ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
שש שנים בלעדיך 

שש שנים בלעדיך

 
 
דרור קדם

ובשבת נגיע כולנו שוב לכיכר. בפעם השישית. השער כבר מזמן לא ארוך, ואפילו פה ושם יש כבר שערה לבנה. ויהיו נאומים על צדקת הדרך והצוואה שהשארת. אבל הכוח הולך ואוזל, יצחק. התקווה נדחקת והולכת ומתכנסת בפינה מיותמת. כמונו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שש שנים עברו, יצחק, והזמן לא הקהה את הכאב והבדידות. נרות בכיכר לאחר רצח רבין
 שש שנים עברו, יצחק, והזמן לא הקהה את הכאב והבדידות. נרות בכיכר לאחר רצח רבין   

תל אביב, סוף אוקטובר. החורף התחיל השבוע, יצחק. תל אביב אפורה, דומעת, מנסה ללכת בין הטיפות. שש שנים עברו, יצחק, והזמן לא הקהה את הכאב והבדידות. והשבוע במיוחד. הכיכר כאילו נשטפה במיוחד עבורך. כן, אתה בטח כבר מנחש, גם הפעם כמידי שנה היא תתמלא בשבת בדמעות ונרות ושירים וכרזות. אבל בעצם היא תוותר יתומה. כמונו.

אנחנו, שהאמנו ורצינו וקיווינו. אנחנו, עם השיער הארוך והנובלס והגיטרות והאהבות והחלומות, שהתמוססו להם ברגע אחד שם בלילה ההוא בכיכר. גדלנו, יצחק. כולנו. אבל במיוחד אנחנו, שנשבענו שלא נתן לעוד מלחמה לכרסם בגופנו; ששבענו מהרחובות המדממים של שכם, חברון וטול כרם ומהנוף הקטלני של השוף והבופור. ומה בסך הכל בקשנו, יצחק. קצת שקט. קצת נורמאליות. ונסענו וראינו וחווינו. וטיפסנו בדרום אמריקה ועישנו בדרום מזרח אסיה. וברחנו מהכל כי אי אפשר היה יותר. עם המוות והכאב והכוח הדורס והעיוורון המשכר.

אבל חזרנו, והתחלנו ללמוד ולחיות. והאמנו שהכל עומד להשתנות. ונתת לנו את הכוח להאמין. עם החיוך הקטן הזה והעיניים הבורקות. עם הדיבור הישיר, הבלורית והקנט הארוך בזווית הפה. סחפת אותנו, יצחק. והיינו שלך. ובאותו הלילה בכיכר נאספנו בהמונינו. כן, כן. אנחנו עם השיער הארוך והנובלס והגיטרות והאהבות והחלומות: על נסיעה באופנוע מתל אביב צפונה בלי גדרות תיל ומוקשים; על בית קטן וגינה ושני ילדים משחקים בנדנדה וכלב, אולי שניים; על מדינה רחומה ומתחשבת בחלש והפגיע ולא דורכת ומתנשאת.

מדינה עם אורך נשימה, חזון ותקווה ולא אומה שילדיה נולדים לתוך עקידה. אנחנו, הילדים שגדלנו על אתוס ששת הימים וכאוס יום כיפור, ושילמנו על בשרנו את עיוורון לבנון ועזה - האמנו. האמנו שעכשיו, אוטוטו מעבר לפינה, יהיה כאן אולי קצת נורמאלי.
 
התקווה נדחקת והולכת ומתכנסת בפינה מיותמת. כמונו
 התקווה נדחקת והולכת ומתכנסת בפינה מיותמת. כמונו   

כן, יצחק. האמנו ונסחפו וקיווינו ודמענו מאושר ורקדנו בכיכר וצחקנו ועישנו ושתינו ועשינו אהבה וידענו שאתך המקום הזה יכול להיות גם אחר. אבל היו גם כאלה שחשבו אחרת. והם עדיין חושבים, יצחק. הם צעדו ברחובות העיר ההיא ונאספו בכיכרותיה ועמדו על במותיה ומילאו אותה בארס ושטנה. ושם, בעיר ההיא שכל גבעה מקודשת וכל אבן היא זיכרון, נפל הפור יצחק. שם, ברחובות העיר האפורה ואוכלת יושביה, נסתם הגולל. וזו אשמתנו.

