ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
כתבה את מותה  

כתבה את מותה

 
 
אילנה תמיר

מירב קנר ניהלה מסע השמצות מקוון נגד כל מי שטענה כי פגע בה ואז קפצה אל מותה מגג בניין. אחריה נותרה בלוגוספירה המומה, שורה של אנשים פגועים ובליל של רגשות מעורבים. טרגדיה שלא נותנת מנוח

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלשום בצהרים, קפצה מירב קנר בן רובי מגג בניין אל מותה. היא סיימה את חייה כשהיא בת 36, משאירה מאחוריה גרוש ושני ילדים קטנים. עוד נשארו המומים, פגועים, כועסים, ומתגעגעים, הרבה מאוד קוראים, שעקבו אחר דברים שכתבה בבלוגים תחת הכינוי רפונזל, על שם הנסיכה ארוכת השיער מהאגדות שנחטפה ונכלאה במגדל גבוה.

מירב לא הסתירה את הרגשות הקשים שליוו אותה לקראת מותה. קוראיה הרבים נחשפו דרך מילותיה הרגישות והאינטליגנטיות, לצדדים הרבים של אישיותה המסוכסכת והפצועה. היא חשפה בפניהם את פניה האפלים של מחלת הנפש שלקתה בה, סיפרה על נסיונות ההתאבדות הקודמים שלה, על הצלקות שיש בידיה ועל אשפוזים שעברה. עוד היא סיפרה על הסיבה שלטענתה גרמה לה לחלות באותה מחלת נפש - התעללות פיזית קשה שחוותה בילדותה.
 

כמו ניצולת שואה

מירב (צילום: תומר ליכטש)
 מירב (צילום: תומר ליכטש)   
בראיון שנערך איתה בנענע ב-2004 סיפרה עד כמה חזקה אצלה התחושה לדבר על הכאב שלה. "ההרגשה שלי היא מאוד חסרת פרופורציה, אני יודעת, אבל זה כמו שלניצולי שואה דחוף לספר את הסיפור שלהם – חשוב להם שהעולם ידע. ככה אני מרגישה. אני יודעת שהסיפור שלי לא מתקרב לסיפור של ניצולי שואה, החיים שלי יחסית לחיים שלהם הם חיי תפנוקים, אבל זה הדימוי שיש לי בראש. התחושה שאני רוצה שהעולם ידע".

כדי שכל העולם ידע, היא תלתה ברחבי תל אביב מודעות: "א', יועץ מס מתל אביב, נהג להכות בכל הזדמנות את בתו, עד שהייתה בת 18. הוא אהב בעיקר לתפוס אותה בשערותיה ולהטיח את ראשה בקיר שוב ושוב, כשהוא צועק: 'אני אכופף אותך, אני אשבור אותך, אני אלמד אותך לקבל מרות, את תלמדי לנשק את הרגליים שלי'. לבת קראו מירב. היא חלתה מאד". בתחתית המודעות היו פתקים לתלישה ובהן כתובת הבלוג שניהלה בישראבלוג.
 
 
"האישי הוא הפוליטי", אומרת האמרה הפמיניסטית, אותה ודאי הכירה היטב מירב מלימודיה באוניברסיטה. מלחמה של אישה אחת להשמיע את הסיפור שלה, אינה רק מלחמתה אישית, אלא זו פעולה פוליטית, חלק ממאבק הכולל של הנשים מול דיכוי. כך גם היתה מלחמתה של מירב. מלחמה פמיניסטית גלויה, שקישרה בין המקרי הספציפי שלה למקרים רבים אחרים של דיכוי. בלוגרים וביחוד בלוגריות רבות ראו בה קול פוליטי אמיץ, שעל אף כל הטירוף שבו, מייצג נשים רבות אחרות.

