ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
ישראלים מקליקים 

ישראלים מקליקים

 
 
אחי רז

שוב הגיע יום העצמאות, ושוב אנו נדרשים לפרויקטים מגדירי-ישראליות רצופי שנינויות. ובכן, קבלו את חמשת הטיפוסים הישראלים הבולטים, ואת רשימות הפייבוריטס שלהם. מה אומרים האתרים שאתם גולשים אליהם על הישראליות שלכם?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יום העצמאות הוא המועד המסויים הזה בשנה, בו מנצלים כולם את ההזדמנות ומעלים על נס את הישראליות ואת הטיפוסים השונים המרכיבים את החוויה הישראלית. כל פרויקט שכזה מקבל טוויסט מסויים, בהתאם לקהל היעד אליו הוא פונה ("מיוחד ב`לאשה`: 15 הישראלים שלא היינו רוצות להתעורר לידם בבוקר"; "מיוחד ב`בלייזר`: מאה הישראליות עם הבטן השטוחה ביותר" וכיו"ב), אבל כולם מורכבים מאותם איורי אילוסטרציה של מישל קישקה (או אנגלמאייר, אם יש קצת כסף) לצד אבחנות היתוליות של דנה ספקטור (או פזית בניזרי, אם אין כסף).

אצלנו בנענע, המקום בו מחליפות ערימות של דולרים את החלום הציוני, הוחלט לגוון במשהו את פרויקט הטיפוסים המסורתי, ולוותר על שירותיהם של קישקה וספקטור. בהיעדרם, הטיל עלי העורך הנודניק את מלאכת הרכבת פרויקט הדגל היוקרתי (שאותו גם איירתי בעצמי, אבל שכחתי לסרוק ולהעלות). במקום איורים, מלווה את הפרויקט נעימה מוסיקלית מוכרת - הסונאטה לפסנתר מס` 1 במי מינור, מאת יוהאנס בראהמס, שסונכרנה במיוחד עם הטקסט. כדי לקרוא עם הליווי המוסיקלי, יש לחזור לפתיחת הקטע, ולהתחיל לזמזם - אנדנטה, כמובן - מהמילה "מנצלים" שבמשפט הראשון. הערה חשובה: ניתן להקליק על הקישורים ולהמשיך עם היצירה המוסיקלית, בתנאי שאתם עושים זאת על הביט השני או הרביעי של כל תיבה.

התמה שנבחרה הפעם לפרויקט היא נסיון להתחקות אחר הרגלי הגלישה של כמה מאותם טיפוסים מקומיים שמאיירים כקישקה מייטיבים כל כך לתייג, ואנו מקווים שתיהנו מהקריאה לפחות כמו שאנחנו אהבנו את מגיפת הכלבת של אשתקד.

 

נער הנרות שהתבגר:

מי שבנובמבר 95` היו בני-נוער רגישים ואבודים שעולמם חרב עליהם לפתע, גדלו להיות צעירים אבודים לא פחות, שמחפשים נואשות אחר זהות אבודה ומישהו שאפשר להזדהות איתו. מכיוון שראש הממשלה הנוכחי הוא לא בגדר אופציה עבורם, הם מסתפקים בברי סחרוף - גירסת העשרים-ומשהו של אביב גפן, או באימוץ אייקון הומואי שעשה את זה, דוגמת גיל חובב - כי זה בסדר להיות שונה, אפילו שהם לא כאלה.
 
זה בסדר שיש אנשים שונים, לא שאנחנו כאלה
 זה בסדר שיש אנשים שונים, לא שאנחנו כאלה   
בילוי הרשת האהוב עליהם הוא כתיבת בלוגים חושפניים ככל האפשר, שבעמודיהם האלקטרוניים הם מתפלשים בביצת התסביכים הטובענית של צעירים חסרי זהות ואהבה. חלקם פנו מאז אותם ימים בכיכר לעיסוק ברוחניות, טבע ועידן חדש, וחלקם לפעילות חברתית חצי מועילה, או למאבק נואש בקטל בדרכים. הפורום שלהם, כמובן, הוא "פסוריאזיס לצעירים" בתפוז.
 
