבירה סמדר, שסגרה לאחרונה את הבלוג בעקבות ההרגשה שמעטה האנונימיות שלה עומד להיסדק. "אפשר גם להשתמש רק באות הראשונה של השם. לפעמים, במקרים בהם ההשלכות של החשיפה נראו לי קריטיות במיוחד – למשל כשכתבתי דברים רעים על הבוס שלי – אפילו השתמשתי בכוונה באות לא נכונה, על מנת לבלבל את האויב".

אבל למה חשוב כל-כך להיצמד לאמת? זה באמת משנה אם השמות בדויים לגמרי או דומים לשמות האמיתיים?

"בהתחלה חשבתי שאני עושה את זה רק כדי שלי עצמי יהיה קל יותר לזכור על מי אני כותבת, אבל כנראה שיש סיבה עמוקה יותר, אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהתעקשתי לשים דווקא תמונה אמיתית שלי בבלוג? אומנם מטושטשת ומצולמת מאחור, אבל עדיין – היה לי חשוב שזו תהיה דווקא תמונה שלי. אני חושבת כשאתה כותב בלוג כזה, אישי ואנונימי, אתה רוצה שאנשים יכירו אותך כמה שיותר ויידעו עליך הכל – למעט פרט אחד קטן ולא חשוב: מי אתה באמת".

שיטות טשטוש נפוצות אחרות הן שינויי מין של הדמויות ("אחותי הקטנה" במקום "אחי הקטן") ושינויי מיקום ("תל-אביב" במקום "כפר סבא"). בלוגרית אחת סיפרה שהיא כותבת על מה שקורה לה בקובץ וורד ומעלה אותו לבלוג מספר ימים מאוחר יותר כדי ליצור חוסר-תאימות בתאריכים. בנוסף, בלוגרים יקפידו לעולם לא להיכנס לבלוג שלהם ממחשב של מישהו אחר כדי לא להותיר עקבות בהיסטוריה של הדפדפן. רבים גם פותחים כתובת מייל חדשה ומסנג'ר נפרד עבור אנשים שהכירו דרך הבלוג.
 

המצוקה שבמחתרת

דבורית שרגל (צילום: פרטי)
 דבורית שרגל (צילום: פרטי)   
אך באנונימיות הזאת, על כל חשיבותה, טמון גם אלמנט של מצוקה. כך לדברי דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של "רייטינג" ואשר עד לא מזמן היתה ידועה יותר בכינוי "ולווט אנדרגראונד". את הבלוג שלה פתחה מכיוון שחשבה שעיתונאית אינה יכולה לכתוב בלוג ביקורת לעיתונות בשמה האמיתי.

"על הבלוג שלי ידעו רק שלושה אנשים בכל העולם, ואם לא היו את השלושה האלו, הייתי נשברת," היא מספרת. "הייתי צריכה את צינורות הניקוז האלה. כל שאר החברים שלי לא ידעו על זה, ולא יכולתי לדבר איתם על הדבר המרכזי ביותר בחיים שלי. זאת תחושה גדולה מאד של בדידות".
 

הזהות החדשה: לא אחרת, רק "מאופרת"

הבלוג של אמיר (24), "עידן חדש", עוסק רובו ככולו ביציאה שלו מהארון, שהחלה לפני כמה שנים ונמשכת עד היום. בבלוג שלו מתאר אמיר את כל התהליך הארוך, החל משלביו הראשונים ביותר ("כבר אז, בתקופת החטיבה, חוויתי התנסות עם בן מיני"), דרך הבעייתיות שבדייטים עם בנות ("ביאסתי בנות. ידעתי שיש תור סודי מאחורי, והאדישות רק הגבירה את המשיכה שלהן אלי"), ההתנסות הרצינית הראשונה ("מצאתי את עצמי יושב לידו באוטו שלי, במקום חשוך ומסתורי, מת לנסות. מעולם לא נגעתי ב'אושר' אחר משלי, ודי רציתי האמת. מעולם לא נגעו לי ב'אושר', ואת זה רציתי אפילו יותר... הידיים נתנו קצב, למרות שלא מחאנו כפיים... היה שמח"), ועד ההתוודות בפני אמא ("את יודעת שגם אני הומו?").

