ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
מותו של הבליינד-דייט 

מותו של הבליינד-דייט

 
 
יובל צוקר

יובל צוקר חוטף בחילה משוק הבשר שהולך באינטרנט ומתגעגע לימים שבהם גברים ונשים אשכרה דיברו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"מה נשמע? מאיפה? יש תמונה?" ככה נפתחת כל שיחה טיפוסית בצ'ט. כל אחד מהצדדים בשיחה מוגדר ומסונן על פי שני קריטריונים בלבד – היכן הוא גר (ורצוי שזה יהיה בגוש דן ולא חלילה בפריפריה) וכיצד הוא נראה (או לפחות איך הוא נראה בתמונה-מפוקסלת-שצולמה-במצלמת-רשת-זולה).

מי שידו על הדופק יוכל לשים לב שאפילו השיחות הקצרות הללו הולכות ונעלמות. האודיגו (המסנג'ר לענייני סטוצים) כבר עם רגל וחצי בקבר והצ'אט הפך נחלתם של ילדים לפני גיל ההתבגרות. את שורות הטקסט הולכים ומחליפים דפים על גבי דפים של תמונות באתרי הכרויות. כל מה שצריך לעשות זה רק לסמן ולבחור.
 
 
אבל זה לא תמיד היה ככה. תנו לי לקחת אתכם אחורה במנהרת הזמן, לימים הפרה-היסטוריים של הרשת. סצינת הנט-דייטינג התחילה אז לנבוט, אודיגו נשמע כמו מלמול תינוקות ו-MIRC היה האבן השואבת של רווקי ארצנו הבודדים.

אז, בימים ההם, היה משהו אפשר לקרוא לו דיאלוג. כן, כן - גברים ונשים ממש דיברו בינהם. במשך שעות התנהלו בצ'אטים משחקי חיזור טקסטואליים. מכתבי אהבה מרגשים, שאפילו סיראנו דה- ברז'ראק לא היה מתבייש בהם, הועברו בין תיבות הדואר. מפה לאוזן עברו סיפורים רומנטיים על זוגות שהתחתנו אחרי שניהלו קשר במשך חודשים מבלי לדעת בכלל כיצד האיש מעבר למחשב נראה. כל זה היה לא חלום ולא אגדה. זה קרה באמת.

שאני אשלח תמונה?!

בתקופה ההיא אנשים לא כל כך רצו לשלוח תמונות של עצמם. הם פחדו כי התמונה תגיע לידיים לא נכונות. וכדי לקבל תמונה סרוקה של מושא חיזורך היה צריך ממש להתחנן. ואם בסופו של דבר תחינות אלו אכן הצליחו, התמונה שנשלחה אליך היתה מטושטשת או מצולמת ממרחק, כזו שאי אפשר ממש היה להבחין בשום פרט בה.
 
רגל וחצי בקבר. מסכים של תוכנת אודיגו
 רגל וחצי בקבר. מסכים של תוכנת אודיגו   
ומה היום? היום לכל נערה בת 15 יש בוק לתפארת בשוקס וכל רווק ורווקה חייבים להחזיק בדיסק הקשיח אוסף תמונות עשיר של עצמם, מוכנות לשליפה בעת הצורך. וכמו בתחרות יופי, ארכיב התמונות חייב להכיל בנוסף לצילומים משעשעים מהילדות גם סשן בגדי ים, סשן שמלת ערב וסשן ספורטיבי.

באתרי ההיכרויות והרשתות החברתיות אפשר כבר למצוא את התמונות של כולם. מדוגמניות העל ועד לאחרונת המכוערות, שגם היא כבר לא מתביישת להתערטל ולא חוסכת לנו את הזוועה. ולא רק נשים, גם הבנים במשחק. אלה חושפים קוביות בבטן ו/או הרבה מאד שערות על הכתפיים.

כמובן שהתמונות לא מתפרסמות לפני שהן עברו ליטוש ב"פוטושופ" על ידי חבר מבצלאל, שתוך שניות מארגן חיוך חיוני של אודטה דנין ועור פנים חלק של אגם רודברג. אם אינך חלק במשחק הזה, את/ה יכול/ה להמשיך לתכנן לך עוד ערב איכותי מול הטלוויזיה. עם עצמך.
 
 
רבותי. המצב הנוכחי לא משאיר לי ברירה אלא להכריז שהעתיד כבר כאן - הבליינד דייט מת. תחי המצלמה הדיגיטלית וכבל ה-USB שלה - צינור הטבור שלנו אל העולם. הטכנולוגיה הרגה את הרומנטיקה.

אני זקן!?

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא נוסטלגיקן עיוור שרוצה לחזור למאה שעברה. גם אני סבלתי בעברי מבליינד דייטים כושלים, שבשמחה הייתי מוחק אותם מזכרוני. אבל הזעקה חייבת להישמע - ההשתעבדות הזו לטכנולוגיה, מובנת ככל שתהיה - מרגיזה. היא פשוט מחסלת לנו את האהבה.
 
אנחנו חייבים לעצור ולחשוב לאן כל זה מתקדם. הרי אותם רווקים צעירים, שזה עכשיו עושים את צעדיהם הראשונים בעולם הדייטינג, כבר לעולם לא יידעו את חווית הצ'אט הארוך אל תוך הלילה, בו אתה מתאהב דרך המילים. הם לא יכירו את ההרגשה הזו של הפרפרים בבטן, ברגע הדרמטי בו אתה מקשר קול לפנים בפגישה הראשונה בבית קפה.