הסיפורים של מירב-רפונזל צרובים בזכרון ובלב של קוראים רבים שקראו את הבלוג שלה. אולם הדברים שכתבה נמחקו זה מכבר ואינם נגישים עוד. בשבועות האחרונים לחייה, נכנסה מירב לסחרור טרגי שסחף לתהום עמוקה את הבלוג שלה, את חייה ואיים לסחוף גם רבים אחרים. היתה זו המלחמה האחרונה שלה, מלחמה שבה היא כבר ירתה לכל הכיוונים, גם כלפי אנשים שניסו לעזור לה ושהציעו לה את ידידותם. את המלחמה הזו היא כבר לא שרדה.
 
 

פרטים מזהים על הפסיכולוג

המודעה שמירב תלתה בתל אביב. האב: זו מסכת שקרים (תצלום: צבי טלית)
 המודעה שמירב תלתה בתל אביב. האב: זו מסכת שקרים (תצלום: צבי טלית)   
את הקרב הזה היא החלה במתקפה נגד הפסיכולוג שלה, שלטענתה הטריד אותה מינית. לא אחת היא כתבה על המקרה ברשת: "הלכתי לפסיכולוג כי סבלתי מדיכאון קליני, והפסיכולוג היה מחבק אותי ומלטף אותי ופעם שאל אותי, בלי שום קשר לנושא השיחה, אם אני אוהבת שמזיינים אותי בכוס (המילים הן שלו) [...] בפגישה האחרונה שלנו הוא בא אלי הביתה, כי המצב שלי כל-כך החמיר שלא יכולתי לתפקד ולבוא אליו. שכבתי במיטה, והוא ישב על כיסא ליד המיטה והעביר את היד שלו לאורך הרגל שלי. אחר כך ישבנו יחד, כיסא ליד כיסא, והראיתי לו משהו במחשב, והוא שוב חיבק אותי. צעקתי עליו: ”תפסיק לחבק אותי! אמרתי לך אלף פעמים שתפסיק לחבק אותי!”

אין ספק עד כמה עצם האשמות חמורות שכאלו עלולות לפגוע בפסיכולוג ובמטופלות שלו ועד כמה כבר עכשיו נעשה לו נזק עצום מימדים, גם אם בבדיקה רשמית יתגלה כי אין להאשמות האלו כל ביסוס.
 
בשלב כלשהו החלה מירב להסגיר פרטים מזהים אודות הפסיכולוג. מחשש לתביעת דיבה, התבקשה רפונזל מיריב חבוט, מפעיל ישראבלוג, לצנזר את הפרטים. אולם מירב, שכבר הלכה ואיבדה שליטה, ולטענתה אף פתחה בשביתת רעב, המשיכה לחזור על הפרטים. לאחר שורת התכתבויות, פניות אישיות ומתן אולטימטום, החליט חבוט לסגור את הבלוג.

מירב העתיקה את זירת הקרב שלה לבלוג עצמאי. הכותרת של הבלוג היתה "מחאה לא אלימה", אולם בעיני רבים, מחאתה היתה אלימה ביותר וגם אם היא היתה מילולית, היא הצליחה לירות חצים שחודרים עמוק עמוק אל קורבונותיה.

מהבלוג הזה היא האשימה את חבוט ב-"סתימת פיות" וטענה כי הוא "מחק לי את הבלוג בלי שום התראה מוקדמת". אבל יריב הוא רק שם אחד שאנחנו יכולים להסגיר במסגרת כתבה זו. על לוח המטרה שלה היא הציבה אנשי רשת אחרים בעלי שם, בלוגרים ועיתונאים, אותם היא האשימה בניאוף, התעללות ובעיקר קשר שתיקה.

"היידה לחיל האוויר, לחפות על החברים שלכם" כתבה תוך שהיא עושה הקבלה בוטה בין "ביצת האינטרנט" לבין פרשת קשר השתיקה סביב פרשת אונס הילדה בבסיס חיל האוויר. לכן היא עשתה הכל על מנת להפר את אותה שתיקה. "מאחר שאני סובלת ממחלה קשה, ולא אהיה עמכם עוד זמן רב, אני חשה מוגנת מתביעות דיבה" היא כתבה תוך ציון שמותיהם המפורשים של כל הדמויות אותן האשימה בשלל האשמות. היה זה הפוסט האחרון שכתבה.