הבלוג של אמיר מלווה אותו גם כאמצעי לפורקן ברגעי משבר. מתוך הבלוג: "נמאס לי. באמת שנשברו לי כל הזרגים. נמאס לי להיות הומו. נמאס לי לחיות בעולם של סטרייטים. נמאס לי לנסוע למקומות חשוכים רק כדי להתנשק. נמאס לי להיעלם רק כדי לגעת. נמאס לי לא להיות הבחור המקסים שאני כדי שחלילה הבחורות לא יגלו בי עניין. נמאס לי מסטוצים. נמאס לי מדייטים. נמאס לי להרגיש מוזר לצאת עם גבר. נמאס לי להרגיש מוזר. נמאס לי. נמאס").

על חלק מהרשומות בבלוג חותם אמיר בשם "עידן". הוא החל לחתום כך אחרי הפעם הראשונה שמישהו פנה אליו בשם הזה. "אף פעם לא חשבתי על יצירת זהות אחרת. בהתחלה סתם חשבתי על השם 'עידן חדש' לבלוג, ופתאום קיבלתי שם חדש". כשאני שואלת אותו על ההבדלים בין אמיר לעידן הוא מהסס מעט, אבל מסכים עימי שיש כאלו.

"עידן הוא טיפה יותר צ'ארמינג ממני, מעצם העובדה שהבלוג כתוב ולכן הכל זורם חלק וקוהרנטי עבור הקורא. אפשר להקביל את זה לדוגמניות – כשרואים אותן בסופרמרקט הן נראות מה-זה פשוטות ורגילות, ואז רואים אותן בטלוויזיה וזה לא יאמן כמה הן יפהפיות – והן אותו בנאדם. אני לא מרגיש שאני מייפה, אני מרגיש שזה מתייפה מעצמו ברגע שזה כתוב. עידן הוא אני, רק יותר 'מאופר'".
 
 
נועה מצביעה על הבדלים גדולים אפילו יותר בינה לבין חרגולית. "מדהים אותי כשאני מקבלת תגובות מאנשים שבטוחים שאני מינימום מלכת הכיתה", היא אומרת.

ובחיים האמיתיים את לא מלכת הכיתה?

"ממש לא. במציאות אני ההיפך הגמור מזה. אני ביישנית מאד, חסרת ביטחון ומסוגרת חברתית. במסיבות אני תמיד מוצאת את עצמי בצד".

אז בעצם הזהות הבלוגית שלך שונה באופן ניכר מהזהות האמיתית.

"אני לא רואה את זה כ'שונה'. אני לא מרגישה שבבלוג אני לא מי שאני. להיפך – בבלוג סופסוף יש לי במה להיות מי שאני באמת, ודווקא במציאות אני לא ממש מי שאני. בחיים האמיתיים אני פשוט לא יודעת להתערבב בחברה, ליצור קליקות. בגלל זה אני כל-כך אוהבת את הבלוגיה, שנותנת לי פינה משלי להיות מי שאני באמת, בלי להתבייש ובלי להסתתר".

בניגוד לנועה ולאמיר, שחיים בשלום עם הזהות הנוספת שלהם, התקשתה דבורית עם ההפרדה בין שתי הזהויות. לבסוף מצאה דרך מקורית להתמודד עם הבעיה: היא פתחה בלוג נוסף תחת שמה האמיתי. לדבריה, מדובר היה בצורך אקוטי, קיומי כמעט: "היה באיזשהו שלב מאבק בין דבורית לבין ולווט. דבורית תבעה את עלבונה על כך שגם היא רוצה תשומת לב, ולכן פתחתי את הבלוג השני. פשוט הבנתי במודע שאני חייבת לכתוב גם בתור עצמי, אחרת אתחרפן". ואכן, פתיחת הבלוג השני הביאה, לפחות באופן זמני, להקלה משמעותית בלחץ הנפשי בו היתה דבורית נתונה.
 

אאוטינג: סיוטו של הבלוגר

המילה "אאוטינג" מגלמת את סיוטו הגדול ביותר של הבלוגר האנונימי. פירוש המונח "אאוטינג" הוא חשיפת זהותו האמיתית של אדם שעומד מאחורי כינוי או דמות מסויימת שהוא מציג באינטרנט.