וכן, לא הכל מושלם וגם בעולם הבליינד-דייט האכזבה יכולה להיות קשה לפעמים. כמו למשל ברגעים שאת מגלה שמולך עומד אחיו התאום של דובי גל, או כשאתה מגלה שאהובתך הווירטואלית היא דוגמנית הבית של חנות למידות גדולות. מאוד גדולות. אבל לפעמים יש גם הפתעות. תאמינו או לא, אבל אנשים כבר הוכיחו כי הם מסוגלים להגיע לרמות גבוהות של חיבור רגשי דרך האינטרנט. כה גבוהות עד כי המראה כבר לא שיחק יותר תפקיד.

היום, ב-2006, תיאור התחושות והזכרונות האלו נשמע כמו מדע בידיוני. בימינו כבר אף אחד לא יצא איתך לפני שהוא סרק את כל נקודות החן שלך, אחת אחת, ושינן את כל המפרט הטכני שלך, עד למידת הנעליים. שטחיות היא שם המשחק.

שאני ארקב!?

אני לא מתיימר לחדש בדברים האלו כלום. אני רק עומד כנביא בשער: אנחנו נמצאים עמוק בתוך שוק של בשר, ומי שלא יעמוד על המשמר - סופו להירקב.

המצב הנוכחי רק ילד ויחמיר ולא קשה לנחש מה צופן לנו העתיד. אם אמרנו שכבר עכשיו אנחנו נסחרים בשוק הבשר, הצעד המתבקש הבא הוא שכל כולנו נהפוך למוצר צריכה מובהק. ההיגיון של השוק הקפיטליסטי יכנס בדורסנות אל הטריטוריה האינטימית שנקראת חיי האהבה.
 
לסנן או לא לסנן? (צילום: ASAP)
 לסנן או לא לסנן? (צילום: ASAP)   
ואם אני אתפרע קצת, אז המסקנה המתבקשת היא שככל מוצר צריכה אחר, גם אנחנו נצטרך לעבור תהליך של מיתוג כדי להחדיר את עצמנו לשוק. ואיזו דרך טובה יותר יש למיתוג מאשר סרטון פרסומת איכותי? בואו תדמיינו איתי סרטון שכזה:

זה מתחיל עם מוזיקה דרמטית ברקע.
מול המצלמה נעמד רווק נאה ומעונב, מחזיק בידו תיק ג'יימס בונד.
"היי בנות, אני יונתן, ואני מחפש את האישה של חיי", הוא אומר.
"בדיוק יצאתי מהמשרד של חברת הסטראט אפ שאני מנהל. כעת אני קופץ למכון כושר. בואו עימי בנות, וכך תוכלו לגלות מי אני באמת".

קאט. עוברים למכון הכושר. הגיבור שלנו עושה ספינינג מטורף בלבוש ספורטיבי מינימלי, החושף את קימורי גופו המיוזע.
"מה שאני מחפש באישה זה מישהי זורמת קלילה שאוהבת לבלות...".

וכך יונתן ממשיך ומגלה לנו על חייו בסמסאות מנוסחות היטב, ומשווק את עצמו לרווקות ישראל.
 

"יש'ך סרט בגוגל וידאו?"

אני מקווה שאף אחד לא יגנוב לי את הרעיון הזה לסטראטפ בעולם הדייטינג, אבל אין לי אשליות. הסיכוי שזה לא יקרה נמוך. נמוך מאוד. אם לא אני אהיה זה שיקים אותו, יהיה זה מישהו אחר. כי בדיוק לכיוון הזה נושבים הביטים מן הצפון הקר. זה כלל לא מופרך לדמיין שבקרוב מאוד רווקי המדינה יקדמו את עצמם באמצעות סרטוני תדמית שכאלו, כאילו היו נעל חדשה של נייקי או פחית קוקה-קולה.

חברות קטנות יוקמו כדי לספק שירותי צילום ועריכה לאותם סרטונים. את התסריט יכתבו רעיונאים ממשרדי פרסום, שישמחו למתג תמורת תשלום נאה כל אחד מאיתנו. לכל אחד יהיה סרטון מהוקצע אותו יעלה לרשת ושאלת הפתיחה של הצ'אט תתחלף מ-"יש תמונה?" ל-"יש'ך סרט בגוגל וידאו?"

אם זה נשמע לכם נורא, אז שימו לב שהמצב שלנו היום הוא לא הרבה יותר טוב, ואולי הוא אפילו גרוע יותר. היום אנחנו הרי מוכרים את עצמנו בעזרת תמונה דו-מימדית על מסך המחשב שגם אם נדפיס אותה, היא תישאר שטוחה כמו הים האדום ביום בלי רוח. לפחות בסרטון וידאו אפשר גם לשמוע את הקול.
 
כן, אני עדיין מתרפק על אותה התרגשות של ההתחברות הראשונה לאינטרנט, מתגעגע לצ'אט הראשון ולאימייל הרומנטי הראשון. בימים ההם חשבנו שהאינטרנט יגן עלינו מפני העולם האכזר שבחוץ, בו בחורות אפילו לא טורחות לענות לך במועדון אפוף עשן. באינטרנט, כך חשבנו, מישהו באמת יקשיב לנו, יגלה את הנשמה שבתוכנו, מסתתרת מאחורי הטיפול האחרון אצל הקוסמטיקאית ומריטת השערות בלייזר.

אבל העולם הווירטואלי הפך לאכזרי יותר מהמציאות עצמה. הוא מצליח לחקות את המציאות בצורה הרבה יותר יעילה וכואבת מהמקור. טכנולוגיה רודפת טכנולוגיה ובין לבין אנחנו הולכים ומאבדים בה את עצמנו, את אישיותנו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by