הבוקר פורסמה תגובתו הראשונה של חבוט לפרשה ובה מתוארת השתלשלות העניינים מנקודת מבטו. בין השאר, כתב חבוט: "קיבלתי את הידיעה על מותה בהלם. אני לא יודע מה עבר לה בראש בימים האחרונים. היא שחררה הרבה ארס כלפי הרבה אנשים בפוסטים האחרונים בבלוג העצמאי שלה".
 

אין כבר נגד מי להפנות את הכעס

נר נשמה בדף לזיכרה של מרב
 נר נשמה בדף לזיכרה של מרב   
הידיעה על התאבדותה של מירב עוררה בבלוגוספירה רגשות מעורבים. בלוגרים רבים הביעו צער עמוק על האישה האינטיליגנטית והרגישה הזו, שנוצחה על ידי מחלת נפש קשה ונסיבות חיים אוביקטיביות קשות. לצד הצער, התפשט בבלוגוספירה מרמור כבד, שכבר אין כלפי מי להפנותו, על כך ששמותיהם של אנשים רבים הוכתמו.

יש לציין כי ימים ספורים לפני ההתאבדות פנו גורמים שעקבו מקרוב אחר הפרשה למשטרה לפסיכיאטר המחוזי והזהירו מפני השאיפה האובדנית של מירב. שני שוטרים נשלחו אל ביתה. "שלחתם שני שוטרים אלי הביתה", כתבה בבלוג. "מעכשיו הצעדים יחריפו, ולא אספר לכם מה ואיך, כדי שלא תשתנקרו למשטרה, חבורת סותמי פיות רודפי שררה כוחניים ודכאניים שכמותכם".

מעטים האנשים שמוכנים לדבר על המקרה ועוד פחות כאלו שמוכנים לציטוט. רשימת האנשים בהם פגעה מירב, בין אם באמצעות האשמות מקוונת או מחוץ לרשת, רק הולכת ונחשפת ככל שעוברות השעות. הרבה מהאנשים שנפגעו היו עיתונאים, שהואשמו על ידה משום שהם לא היו מוכנים לכתוב עליה. אחרים היו אנשים שבאו עם רצון לעזור ולטפל, אך ההתנהגות של מירב פגעה בהם ברמות שמאד קשה לתיקון. המצב הסבוך הזה, של מישהי שהיא גם קורבן וגם תוקפת, לא נותן מנוחה.
 

תגובות הבלוגוספירה - מהתאבלות ועל תחושת הקלה

הידיעה על התאבדותה של מירב עוררה כמובן תגובות רבות שמצאו ביטוי בפוסטים בבלוגים השונים. אלו כמה מן הפוסטים שמבטאים היטב את הכאב, המבוכה, הכעס והיאוש, שכל מי שנחשף לסיפורה של מירב לא יכול היה להימנע מהם.

"הסיפור שלה כואב ומצמרר בעיקר כי היינו עדים לרסיסים ממנו, וכיוון שלא היה מי שיאשפז אותה בזמן. עד שלב מסוים האמנתי לזעקותיה על הדיכוי שהיא חווה וחוותה, ועל הפטרונות שכולם נוקטים כלפיה בגלל מחלתה. מתברר שזה היה משחק מסוכן. שהיא נכנסה לסחרור. ועצוב עליה. נפש מסוכסכת ומסכסכת, פגועה ופוגעת, שמחאתה הלא אלימה הסתיימה באלימות עצמית קיצונית, כמו שנשים יודעות." (נטע ד).