דבורית מספרת שכשאנשים שאלו אותה על הבלוג של ולווט או דיברו עליו לידה, זה גרם לה למצוקה קשה ולתחושות חרדה. תגובה לא מפליאה, בהתחשב בעובדה שחצי מדינה ניסתה לעשות אאוטינג ל-ולווט. חשודים היו בלי סוף, אך מעטים חשדו בדבורית דווקא, ורק אדם אחד טרח להשיג את מספר הטלפון שלה, להתקשר ולשאול אם ולווט זו היא. דבורית הכחישה, כמובן. את האאוטינג עשתה בסופו של דבר לעצמה, כאשר כבר חשה מותשת לחלוטין וחששה שבכל רגע עלול מישהו אחר לחשוף את זהותה האמיתית.
 
"עיניים שאני לא מכירה סורקות כל מילה" (ASAP Images)
 "עיניים שאני לא מכירה סורקות כל מילה" (ASAP Images)   
נועה כבר הספיקה לחוות אפיזודה לא נעימה של אאוטינג, כאשר תמונה אמיתית שלה הגיעה לידי אחת מקוראות הבלוג וזו איימה שתפרסם אותה. הסיפור נחתם אומנם בהתנצלות, אבל נועה נפגעה מאד מהמאורע, אשר לדבריה זיעזע את העולם הווירטואלי שלה.

"מאסתי בבלוגיה הזאת" כותבת נועה-חרגולית ברשומה בה תיארה את פרשת האאוטינג. "אני מאוכזבת ופגועה מאד... אין לי עכשיו חשק להיות בסביבת הבלוגיה". ברשומה אחרת, שפירסמה שבועיים לאחר מכן, היא כותבת: "אני פתאום קולטת את עצמי מקלידה משפט, מסתכלת עליו ומוחקת אותו. זה משהו שפחדתי שיקרה לי... שאתחיל לשקול מילים, לחשוב איך יפרשו כל מילה ומילה שיוצאת לי מהראש... מרגישה שיש המון זוגות עיניים שמסתכלות עלי עכשיו... העיניים האלו שסורקות עכשיו כל מילה ומילה, עיניים שאני לא מכירה".

"פתאום כולם הפכו להיות בגדר חשודים," מספרת נועה. "היה לי רע בבלוגיה. הרגשתי שחדרו לי לפרטיות. היום אני נזהרת הרבה יותר".
 

השפעה חוצת זהויות

חרף הזהות נפרדת, משפיע הבלוג גם על חייהם האמיתיים של הבלוגרים: אם בצורת ידידים חדשים שפגשו דרך הבלוג (אמיר מכנה ידידים אלו "בלובים" – Blog Buddies) ואם בדרכים אחרות. נועה למשל מספרת שחלק מהמחאות שהיא מקבלת בבלוג מצליחות לחלחל אליה ולהגביר את הביטחון העצמי שלה, ולו במעט. דבורית מספרת שבעקבות חוויית הבלוג למדה "לשקר בקטנה", ובעיקר נהנתה נורא לתעתע בכולם. לאמיר הכתיבה בבלוג מהווה סוג של תרפיה, דרך לקבל פרספקטיבה מאנשים אחרים שנמצאים במצבו. כך סייעה לו הכתיבה בבלוג בתהליך היציאה מן הארון.

"כשעמדתי בפני החלטות חשובות, נהגתי לכתוב עליהן ולהיעזר בעצות של הקוראים," נזכרת סמדר. "העצות שלהם היו לפעמים מוצלחות מאלו של החברים הקרובים ביותר שלי, מהסיבה הפשוטה שדווקא קוראי הבלוג הכירו את העולם הפנימי שלי טוב יותר מכל אדם בעולם. היום, כשכבר אין לי בלוג, אפיק ההתייעצות הזה חסר לי מאד לפעמים. ניסיתי להתייעץ בפורומים באינטרנט, אבל אין בכלל מה להשוות".
 
