ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
הבלוג שלאחר המוות 

הבלוג שלאחר המוות

 
 
אורי ברקוביץ`

בן זוגה של הבלוגרית שהתאבדה בסוף השבוע שעבר פתח בלוג שבו הוא מפרסם פוסטים שנמחקו, רשימות שלא פורמו מעולם וחולק עם הגולשים את הצד שלו בסיפור

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מירב (צילום: תומר ליכטש)
 מירב (צילום: תומר ליכטש)   
ביום שבת ה-17 ביוני, קפצה מירב קנר בן-רובי אל מותה מגג בנין בתל-אביב (לכתבה). מאז בקושי הספיקו לשכוח הרוחות שהסעירו את ביצת הבלוגים הישראלית. גם אלפי הגולשים שלא הכירו את מירב או סיפורה קודם לכן, לא יכולים היו להיוותר אדישים לסיפורה המרגש של מי שטענה כי נפלה קורבן להתעללות, לקתה במחלת נפש, ואשר חיה את חייה בצילם של המאורעות הללו.

הקוראים הרבים לא יכולים היו להימנע מלחוש בבלבול שהתעורר לאחר מותה ומהשאלות כבדות המשקל שצפו על פני הביצה. האם ההאשמות שהטיחה במטפל שלה היו אמת? ומה לגבי כל אותם בלוגרים ועיתונאים שזכו לשלל האשמות מצידה, במיוחד בימיה האחרונים? בבלוג שפתח חמישה ימים לאחר מותה, תחת הכותרת "תחייתה של רפונזל" (רפונזל היה הכינוי בו השתמשה מירב בבלוג שלה) מפרסם בן זוגה קטעים פרי עטה שטרם פורסמו, וכן מנסה להציג את האירועים מנקדות מבטו.

בפוסט הפתיחה של הבלוג כתב ג' בין השאר את הדברים הבאים:
 
 
שמי, לצורך העניין, הוא ג. ("דוביבון", לכל המכירים את הנושא). אני בן זוגה של מי שכונתה כאן רפונזל בזמן האחרון. שמה האמיתי הוא מירב, וכך היא תיקרא מעתה כאן. הבלוג נפתח במטרה להפוך לנחלת הכלל מבחר מרשימותיה של מירב ז"ל. גם דברים שטרם פורסמו על-ידה. איני מתכוון בשום פנים ואופן להמשיך איזשהו עימות שהיה למירב בחייה. כל העניינים הללו מתו ונקברו יחד עימה. הבלוג אינו בלוג אישי שלי, אלא יכלול ברובו דברים שנכתבו על ידי מירב.

בשבת האחרונה התעוררה מירב בעשר בבוקר, נטלה מארנקי עשרים שקלים, הביטה בי ממושכות, אמרה "שלום", טפחה על ראשו של בן השנתיים, ויצאה החוצה. בשעה אחת בצהרים התקשרה שוטרת, אמרה שמצאו את מירב ליד בניין בשדרות בן-גוריון בת"א וביקשה ממני להגיע לאיכילוב. לא רצתה למסור פרטים נוספים. ברבע לשתיים זיהיתי במרתף של איכילוב את גופתה של מירב. מפרקתה שבורה ופניה שלוות. שלשום נטלתי את בת הארבע לספסל בפאתי גן ציבורי, התיישבנו והסברתי לה שאנו עצובים מאוד כי אמא לא תחזור יותר הביתה. אחרי עשר דקות קמנו מהספסל והתחלנו לפסוע הביתה. איש המוליך כלב ברצועה בא מולנו. בת הארבע נעצרה וליטפה את הכלב, שהגיב בעליצות בכשכוש זנב. היא גחנה ולחשה על אוזנו: "אתה יודע שאמא שלי מתה?".
 
 
בפוסט אחר בבלוג, מתאר ג' לפרטים את אחד האירועים שקדמו להתאבדותה של מירב, ואשר עוררו תהיות רבות בקרב הגולשים. על פי דיווחים של כותבים שונים בבלוגיה, הם התריעו על כוונתה של מירב להתאבד, אולם ששוטרים שהגיעו בעקבות ההתרעות הללו אל ביתה חזרו כלעומת שבאו. את הפרטים על כך שמעו הגולשים ממירב עצמה, לאחר שבאחד הפוסטים האחרונים שלה היא טענה שבן זוגה גרש אותם.

בבלוג החדש תאר ג' את מהלך האירועים, מהם יתכן שניתן להבין טוב יותר, עד כמה חסרי אונים היו אותם אנשים שכן היה איכפת להם ממירב, וניסו לסייע לה.
 
 
ובכן, הגעתי אחה"צ ביום חמישי שעבר הביתה עם שני הילדים. כחמש דקות לפני שהגעתי, התקשר אליי שוטר ואמר שהם ממתינים בביתי עקב תלונה שקיבלו על הודעותיה של מירב על כוונתה להתאבד. בחוץ הבחנתי בניידת משטרה ובאמבולנס המחכים ליד הבית. השארתי את הילדים באוטו, בחנייה, כדי שלא יהיו עדים לנעשה, וביקשתי מהשוטר שירד למטה וידבר עמי בחוץ. שוטר אחר חיכה בדירה ושוחח עם מירב. כבר בתחילת השיחה הבהיר לי השוטר שהפסיכיאטר המחוזי אינו רואה עילה לאשפוז כפוי. "אז למה באתם?" - שאלתי. "כדי לראות שהכל בסדר" - ענה. "נו, והיא בסדר?" - שאלתי. כן - ענה, "היא אפילו הציעה לנו לשתות".

"אז מה עושים?" - שאלתי. "הפסיכיאטרית שלה יודעת על זה?" - שאל. עניתי שגם זו של קופת-חולים וגם זו הפרטית מודעות למצבה. "אתה תהיה איתה?" - שאל. עניתי שכן. "אז נלך", אמר, וקרא בקשר לחברו שירד אליו. הוא ביקש שאחתום בפנקסו וביקש גם את מס' תעודת הזהות שלי.

הם נסעו משם. הלכתי, הוצאתי את הילדים מן האוטו ובאתי הביתה. מסתבר שמירב הייתה דווקא מעוניינת לדבר עם השוטרים על כל ענייני מחיקת הבלוג וההטרדה המינית, אך השוטרים ממילא לא היו נשארים - משהתברר שהעילה לשמה הגיעו אינה קיימת. הם היו, לכל היותר, מציעים לה לגשת שוב ולהגיש תלונה. מירב זעמה וכתבה שאני אידיוט או משהו מעין זה (אגב, בפעם הראשונה והאחרונה בחייה היא גידפה אותי באיזשהו אופן).
 
פוסט זה פורסם למעשה כתשובה לשאלה של אחד הגולשים ששאל "כמה מטומטם אפשר להיות?". בסופו משיב ג' לשאלה שבמידה מסוימת מתמצתת את כל הפרשה כולה:
 
"כמה מטומטם אפשר להיות?" היא שאלה שצריך להשיב עליה באומץ, משום שהתשובה לה עתידה להישאר בתוך-תוכי עד יום מותי, גם לאחר שהשאלה תישכח ותיעלם ואף אחד לא יזכור מה, לעזאזל, היא היתה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by