ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
כדאי שתסתתרו 

כדאי שתסתתרו

 
 
שרון טל

שרון טל מוכיחה לכולם שהיא דווקא יודעת לקבל ביקורת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפני כמה ימים התקשרה אליי חברתי מיכל ושאלה אותי, בלי כל הכנה מוקדמת, אם אני מכירה את הבלוגרית קורנליה האדומה. (הייתי שמחה לתת לכם לינק. באמת.) אמרתי שאני מכירה. היא שאלה אותי מה דעתי עליה. לא חשדתי בכלום; אני ומיכל מנהלות שיחות על בלוגרים לעתים קרובות. שפכתי על קורנליה האדומה את חמתי. היא מתחכמת, אמרתי, והיא מעצבנת, והיא מפלרטטת עם כל המגיבים הזכרים ובא לי לדחוף את הראש שלה לאסלה. למה את שואלת, התעניינתי. אה, ענתה מיכל, קורנליה האדומה היא אני.

אופס, לא נעים בכלל בכלל. מייד התנצלתי וניסיתי להסביר שאלו רק הצדדים הרעים של קורנליה. לקורנליה יש כמובן גם צדדים טובים: היא כותבת טוב, יש לה דימויים נהדרים והעיצוב של הבלוג שלה מאוד חמוד. ברגע שסיימתי להגיד "חמוד" שמעתי צליל מוזר ומתמשך מצידו השני של הקו. אף אחד כבר לא הקשיב לי. שיט, אני לא יכולה להרשות לעצמי להרגיז את הבן אדם היחיד שעוד מסכים לדבר איתי. מיהרתי לגלוש לבלוג של קורנליה. אבל מיכל כבר הקדימה אותי. “שגיאה במספר הבלוג", הודיע לי הדף.
 

מי שישן עם כלבים...

 
ולמה אני מספרת לכם את הסיפור המביך הזה? האם כדי להוכיח לכם שוב שאני בהמה? ובכן, לא. את זה אתם כבר יודעים. אני מספרת לכם את זה כדי להסביר את ההבדל בין מיכל, חברתי, לבין כל עיתונאי, בלוגר פופולרי, פוליטיקאי או שדרנית טלוויזיה.

כשעיתונאי כותב משהו, אין לו מושג מי יהיו הקוראים שלו. קוראים לזה תקשורת המונים, והרעיון שעומד מאחורי זה הוא שאיש אחד כותב, והרבה אנשים קוראים. האנשים האלו הם ההמונים – הם חסרי צורה, פנים ושם, וגם אם הם כותבים מכתבי שטנה למערכת ומעצבנים מאוד מאוד את הכותב, הוא לא יודע איפה הם גרים. למה הדבר דומה? ובכן, לניקיטה. כשניקיטה הסכימה שיצרו ריאליטי על חייה ועל עבודת הקודש שהיא עושה, היא הבינה שאין לדעת כמה בחורים יראו שוב ושוב כל קטע שבו היא עושה סקס או מלחששת לתוך אוזן של מישהו. אבל ככה זה – ניקיטה היא בחורה שקולה, שלא כמו כולנו.

כל זה צריך להיות נכון גם בעולם הבלוגים: כשאדם כותב בלוג, הוא הופך לחלק מתקשורת ההמונים. הוא לא יודע מי יקרא אותו ומה הוא יחשוב על מה שהוא קרא. כן, אם אלו חברים שלו או קרובי משפחתו הוא יכול לבקש מהם להפסיק לקרוא, או להפסיק להגיב, או להפסיק להדפיס את הבלוג ולתלות אותו בשירותים. אבל כל האנשים האחרים לא חייבים לו כלום. הם לא חייבים לחשוב עליו דברים חיוביים, הם לא חייבים להגיב, והם לא חייבים למסור לו פרטים על עצמם. הדבר היחיד שהם כן חייבים לעשות הוא ללכת מהבלוג, אם הוא מבקש זאת מהם.

אלא שבזמן האחרון אנשים קצת שכחו את זה. כל מיני אנשים שמעו שבלוג זו דרך נהדרת לקדם את העניינים שלהם. סיפרו להם שבלוג יכול להביא אותך אל הקוראים ב"דרך בלתי אמצעית". אמרו להם שזו דרך שיווקית נהדרת משום שהיא נטולת צנזורה ומיידית. רק דבר אחד שכחו להגיד להם: לבלוג יש קוראים. לבלוג יש כפתור "הוסף תגובה". לקוראים יש מקלדות. לקוראים מותר להגיד עליך ועל אימא שלך בדיוק מה שהם חושבים. זוהי נטייה שדרכה להתגבר אם אתה במקרה גם אישיות ציבורית.

ואז מה קורה? האנשים האלו כותבים פוסט או מתראיינים על זה שהם כתבו פוסט. מישהו מגיב להם. הוא כותב להם שהם סתומים או שהם מפגרים או שהם לא יודעים לדבר עברית. כן, אלו לא דברים נחמדים ובטח שלא נעים לשמוע אותם. אבל אז, במקום להתעלם או להגיב בבלוג עצמו, האנשים האלו טוענים כי התגובות האלו הן בלתי כשרות, משום שלא ברור מי עומד מאחוריהן. “היחשף," הם צועקים במלוא גרון. “מסור לי את פרטיך כדי שנוכל להתווכח כמו אנשים מתורבתים,” הם מאיימים.

ואני רוצה להגיד: זיבי. אף אחד לא חייב להיחשף – בשמו המלא או אפילו בניק הקבוע שלו. קוראים לזה אנונימיות והיא די מקובלת באינטרנט. מי שנהנה מיתרונותיה של הרשת, צריך לדעת לספוג גם את הצדדים הפחות נעימים שלה. לא נעים לכם לשמוע "פיככככס" ממשה מחולון או מ"ללא שם"? יש כפתור קטן כזה, בצד ימין של המקלדת. קוראים לו Delete והוא יכול לפטור אתכם אחת ולתמיד מכל המגיבים הבלתי רצויים. או כמו שאימא שלי הייתה אומרת "מי שלא הולך לבית הספר בבוקר כי הוא חולה, לא הולך גם לחוג אחר הצהריים".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by