 

החכמולוג השמאלני:

המיעוט הנרדף של הרשת, שמתנקז רובו ככולו למדור התרבות של וואלה, ל"אייל הקורא" או לפורום "כתוב בעיתון" של נענע, מוצא עצמו לכוד בין הדאגה הבלתי פוסקת למצבם של הפלשתינאים בשטחים, לבין הדאגה החמורה למצבו הנפשי המתרופף שלו עצמו, לנוכח הדאגה הכנה לפלשתינאים. כדי להרגיע את מצפונו, עושה המיעוט הקולני הזה ימים כלילות באתרי מידע אלטרנטיבי, המדווחים על מה שבאמת קורה בשטחים הכבושים, ומשתדל ככל שניתן לנסות ולגזול משמעון פרס את הנובל לשלום, בו זכה בצורה נפלאה כל כך לפני כמה שנים.


 
תביאו משהו חתרני, שונה, אחר. האייל הקורא
 תביאו משהו חתרני, שונה, אחר. האייל הקורא   
למרות שכולם אומרים להם ש"הארץ" זה רק עיתון, הם ממשיכים לטעון בתוקף שזה הפורטל האהוב עליהם, בעיקר מכיוון שהוא אומר תמיד את האמת וכותבים בו הרבה הומואים ולסביות, למרות שהם עצמם, כמובן, לא כאלה.
 

האסקפיסט הנרגן:

למרות אדישותו לכאורה, חשוב לו מאוד, לאסקפיסט, שכולם ידעו שהוא אדיש לחלוטין למצב, וניזון אך ורק מדיונים אקטואליים נדירים ומוחלשים בפורום האתר של הלהקה הקטנה אך היומרנית שלו, יהושע, נגיד או מפיצוצים טורדניים שמפריעים את שגרת הפנטזיות הארוטיות התדירות שלו.
 
ראש טוב. המתנ``ס
 ראש טוב. המתנ``ס   
יש לו חיבה עזה לקהילת "ישראלים בחו``ל" של וואי-נט למרות שנולד, גדל וחי מאז ומתמיד בגבעתיים, ואם הוא לא מהאנשים שעושים את המתנ``ס, אז הוא סתם אחד מאלה שזה מצחיק אותם. אם שיחק לו המזל, והוא גם בעניין של סקס ורוקנרול, הרי שהאתר המועדף עליו הוא "ברכה גולשת", ואם הוא סתם שאנטי עם שיער מלוכלך, הרי שאין כמו אדש ואדש לכמה נשמות טובות כדי לסגור את היום בהתעלות רוחנית.
 

המיליטריסט הסהרורי:

להיכנס להם בגב האומה, או משהו
 להיכנס להם בגב האומה, או משהו   
בין פיגוע לפיגוע, מעצב המיליטריסט הסהרורי את דמות המגיב הציוני החדש. לא עוד שמאלני חיוור בעל כפות ידיים עדינות וכושר התבטאות מעולה, כי אם קצין זוטר (מיל`) מהשריון, שהצבא הוא כל מה שאי פעם חלם עליו והתקווה הגדולה ביותר שלו היא שיום אחד יתנו גם לו להיכנס בהם, להכות בהם בזרוע נטויה ולחסל להם את תשתית הטרור ואת קיני המחבלים והמרצחים, או משהו. הוא מייחל ליום בו יועמדו פושעי אוסלו לדין, אך בינתיים יסתפק בשלילת פרס נובל מיאסר ערפאת והעמסה שיטתית על שרתי הדואר העולמיים במצגות פאוור-פוינט כבדות שנמחקות מיד עם הגעתן. על הפיגוע הבא הוא תמיד יודע לפני כולם, כי תמיד מודיעים על זה מראש ברוטר.

 

הישראלי שהתפכח:

זן חדש של ישראלים שפורח (או קמל, אם תרצו) ממש לנגד עינינו, מורכב מאותם יצורים מיואשים דמויי מדוזה סחוטה, טרוטי עיניים, מקריחים או מלבינים, עייפים, חיוורים ומעוקרי שמחת חיים, המסתגרים בבתיהם בציפייה מתוחה ומורטת עצבים לבשורות הרעות שיגיעו ממש עוד מעט, בשורות רעות ומרגיעות כמו מנת קראק מטונפת עבור ג`אנקי מקשיש. אחרי 54 שנות עצמאות והגשמה, הצליחה סוף סוף הישראליות לייצר זן חדש של זומבים מפוצצים מפיכחון, שהדבר היחיד שמגדיר אותם הוא שהם פוסט-הכל, ואין להם שום רצון לשנות את זה או לעשות שום דבר אחר מלבד ריפרש מתודי על השער של Ynet בציפייה סבלנית של מת לרגע בו גם הם ישמעו פתאום בום.

יום עצמאות שמח. נגיד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by