מתוך הבלוג "עידן חדש"
 מתוך הבלוג "עידן חדש"   
אבל כמו בכל דבר אחר בחיים, יש גם צד שני למטבע, ולא כל ההשפעות של הכתיבה הבלוג הן חיוביות. אמיר, למשל, מרגיש לעיתים שהכתיבה בבלוג מונעת ממנו לחיות. "לפעמים אני שואל את עצמי מתי אפסיק לכתוב ואתחיל לחיות. יכול להיות שהבלוג מכשיל ומעכב אותי", הוא אומר. "אולי עצם זה שאני מנהל בלוג גורם לכך שבתת-מודע אני מחפש חוויות כדי שיהיה לי על מה לכתוב, מחפש את הרשומה הבאה... זה לא במודע. אני אף פעם לא אזרוק מישהו כדי שיהיה לי על מה לכתוב. אתה לא תמיד חושב 'זה לבלוג, זה לבלוג', אבל זה תמיד נמצא שם ברקע ואופף אותך. כאילו הכל נעשה לטובת הסיפור הזה שנקרא בלוג. לטובת הנאת הקריאה של הקהל". בסיום דבריו מוסיף אמיר שהשאיפה שלו היא להגיע למצב בו יוכל להגיד "הבלוג נסגר לרגל קשר".

גם לסמדר סיפור דומה. "נסעתי פעם לטיול עם ידיד שגם לו יש בלוג. כל הטיול הוא לא הפסיק לחייך לעצמו. כששאלתי אותו למה, הוא אמר, 'אני מדמיין איך אתאר את זה בבלוג'. באותם רגעים רציתי לתפוס אותו, לנער אותו ולצעוק עליו: 'צא מזה, תהנה מהרגע'".
 

ומה עכשיו?

סמדר סגרה את הבלוג ומחקה אותו, כי הרגישה שזכה לחשיפה רבה מדי. "התחלתי לחשוש יותר ויותר לאנונימיות שלי", אמרה. "עם כל רשומה נוספת הרגשתי שאני חושפת יותר מדי מעצמי, ולא היה לי ספק שבסוף מישהו שמכיר אותי יעשה את הקישור. החששות האלו גרמו לכך שצינזרתי את עצמי יותר ויותר, ובסופו של דבר גרם אובדן החופש הזה לכך שההנאה שבכתיבה הלכה לאיבוד וסגרתי את הבלוג. אם אפתח בעתיד בלוג נוסף, אין ספק שאקפיד יותר על אנונימיות".

נועה ודבורית ממשיכות לכתוב בבלוגים שלהן. נועה בתור חרגולית, ואילו דבורית ממשיכה לכתוב גם בבלוג שלה וגם בזה של ולווט – אלא שעכשיו כבר אינה עושה זאת בעילום שם.

ואמיר? חרף שאיפתו העזה להפסיק לכתוב ולהתחיל לחיות, נראה כי בינתיים ימשיך בכתיבה למען מטרה נעלה יותר: "הסיבה העיקרית שאני ממשיך כיום לכתוב בבלוג היא במטרה לעזור לאנשים שנמצאים עכשיו במצב בו נמצאתי בעבר. אם בגיל 16 היתה לי גישה לבלוג, למעין מקור מידע כזה, תהליך היציאה מהארון היה מבחינתי הרבה פחות קשה, והרבה יותר מהיר, חברתי ולא מנוכר.

תהליך היציאה מהארון הוא תהליך שעוברים בדרך כלל לבד: זה מתחיל בכעסים, וממשיך בפחדים, בהעלאת השערות ובמחשבות פסימיות על העתיד. קיבלתי תגובות מאנשים שכתבו לי שהם קראו את מה שכתבתי, וכל-כך שמחו לשמוע ולראות שהם לא לבד. לא מזמן כתב לי מישהו שממש תיארתי את כל מהלך החיים שלו אחד לאחד – ושהוא לא ידע שיש עוד מישהו בעולם עובר את זה. תגובה כזאת פשוט עושה לי את היום. תגובה כזאת גורמת לי להרגיש שוואללה, אם יש סיבה שהבלוג הזה שווה את המאמץ – זו הסיבה".


* השמות נועה, אמיר וסמדר הם שמות בדויים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by