אנחנו, שהאמנו וקיווינו וחלמנו, הוכינו בעיוורון. לא הבנו עד כמה יושבי העיר ההיא וחבריהם מעבר להרי החושך לא מוכנים להרפות ולוותר ולאפשר לחדור מבעד לסדק בחלון ההיסטוריה שנפער ככה פתאום. ובציפורניים מושחזות החליטו לאחוז בנו בחזקה עד זוב דם. ולא היינו שם כדי לחצוץ. ולא היינו שם כדי לבלום. ולא עקרנו בזמן את הגידול הממאיר.

אתה עמדת שם בלילה ההוא זקוף וגאה ונחוש על הבמה הגבוהה בכיכר מול בריכת המים עם הבלונים הצבעוניים. ושרנו איתך וצחקנו אתך, והיינו שם בשבילך ואתך וחלמנו את אותו החלום. ואז, ברגע אחד בא הקץ לכל זה. שם, בכיכר ההומה בשבת, עם התקווה והחלום והשמחה הגדולה שמילאה את הלב והנפש והראש והגוף כולו, היה מישהו שהעז לגדוע את הכל. בן אחד של גננת עם חיוך שלא מש מהפנים, כיפה שחורה, עיני פחם ואקדח - שירה שני כדורים מטווח קצר בקצה המדרגות. מוות מיותר שאי אפשר לתפוס ולהבין ולעכל ולהכיל.

גם לא היום, שש שנים אחרי. ולמה. למה? השאלה מנקרת ובועטת ובקשת תשובה ומנוח; אין תשובה, אין מנוח, והכאב גדול והדמעות זולגות וההוא שירה עדיין מחייך. וההם שצעקו ברחובות העיר ההיא ממשיכים לצעוק. ורק אנחנו מדי בוקר חולפים בסמוך לכיכר, זורקים מבט ועוצרים לדקה וחושבים ומהרהרים וכואבים.
 

ובשבת נגיע כולנו שוב לכיכר. בפעם השישית. השער כבר מזמן לא ארוך, ואפילו פה ושם יש כבר שערה לבנה; והנובלס התחלפה באמריקנית, עדיף לייט; והחיים זורמים והחלומות על בית וחצר ושני ילדים ונדנדה וכלב, אולי שניים, הולכים ומתקרבים; ורק השקט והשלווה והנורמליות רחוקים, רחוקים מדי.

הכוח הולך ואוזל, יצחק. התקווה נדחקת והולכת ומתכנסת בפינה מיותמת. כמונו. ובשבת נגיע כולנו שוב לכיכר. בפעם השישית, יצחק. והילדים, מן הסתם כבר אחרים, ידליקו נרות וישירו שירים ויפרטו על גיטרה מרוטה. ויהיו נאומים על צדקת הדרך והצוואה שהשארת והמלחמה לשלום שכל כך קידשת; ויהיו גם שירים ודמעות וזיכרונות. אבל שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר.

אתה יודע, יצחק, החורף התחיל השבוע. תל אביב אפורה ודומעת, מנסה ללכת בין הטיפות. שש שנים עברו יצחק, והזמן לא הקהה את הכאב והבדידות, רק העצים אותן עוד יותר. לא שכחנו יצחק, וגם לא סלחנו. בדיוק להפך. אתה כל כך חסר לנו, יצחק. לכולנו. והיום יותר מאי פעם. אבל אתה שם למעלה ואנחנו כאן בכיכר הרטובה מהגשם הראשון, והדמעות והשירים והנרות - והחלומות שאולי מתישהו פעם, בעוד שנה או שנתיים ואולי עשר יהיה כאן סוף סוף נורמלי.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by