ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
תביאו לנו קצת שקט 

תביאו לנו קצת שקט

 
 
דרור קדם

אין לנו כוח. לא לנו, שרק מתחילים לבנות כאן חיים. אנחנו כבר לא בני הטיפש עשרה שאפשר לשלוח עם נשק לעבור מבית לבית במחנות פליטים בגדה וברצועה. אנחנו דורשים במפגיע שלום וביטחון - בסך הכל את מה שהבטיחו לנו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
חשבנו שכבר יצאנו מהמעגל; שתל אביב כבר לא מספיק "אטרקטיבית"; שהנה סוף-סוף אפשר לנסוע כאן בקו 5 בלי לנטוף זיעה; להסתובב בסנטר בלי להסתכל כל הזמן לצדדים; בקיצור, לחיות נורמאלי, בלי לפחד שאיזה שאהיד יתפוצץ ככה פתאום באמצע הקניון או יפתח בצרורות סתם ככה ברחוב בדרך לגן עדן.

חשבנו, תמימים שכמונו, שפיגועי התופת עברו לירושלים, חדרה ועפולה; אפילו לחיפה ולבאר שבע - רק לא כאן; חשבנו שכוחות המשטרה הרבים הפרושים בעיר ירתיעו מחבלים מלהשיב אותנו לימים שפחדנו לצאת מהבית; שחשבנו פעמיים לפני נסיעה באוטובוס או סיבוב בקניון; כשהיינו מתלבטים האם זה בכלל שווא לרדת לקנות סיגריות או להוציא סרט מהבלוקבאסטר, כשכל כל כך עמוס באבן גבירול.

אבל אמש זה קרה; באחד מסמליה של תל אביב הנהנתנית, באמצע מסיבת רווקות, כששחקני כדורגל מנסים לעשות שמייח לצליליו של סרנגה, הפרספקטיבה של כולנו קיבלה תפנית מדאיגה. צעיר פלסטיני מעזה החליט לשבש גם לנו, התל-אביבים, את בועת החיים נטולי הפיגועים; בצרורות וסכין שלופה הצליח להרוג שלושה ולפצוע כשלושים עד שהוכרע.

תל-אביב, אתם יודעים, היא עיר של לילה; גם הפיגועים כאן, מתברר, הם פיגועים של לילה; אבל אנחנו הרי מפחדים ביום - בדרך לעבודה, לקניות, למכון כושר, לפיצוציה, לשופינג, ועכשיו הם לוקחים לנו גם את הלילה; ושום דבר כבר לא יהיה דומה; נכון, גם אחרי הפיגוע בדולפינריום חשבנו שהעיר לא תתאושש, אבל היא דווקא התאוששה די מהר, והמועדונים ובתי הקפה והפאבים התמלאו מחדש. גם אמש, ב"סי פוד מרקט" וב"מפגש הסטייק" היו עשרות בני אדם שביקשו להתרחק מאירועי הימים האחרונים, לשכוח לכמה שעות את הזוועות והדמעות, את הכאב והכעס, ופשוט לשמוח. אבל נראה שעכשיו זה יהיה קשה; אולי קשה מנשוא.

התחושה הזו של חוסר הביטחון התמידי; של חוסר האמון בהנהגה הפוליטית; ואולי אפילו ספקות באשר לצעדים הצבאיים שלא ממש מוכיחים את עצמם, מתנקזת כולן לנתון המבהיל - מחבל פלסטיני פותח באש לכל עבר באמצע הלילה, וכל זאת חמש קומות מתחת למשרד שלך. כן, כן. פתאום, זה ממש כאן. זה כבר לא בקניון או באוטובוס. זה קורה במסעדה ליד המשרד, במרכז תל-אביב, במקום הכי פחות צפוי, שלכאורה כל כך בטוח. אבל מה זה בכלל ביטחון. מישהו זוכר מה זאת החיה הזאת?. אה, מר ביטחון אריק שרון; מר שלום וביטחון, יש לומר. אתה, שהבטחת לנו מתחת לכל עץ רענן, שאתה יודע איך להביא לארץ המדממת הזאת שלום, ודורש מאתנו סבלנות ואמונה בצדקת הדרך - הגיע הזמן שתתן את הדעת.

נמאס לנו, אריק. פשוט נמאס לנו כל כך. אין לנו כוח. לא לנו, שרק מתחילים לבנות כאן חיים. אנחנו כבר לא בני הטיפש עשרה שאפשר לשלוח עם נשק לעבור מבית לבית במחנות פליטים בגדה וברצועה. אנחנו כבר לא אלו שנדליק נר בכיכר על עוד שלושים הרוגים. אנחנו דורשים במפגיע שלום וביטחון - בסך הכל את מה שהבטחת.

וגם אתם שמעון ופואד, שמתיימרים לייצג איזה מחנה שפעם קראו לו שמאל, כדאי היה שתנסו לעשות משהו בשביל להחזיר את השפיות לחיים של כולנו. לתל אביב וירושלים, חדרה ועפולה; לכבישי הגדה וקו התפר. תנו לנו סיבה לקום בבוקר עם חיוך ולא עם עוד פיגוע שאירע אמש או הבוקר או אתמול או עכשיו - מי זוכר, מי סופר, מי בכלל מסוגל לעקוב אחרי שטף הדם שזורם כאן בימים האחרונים. אז אריק ושימון ופואד וכל החברים שלכם, עם פתרונות הקסם והמילים הגבוהות, הגיע הזמן שתביאו לנו קצת שקט. כי פשוט אין לנו יותר כבר כוח, פשוט אין.

הכותב הוא עורך החדשות של נענע.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by