"אולי זה לא כל כך פופולרי להגיד את זה לאור כל מודעות האבל הדביקות שצצו בבלוגים ברחבי הישרא בשעות האחרונות, אבל טוב שהמפלצת החולה הזאת התאבדה, וטוב שהיא עשתה זאת לבד, בלי לקחת מישהו נוסף איתה [..] פתאום כולם מתאבלים עליה, על כמה שהיא מסכנה, על כמה שלא הגיע לה. איפה הם היו אתמול כשהיא עוד הסתובבה חופשי, יוצרת הרס וחורבן, הורסת בלוגים, משפחות, קריירות, חברויות ומהווה אף איום קיומי על ילדיה שלה? [..] היא רצתה שנרגיש רע, היא רצתה לפגוע, לעורר בנו את המוסר והמצפון שיש לנו. זוהי רק עוד אחת מהמניפולציות שלה, המניפולציה האחרונה.. "(עמוס נביא זעם מינורי)

"כבר מספר שבועות שוכן לו בבטחה במאגר הטיוטות שלי פוסט כתוב עד חציו. זהו פוסט תמיכה ברפונזל. רציתי לכתוב, שבניגוד למה שנאמר לה, הטרדה מינית איננה עניין פרטי שבין המטריד למוטרדת. רציתי לכתוב ולא כתבתי. אני פחדנית, כפי שאמרה לי פעם רפונזל במילים מעודנות בהרבה. היא צדקה. ממה פחדתי? הרי את הבלוג שלי איש לא היה מעז למחוק. אני חזקה ובריאה ויש לי את הכלים להכות בחזרה. ובכל זאת היססתי. בניגוד אליה, חשתי שיש לי מה להפסיד. והנה, בסופו של דבר, אכן הפסדתי. החמצתי את ההזדמנות לומר לרפונזל, אישה בלתי מושלמת שכמותה, שאני, אישה בלתי מושלמת שכמותי, מאמינה בה.." (morcarmon)

"זה לא הסוף שציפיתי לו. הייתי בטוחה שהיא תילחם במערכת עד שהצדק יצא לאור. שברו אותה. השתיקו אותה. לא האמינו לה. אמרו שהיא חולת נפש ואת הכול בדתה. היא הבטיחה לכל האנשים שתקפו אותה, שאם היא ניצחה את אבא שלה שהתעלל בה כל השנים, דבר כזה לא ישבור אותה. אבל היא הייתה אחת מול רבים." (Attitude)

"מאז היוודע ההתאבדות שלה, כבר כמה שעות אני חושבת מה לכתוב על מירב, רפונזל, שהתאבדה אתמול, ומרגישה כאילו אני הולכת על קליפות של ביצים. מוזר, כשהיא הייתה בחיים ועסוקה בלצלוב אותי כמטרת חייה (אחת מני רבות) שתקתי, נשכתי את השפתיים ושתקתי. ודווקא עכשיו אני מפחדת לגרום לפגיעה, אבל כבר לא נשאר במי. [..] זה היה עוול לתפוש אותנו כשטנים ומפלצות. מתוך פגיעותה הרבה, והעובדה שהייתה נואשת לעזרה ואהבה, התוצאה הייתה פרדוקסלית- מירב התנהגה כלפינו באכזריות מדהימה ממש, שדורסת בחדווה כל כלל אתי, מוסרי, נימוסי ואנושי אפשרי בדרך" (טלי רבן)

"אני לא מהחבקנים הוירטואליים ולא הייתי בעדה ואפילו בסוף כבר לא האמנתי לה. אבל הערב הסתכלתי קצת בפוסטים ישנים אצלי ונזכרתי בזמנים טובים הרבה יותר [..] הנה כמה דיאלוגים משועשעים בתגובות, שרק בדיעבד אפשר למצוא בהם משמעות. שנזכור אותה גם ככה." (גברת עם סלים)


הכתבה פורסמה מחדש במסגרת חגיגות חמש שנים לישרא-בלוג
בחזרה לפרויקט >
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by